- היי ינאיצ'וק.
- היי אמא.
- אנחנו פה שוב.
- את פה, אני לא.
- וואלה, נכון.
- אז מה? מה עושים? על מה מדברים?
- לקראת היום קראתי את מה שכתבתי לאזכרה בשנה שעברה, הזעם שפרץ ממני ושוהה בליבי מאז, גם היום. תכל'ס הייתי יכולה לשלוף ולקרוא את אותו דבר שוב, בלי עריכה. הרי שום דבר לא השתנה. עדיין יש חטופים שנמקים במנהרות. עדיין נופלים טילים. עדיין נהרגים ילדים בכל יום. עדיין אין שוויון בזכות או בנטל. עדיין אין ועדת חקירה ממלכתית, שהייתה צריכה להיות דבר מובן מאליו, וכל כך נחוצה לתיקון וריפוי. חיילים ממשיכים למות, ועדיין לא ברור: מה המטרה? מה אמור לקום פה ביום שאחרי? איך נחייה? מי נהיה? ובעיקר, בעיקר, אתה עדיין כל כך חסר לנו ינאיצ'וק, בכל דקה, כל שנייה.
- עדיף לעבור הלאה, זה לא עוזר ואת גם עושה פדיחות כשאת כועסת.
- מותר לי כבר ינאי, אני אמא שכולה. מותר לי הכל. אבל האמת שנבהלתי מהמחשבה לקרוא אותו דבר כי דמיינתי את עצמי מקריאה את אותו נאום על הקבר שלך שוב ושוב 20 או 30 שנה כמו הסרט Groundhog's Day ושום דבר לא משתנה. סיוט של לחיות בלופ את אותו יום, אותה שנה, ורק אני שמה לב שהכל אותו דבר. אתה מעריץ את אינשטיין והוא אמר ש"אי שפיות זה לעשות משהו שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה". אם אתה מחפש תוצאות שונות, אל תעשה את אותו הדבר". או שאנחנו חיים בחברה לא שפויה, או שאני מדמיינת את הכל ואני לא שפויה. בכל מקרה, לא יכולתי לקרוא את אותו הנאום.
- אז את בעצם אומרת שלא פספסתי הרבה.
- זה כל כך לא נכון ינאי! אתה מבלבל בין האישי ללאומי.
- גם את.
- זה נכון, אני לא מצליחה להפריד מאז 7 באוקטובר, הכל מעורבב אצלי בראש. אבל בפספוס אי אפשר להתבלבל. אני נחנקת מדעמות כשאני חושבת על כל מה שאתה מפספס ינאי, כאדם. קיבלנו הודעות ממלא אנשים, כולל בשכבת הגיל שלך, שלא יוכלו להגיע היום כי הם בטיול, בעבודה, במילואים, בלימודים. כל הודעה כזו שברה את ליבי כי היא הדגישה שהם ממשיכים בחיים, באופן טבעי, ואתה מפספס את כל החיים שהם חווים. היית אמור להשתחרר השנה, לטוס לטיול הגדול, להתחיל לחשוב על לימודים, אולי להיות בזוגיות, ואת כל זה, אתה מפספס. אתה מפספס לרדת על ליעם על הפז"מ שנשאר לו, וגם להתגאות בו כשרואים יחד את הסדרה The Pitt, כי הוא יודע להסביר בדיוק מה קורה בכל פעולה רפואית. פספסת לראות את תמנה מנהיגה את השבט בצופים ולדבר איתה על תפיסת המנהיגות שלך. להתגאות בה שהיא בוחרת ללכת נגד הזרם, בהשראתך, ולא להוריש חאקי למשהו מסוים, אלא לתת משהו לכל חניך בשכב"ג, כדי שכל אחד ירגיש שרואים אותו, שכל אחד ירגיש ראוי. פספסת לחוות את נבו מתלהב מסדרות שאתה אוהב כמו Rick and Morty ו-Breaking Bad, מתענג על המשחק והתסריט, כמוך. היית נהנה לנתח איתו את הדמויות. גם היית מתלהב מכך שהוא נכנס עד הסוף להדרכה, וגם מנגן. הייתם מוצאים הרבה שפה משותפת. אפילו שפת הגוף שלכם נהיתה דומה. אתה מפספס כל כך הרבה, ינאיצ'וק. יצאה העונה החדשה של Severence שממש אהבת, ותכף יוצא עוד סרט של נולן, נולן שהערצת. גם את כל זה אתה מפספס. הגיע לך לעשות, לחוות את כל הדברים הללו, והרבה יותר. ההחמצה חונקת אותי, שואבת את האוויר מריאותיי. אני לא יודעת לחיות לצידו.
- כן, אה?
- האמת שפספסת משהו נוסף, דווקא ברמה הלאומית, שהיה מצחיק אם הוא לא היה מבעת. אתה זוכר, כשהייתם קטנים, שאלתי אותכם אם יכולתם לנסוע לכל מקום בעולם, איפה הייתם רוצים לנסוע? תמנה אמרה אוסטרליה, אתה אמרת ניו-זילנד. אתה זוכר מה ליעם אמר?
- בטח זוכר. קטעים איתו.
- ספרטה. ליעם, בכיתה ב', רצה לנסוע לספרטה. כשילד בן 7 אמר את זה, זה באמת היה מצחיק. אז יכול להיות שחלומתיו יתגשמו כי ביבי אומר שישראל עומדת להיות ספרטה. ולא רק ספרטה, סופר-ספרטה. נראה לי שעדיף להיות בניו-זילנד.
- אני בוחר הכי טוב, תמיד אמרתי את זה.
- כן ינאי!! יש לך חשיבה ייחודית, תבונה נדירה, וכל כך הרבה לתרום ולתת לעולם המטורלל הזה. הגיע לך להביא את היכולות שלך לידי ביטוי, לממש אותם. אבל ב-7 באוקטובר הופקרת, כל מה שהיית יכול לעשות ולהיות, נגזל ממך. זו פגיעה בקודש הקודשים, כי חייך קדושים, ינאיצ'וק. קדושים יותר מכל דבר אחר בעולם. היית, ועוד הינך, העולם ומלואו.
- לא רק החיים שלי, אמא. גם החיים של הטירונים שהיו בבסיס, של האנשים בקיבוצים הסמוכים. חייהם לא פחות קדושים משלי.
- אבל אתה מבין שזה דפוק ינאי? החברה מהללת את הבחירה שלך כ"גבורה" ובכך מבטלת את קדושת החיים שלך. במקום לקדש את הבחירה הזו, לעשות לה רומנטיזציה, חובתנו למנוע סיטואציות בהן אנשים נאלצים לבחור בין החיים שלהם לחיים של האחר - לדרג חיים - כי זה מראש הפסד. אנשים כה שקועים בסיפור של "טוב למות בעד ארצנו" ושאנחנו הטובים והצודקים שהם לא רואים את הסתירה המובנית עם קדושת החיים.
- אנשים לא חושבים ככה. הראש שלהם לא שם.
- אני חושבת המון על קדושת החיים, ינאי, ובעיניי היא חייבת להיות ערך מוחלט. כי ברגע שמחריגים, מצדיקים, כמו כל סוג של הקצנה, זה מדבק ומתפשט. ראינו את זה קורה בחברה שלנו בשנים האחרונות. התחלנו ב"כל חיים, אבל רק בעם שלנו". המשכנו ל"כל חיים בעם שלנו, אבל רק אם זה משרת מטרות מסוימות", "כל חיים, כל עוד שאנו נשארים בפרדיגמות שלנו, ולא נאלצים לשאול את עצמנו שאלות קשות". זה מדרון חלקלק שהוביל אותנו למצב בו החטופים מופקרים, חיילים נשלחים למשימות ללא ציוד מתאים וללא מטרה ברורה, בתים מופצצים על יושביהם וילדים סובלים מרעב. הכל קשור ל"כן אבל" של קדושת החיים. לקדש את החיים באמת זה לא לקבל את התכתיב של "הם או אנחנו", כי בסוף מתים גם הם וגם אנחנו. זה לשבור את הראש כדי ליצור "הם ואנחנו" חיים. לקדש את החיים זה לסרב לקבל את תכתיב ש"אין ברירה", כי תמיד יש ברירה, תמיד יש בחירה. הרי אתה חיית לפי אמירה ברורה: מה שאתה נותן, זה מה שאתה מקבל. אתה יכול לדרוש רק מה שאתה מוכן לתת.
- אני באמת מאמין בזה.
בצופים, לא אמרת לחניכים ללכת לשטוף כלים, פשוט קמת והתחלת לשטוף בעצמך והם באו אחריך. כמפקד, לא דרשת מהחיילים שום דבר שלא היית עושה בעצמך
- אני יודעת. בצופים, לא אמרת לחניכים ללכת לשטוף כלים, פשוט קמת והתחלת לשטוף בעצמך והם באו אחריך. כמפקד, לא דרשת מהחיילים שום דבר שלא היית עושה בעצמך. ינאיצ'וק, קשה לי שאנשים רוצים לזכור אותך עם מדבקה או סוג של התמכרות לעצב ולתחושת הקורבנות. לומר שאתה גיבור, ולהמשיך את המצב הקיים הבלתי נסבל. לא לדרוש מעצמם את מה שהם דורשים מהאחר. אני מרגישה אותך הכי חזק בזמן שאני חיה את הערכים שלך, את ה"אני מאמין" שלך. כשאני רואה את האחר, מצליחה להקשיב קשב עמוק לסיפור שלו, גם כשקשה לי. כשאני שואלת שאלות קשות ולא פועלת על אוטומט. כשאני מתאמצת לראות את העולם דרך העיניים של מי שאני לא מסכימה איתו. כשאני מקדשת חיים. אבל הרבה פעמים אני לא מצליחה. כשערך החיים נרמס זה מפרק את הנפש, כי אני מבינה בקישקע מה זה אומר, מה המשמעות של כל אובדן חיים, באשר הם.
- אז תעשי משהו לשנות את המצב.
- אני מנסה, ינאיצ'וק. אני זועקת מעומק נפשי. פילוסופים שאלו "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?" חשבתי שהדבר הנורא מכל הוא שמשתיקים זעקה. אבל יש דבר גרוע יותר - ששומעים זעקה, ומתעלמים. אני רואה את זה קורה למשפחות החטופים ולמשפחות שדורשות ועדת חקירה ממלכתית דרך "מועצת אוקטובר", ומתעלמים מזעקתם. אני חסרת אונים, לא יודעת מה עוד ניתן לעשות. איך מדברים עם מי שלא מוכן לדבר איתך, לא מוכן להסתכל לך בעיניים? אם המוות שלך היה מניע את החברה לתיקון, לריפוי, להבנה שעלינו על שרטון וצריך להסתכל על העולם אחרת, אני חושבת שהייתי מצליחה יותר. אבל הוא לא. שנתיים עושים את אותו דבר ורק שוקעים יותר עמוק בבוץ.
- אין מה לעשות. תהיי כמו ז'אן ולז'אן ופשוט תתמקדי במה שאת מאמינה, לא משנה מה שקורה מסביב.
- אז אני לוקחת מהדוגמא שלך, ינאי, ואני אומרת: אם לאדם אחד יש זכות, אז לכל אדם יש זכות. אם לאדם אחד יש חובה, לכל אדם יש חובה. אם לאדם אחד מגיעה חמלה, לכל אדם מגיעה חמלה. אם חייו של אדם אחד קדושים, חייו של כל אדם קדושים. אם אתה מקדש את האחר, אתה מקודש. ינאיצ'וק, אתה ראוי למנהיגות שלוקחת אחריות. אתה ראוי לתיקון. אתה ראוי לחברה חושבת, בוחנת, שלא מסתפקים בסיסמאות שטוחות. חברה שמבינה שההתמודדות עם מציאות מורכבת דורשת חשיבה מורכבת, פשרות, וחמלה. אתה ראוי לחברה שמקדשת חיים באשר הם. ינאיצ'וק, אתה שותק.
- אני מת, את זוכרת?
- זוכרת בכל נשימה ובכל תא בגוף. מנסה לפעול לאורךָ, ולקדש את החיים שלך. אוהבת אותך, בן שלי, אהבת אין סוף.
