בשבוע שעבר חזרה לדיון הציבורי התקרית הטרגית בשג'אעיה מדצמבר 2023 שבמסגרתה הרג כוח צה"ל את החטופים אלון שמריז, סאמר אל-טלאלקה ויותם חיים. אחיו של אלון, יונתן שמריז, חשף בפודקאסט "120 ואחת" מידע שקיבל על דקות ארוכות שבהן התנהל שיח במקום בין יותם לבין החיילים לפני שנורה למוות. הבוקר (רביעי) השתתפה אימו איריס חיים בוועידת "מחברים את השברים" של ynet ו"ידיעות אחרונות", שהתקיימה בשיתוף מרכז זלמן שז"ר, ודיברה על הקול הייחודי בציבוריות הישראלית שהיא משמיעה מאז.
איריס חיים: "עוד לא אִמַּתִּי את המידע"
(צילום: תומר היימן)
צפו בפאנל המלא:
ועידת "מחברים את השברים" - הערבות ההדדית כאבן יסוד
(צילום: סנטרל הפקות)
"מהיום שיותם נהרג אני מקבלת הרבה מאוד עדויות מהשטח, אבל לא טורחת לפרסם אותן", אמרה. "המידע הזה, שהוא מאוד פרטי, לא צריך להגיע לכל עם ישראל כי הוא מאוד מחליש אותנו. הצבא עדיין נלחם, החיילים בשטח וצריכים לקבל גיבוי גם אם יש טעויות. כל מידע מפורט ואישי מגיע לאמצעי התקשורת ומקבל איזשהו נפח. ומה בעצם הפואנטה? זה עוזר למישהו? זה עזר לחייל הזה, שאני יודעת שהוא במצב מאוד קשה? האם זה עוזר לגדוד 17 שממשיכים להילחם? מה המידע הזה מועיל לעם ישראל?
"יש לנו המון מידע ואני לא טורחת לפרסם אותו, כי אני לא חושבת שזה רלוונטי לאף אחד להתעסק בפרטי הפרטים של איך זה נהרג ואיך ההוא. יש משפחות שכולות שהילדים שלהן נהרגו מירי דו-צדדי, אז מה? כל פרט ופרט ייצא מאיך החייל ההוא ירה בהוא?
"אז אני יודעת חלק מהפרטים. חלק אני לא יודעת אם הוא נכון כי לא אִמַּתִּי עדיין את המידע שקיבלתי דרך התקשורת. למה לא שאלו אותי לפני שהכתבה התפרסמה? למה זה היה צריך להגיע לציבור לפני שאני ידעתי את זה מיונתן שמריז? אבל אני אפנה לאותו אדם שאמר לשמריז את מה שאמר, כי עד שלא אשמע את זה אישית אני לא מאמינה לשום דבר. אגב, עוד לא דיברתי עם החייל עדיין וגם לא עם המג"ד, ויש עוד דברים שנשארו פתוחים.
"אם בכל פעם נפתח את הפצע הזה ונחטט בו ונשפריץ את כל המוגלה החוצה, כולנו נישאר שבורים. אנחנו צריכים להתקדם לאנשהו ולסגור את הסיפור הזה, שהוא פרטי שלנו. צריך למחול, להגיד 'אנחנו יודעים, זה קרה'. האם אנחנו רוצים עכשיו למצוא את האשמים – לא רק בסיפור שלנו אלא בכלל? אני רוצה לרכך את זה. כן, אנחנו צריכים תשובות, רוצים תשובות, אבל מה הרזולוציות שאנחנו צריכים לרדת אליהן בעניינים הפרטיים? כולל משפחות החטופים שחוזרות עכשיו. עד כמה התקשורת בעצם מרשה לעצמה לחשוף".
"האם השוני בינינו הוא כוח או איום?"
בפאנל שהנחתה הח"כית לשעבר עליזה לביא הוסיפה חיים: "מאז 7 באוקטובר כולנו לומדים כל יום איך לקום מחדש. כל אחד פה נשבר. כל אחד מאיתנו שיושב פה באולם וכל אחד שנמצא בבית וצופה בנו. יש בי משהו שמרגיש את הכאב הזה של כל עם ישראל. אני מייצגת משהו בעם ישראל - אני מייצגת אמא שאיבדה ילד במלחמה והצליחה לקום מתוך הכאב ולא להאשים. וגם על זה יש כעס לפעמים".
על התגובות שהיא מקבלת מאז נפל בנה אמרה חיים: "זה שאני מסוגלת לעשות דברים שאולי קצת מפתיעים את האוכלוסייה, זאת הבחירה שלי. האוטומט שכולנו יכולים ליפול אליו הוא לקחת איזה אובייקט ולהשליך עליו את כל הפחדים, המצוקות והנפש הפצועה. ואנחנו יכולים גם לא. אנחנו יכולים, וזה מה שאני עושה. אני כל בוקר מחברת את השברים של עצמי. כל בוקר. אולי אפילו כל רגע".
חרף הדימוי שאולי דבק בה, היא סיפרה גם על הקשיים שעדיין מלווים אותה: "בכניסה לכאן מישהי הראתה לי תמונה של חטופה שחזרה עם אבא שלה כשהם עושים ספורט. אמרתי לה בעדינות, 'זה קשה לי, קשה לי לראות את זה'. היא מאוד הבינה אותי והתנצלה. זו דרך להגיד את האמת, להגיד את הכאב ולא לפחד. אבל להגיד אותה יפה, להגיד מה כואב לי, לא מה אני חושבת עליה ולמה היא עשתה את זה. כל אחד יכול לדבר על הכאב שלו. ואני חושבת שאם יהיה לנו את המקום הזה להביע כאב ללא האשמה, זה מה שהייתי רוצה. זה מה שהייתי רוצה ללמד".
בפאנל הוסיפה איריס חיים: "אני משווה את החברה הישראלית למשפחה. אני אחות במקצועי ואני מלווה חולים סופניים. אני נכנסת בעצם למצבי משבר גדולים. כשנכנסים לטפל בחולה סופני יש לו משפחה, ושם לא כולם מסכימים ואז נוצר איזשהו משבר שסביבו אפשר או מאוד להתאחד או מאוד להתפרק. הייתי בהמון-המון סיטואציות כאלה.
"לא תמיד אנחנו יכולים להיות כל הזמן ביחד, אבל אנחנו כן צריכים לשמור על הכבוד ההדדי. מה לעשות באופן מעשי? כל אחד שיושב פה באולם, בהפסקה אתם יכולים לגשת למישהו שאתם לא מכירים אותו ולנסות תוך כמה דקות למצוא ארבעה מכנים משותפים שיש לכם. אבל לדבר רק על המכנים המשותפים ולא על איזו דעה פוליטית יש לכם.
"אני עברתי את זה על בשרי. לפני 7 באוקטובר החרדים לא קשורים אליי. גרתי בגטו בעוטף והם גרו בגטו אחר. ואז פגשתי את דינה גדליה, אישה חרדית מבית שמש, ושם פגשתי את המכנה המשותף ביני לבינה. היא איבדה את הילד שלה ב-7 באוקטובר - חייל שנהרג בקיבוץ כפר עזה. ראיתי אמא יהודייה שכואב לה והפסיק לעניין אותי למי היא הצביעה, כן ביבי לא ביבי. פשוט ראיתי את אמא דינה וזה שינה לי את כל תפיסת העולם. באיזשהו מקום רווח לי. הרגשתי שאני לא עסוקה בלהפריד".
דבריה של ד"ר תהילה אליצור
(צילום: סנטרל הפקות)
פרופסור עליאן אלקרינאוי מאוניברסיטת בן גוריון, שהגיע משבתון בטורונטו, אמר בפאנל: "מה שאני מנסה לומר כאן הוא ש-7 באוקטובר יצר מציאות חדשה. בראשית הדרך היינו ביחד והאמנתי וקיוויתי שכך יהיה. לצערי הרב בהמשך ראיתי שהדברים השתנו. מדינת ישראל היא חברה רב-תרבותית שבנויה מקבוצות אתניות שונות וצריך לכבד את השני. האם אנחנו רואים בשוני כוח ועוצמה או שאנחנו רואים בו איום? לצערי הרב בחברה הישראלית אנחנו רואים את השונה כאויב, כמאיים, במקום שנראה אדם שיכול לחבק".
לאה אהרוני, מנכ"לית ארגון our people שפועל לסייע לעולים ממדינות דוברות רוסית, דיברה על חשיבות הערבות ההדדית בעולם היהודי ואמרה: "ביום השלישי למלחמה באוקראינה מצאתי את עצמי על הרציף בנתב"ג, שולחת 5 טון של אוכל למולדובה כדי להאכיל את הפליטים היהודים שהגיעו לשם מאוקראינה. נוצרה קבוצה מדהימה של אנשים מכל העולם שדאגו להציל את הפליטים, להאכיל אותם, להביא אותם לארץ ולקלוט אותם. ככה קלטנו בישראל כ-5,000 משפחות מאוקראינה ומרוסיה. ואז ב-7 באוקטובר זה היה דז'ה וו - אותם בתי מלון הוקצו למשפחות המפונים, עם אותן קבוצות של מתנדבים מכל העולם היהודים ששולחים ציוד לישראל כדי לעזור. מצאנו את עצמנו כמעין צינור של חיבור בין הצרכים של החברה הישראלית לבין יהודים אכפתיים בעולם, שלא היו יכולים לישון בלילה כי בישראל יש מלחמה".
נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, פרופ' אביעד הכהן, נשאל בפאנל על ההשפעה של המשבר החוקתי והלאומי בחברה הישראלית וענה: "התשובה, במילה אחת, היא אחריות. מהמילה אחריות אפשר לגזור את 'אחריי'. זה אומר שאתה לא מחכה שמישהו יעשה, אלא אתה קודם כל עושה ואתה קורא לאחרים לעשות. אם נוריד עוד אות אחת, אנחנו מגיעים ל'אחר', שפרופ' אלקרינאוי דיבר עליו. האחר זה כל אחד, כל אדם שנברא בצלם אלוקים. אם תגזור עוד אות אחת, נגיע ל'אח', לראות את כולם כאחים".
ד"ר תהילה אליצור, מרצה לתלמוד וחברת פורום "שותפות לשירות - נשים דתיות למען שירות בצה"ל", אמרה קודם לכן כי "ב-7 באוקטובר חזרנו מבית הכנסת, הבנו מה קורה - ומיד הדלקנו את מייבש הכביסה כדי לייבש את המדים של הבן שלי, חייל בסדיר. שלושה חיילים יצאו מהבית שלי באותו חג, ובהמשך גם האיש שלי - רופא בן 54 - התגייס. הוא עשה יותר מ-340 ימי מילואים בחאן יונס, ג'באליה וכל מקום. הבן שלי, בגולני, עשה יותר מ-280 יום, והצו הרביעי בדרך. הבן שבסדיר סיים עכשיו. ביום שבת לפני שבועיים בירכתי הגומל כי זו הייתה הפעם הראשונה מאז 7/10 שלא היה לי אף בן משפחה גרעינית שנמצא בלחימה. יש לי כמה שבועות להירגע כי תכף הבן שלי בחברון".
לדבריה, המטרה של הפורום שבו היא חברה - יחד עם עוד יותר מ-4,000 נשים מהציבור הדתי-לאומי - היא לחבר אליהן גם את האימהות החרדיות וילדיהן. "כתבתי לאריה דרעי בסוכות מכתב פתוח על איך נראים החגים שלנו, ואמרתי שהבנים שלי לא היו יכולים לצום בכיפור כי הם נלחמים. שאלתי אותו איך יכול להיות שיהודי, בטח שר בממשלה, שולח יהודים אחרים להילחם - ובאותו זמן נלחם שהבנים שלו וחבריהם לא ישתתפו בכך. לא קיבלתי מענה עד עצם היום הזה".
