שורדי השבי אביבה וקית' סיגל, שנחטפו מכפר עזה ב-7 באוקטובר, העידו בפני האו"ם על זוועות השבי, ואמרו כי הם "לא מבקשים רחמים - אלא שהזוועות שהטרוריסטים ביצעו בנו לא יקרו שוב לעולם". עדויות קשות מאוד לקריאה.
תקציר העדויות הקשות של אביבה וקית' סיגל
"נשללה כל זכות אנושית בסיסית, הורעבתי, נמנע ממני לשתות מים"
השניים דיברו במסגרת הוועדה נגד עינויים, יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים של האו"ם בז'נבה (UNCAT), במסגרת משלחת ישראלית בהובלת מנכ"ל משרד המשפטים איתמר דוננפלד.
קית' סיגל תיאר בפירוט את רגעי החטיפה: "ב-7 באוקטובר, בשעה 6:29 בבוקר, נכנסנו לממ"ד. שמענו יריות, רקטות, ואז את המחבלים בבית. הם ירו לעבר החדר שבו הסתתרנו וגררו אותנו החוצה - אביבה ואני בפיג'מות, מוקפים בכ-15 מחבלים חמושים. הם צעקו, ירו, והכריחו אותנו להיכנס לרכב. אחת היריות פגעה בי בפרק היד, הם שברו את הצלעות שלי וקרעו את המניסקוס בברך של אביבה. דחפו אותנו למכונית וחצו את הגבול לעזה".
העדות המלאה של קית' סיגל:
קית' סיגל: "נשללה ממני כל זכות אנושית בסיסית"
בהמשך תיאר סיגל כיצד הובא אל חדר שבו אישה חטופה הוכתה ונענתה לעיניו: "מחבל אמר שעליי לשכנע אותה להודות שהיא קצינה בצה"ל. ראיתי אותה שוכבת על הרצפה, ידיה ורגליה קשורות, פיה חסום. שני מחבלים היכו אותה במוט, מחבל שלישי לחץ מוט חד למצחה ואחר הצמיד אקדח לראשה. אמרו שאם לא תודה - יהרגו אותה. בדיעבד אני מבין עד כמה שלטו בי, עד כמה פחדתי".
הוא הוסיף: "במשך 50 ימים הייתי עם אביבה עד לשחרורה. אחר כך הוחזקתי לעיתים עם שבויים אחרים, לעיתים בבידוד מוחלט. בסך הכול, הצטברו כשישה חודשים שבהם הייתי לבד לגמרי - בן 66, מנותק מהעולם, מפוחד, בלי לדעת מה עלה בגורל אהוביי
"רק לשם ה'שעשוע', נהגו השומרים להשוות את איברי המין שלי עם אלה של שבוי אחר, איימו עלינו בסכינים, השפילו אותנו, מנעו מאיתנו ללכת לשירותים עד שלא יכולנו להתאפק יותר. נשללה ממני כל זכות אנושית בסיסית. הורעבתי ואף נמנע ממני לשתות מים. יותר מפעם אחת הכריחו אותי מחבלים להתפשט מול עיניהם, וגילחו את גופי.
"בכל תקופת השבי בעזה דמיינתי את הרגע שבו אשוב הביתה ואלך לבקר את אמי הקשישה. הדבר הראשון ששאלתי את אשתי כשחזרתי במסוק בדרכי לבית החולים היה על מצבה של אימי. היא נפטרה חודשיים לפני שחרורי. היא לא זכתה לדעת שחזרתי. אני לא זכיתי להיפרד ממנה".
העדות המלאה של אביבה סיגל:
אביבה סיגל: "רציתי לצרוח, וראיתי את המחבל מחייך"
"ראיתי את המחבל מחייך תוך כדי שעשה את זה"
אביבה סיגל, אשתו של קית', העידה אף היא בפני הוועדה: "כשנלקחנו מתחת לאדמה בעזה, היה שם ילד מהקהילה שלי. הטרוריסטים של חמאס קשרו את הידיים שלו באזיקונים. הוא היה מלא בדם, אנחנו היינו מלאים בדם, ובהמשך, כשאחד המחבלים הגיע להוריד לו את האזיקונים עם קאטר - הוא חתך לו את היד. רציתי פשוט לצרוח, וראיתי את המחבל מחייך תוך כדי שהוא עושה את זה".
היא הוסיפה: "במשך 51 יום הייתי בטוחה שאני אמות כל הזמן. איימו עליי, הרעיבו אותי, לא קיבלתי מספיק מים, איבדתי 10 קילו ב- 51 יום. הייתי מחביאה אוכל לקית'. ראיתי אותו, הוא איבד משקל. אנחנו איבדנו משקל בזמן שהמחבלים העלו משקל. הם אכלו ולעסו מולנו, בזמן שהם לא נתנו לנו שום דבר לאכול".
לדברי אביבה, "באחד הימים, אחת הצעירות יצאה מהמקלחת רועדת. היה אסור לי לחבק אותה, ובכל זאת חיבקתי. לאחר זמן מה היא סיפרה לנו שאחד המחבלים נגע בכל גופה ונהג בה כרצונו".
היא סיפרה על עוד צעירה שנלקחה על ידי מחבל למקלחת, שאמר לה להתפשט והכריח אותה לבצע בו מין אוראלי ולחייך לאחר מכן. בנוסף, היא סיפרה על צעירה שהוכרחה להתקלח בפני אחד המחבלים. בקול חנוק אמרה אביבה: "היא מעולם לא הראתה לאף אחד את גופה. מחבל חמאס פשוט עמד שם, הסתכל עליה וחייך". היא הוסיפה: "הדבר הנורא עבורי היה לראות איך עינו את בעלי קית' ומה שהם עשו לבנות. נאסר עליי לחבק, להגיש עזרה או לבכות. אני חייבת לומר שניסיתי כל הזמן הזה לשמור על האנושיות שלי כאדם".
אביבה ציינה: "הכריחו אותנו לשכב מ- 17:00 עד 9:00 למחרת, נאסר עלינו לזוז. הגוף שלי כאב. רציתי למתוח את עצמי. רציתי לשבת. רציתי לצרוח 'רק תנו לי לשבת 5 דקות'. לא הרשו לי, איימו עליי שיהרגו אותי. באחד הלילות, הוצאתי את הרגל שלי מהשמיכה, מחבל של חמאס הגיע וצרח עליי שאסור לי לעשות את זה. זה נשמע כמו משהו קטן, אבל זו רמת השליטה שהייתה להם עלינו כל הזמן. רוב הזמן שהייתי בעזה סבלתי מכאבי בטן ושלשולים בגלל שהם נתנו לנו לשתות מים מזוהמים. אני בת 62 ונאלצתי לבקש אישור ללכת לשירותים".
4 צפייה בגלריה
בית בכפר עזה, אחרי 7 באוקטובר. "40 משפחות איבדו לפחות בן משפחה אחד"
(צילום: ד"ר ברוך צימרמן )
תיאורים מחרידים: "שיחקו כדורגל בראשי אדם"
"אני באה מקהילה שבה נרצחו 64 איש. 40 משפחות איבדו לפחות בן משפחה אחד. אנשים ב-7 באוקטובר מתו לאט, תוך כדי שהם מדברים עם משפחותיהם אומרים להם כמה שהם אוהבים אותם - ואז נעלמים מהחיים. כשחזרתי, שמעתי כל כך הרבה סיפורים - וכולם אמיתיים", הוסיפה אביבה. "חמאס תיעדו הכול, כי הם היו גאים בעצמם. הם שיחקו כדורגל בראשי אדם. הם כרתו שדיים של נערות ושיחקו בהם. אחד הנערים בקהילה שלי נקבר בלי ראש - הראש שלו נמצא בעזה, עם גלידות".
עוד אמרה: "כשחזרתי, חזרתי עם אישה בת 84 בשם אלמה. עיסיתי אותה במשך ארבע שעות כדי לשמור אותה בחיים. היא איבדה חצי ממשקל גופה וקיבלה שני תמרים ביום. כשהגענו, חום הגוף שלה היה 28 מעלות. הרופא אמר שאילו לא הייתי מעסה אותה, היא לא הייתה שורדת. היא עדיין בחיים, ואני כל כך שמחה שהצלחתי להציל אותה. אני רוצה רק לומר תודה לקית', בעלי, שחזר הביתה בחיים - ותודה לכולם שהקשבתם לי".
במהלך הדיון, הציג דוננפלד בפני הוועדה את מחויבותה של מדינת ישראל לאמנה נגד עינויים, קרא לחברי הוועדה להיצמד לעובדות ולחוק - וביקש מהם להימנע מלהדהד תעמולה אנטישמית.
לדבריו, "העדויות ששמענו כאן היום אינן רק סיפורים אישיים, הן כתב אישום מוסרי ומשפטי נגד שתיקת העולם. מדינת ישראל מחויבת באופן מלא לעקרונות האמנה למניעת עינויים ולהבטחת כבוד האדם באשר הוא, המחויבות הזו אינה יכולה להיות חד צדדית. שתיקת הקהילה הבינלאומית לנוכח עינויים, חטיפות והתעללות היא פגיעה בעצם רוח האמנה. אסור שהאמנה תישאר מסמך בלבד, עליה להיות מצפן מוסרי המחייב פעולה".
המשלחת הישראלית מורכבת מנציגים בכירים ממשרדי המשפטים, החוץ, הביטחון הלאומי, משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר, רשות האוכלוסין וההגירה, וכן מהפרקליטות הצבאית. לפי משרד המשפטים, הופעת המשלחת נערכה כחלק מהליך יישום מחויבויותיה של מדינת ישראל במסגרת האמנה הבינלאומית נגד עינויים, יחס ועונשים אכזריים, בלתי-אנושיים או משפילים - ובהמשך להגשת הדו"ח התקופתי השישי בדבר יישום האמנה בישראל, אשר הוגש לוועדה בשנת 2020.
עמרי מירן שב לנחל עוז
בתוך כך, 768 ימים אחרי שנחטף מנחל עוז, שורד השבי עמרי מירן שב היום לביקור בקיבוץ. אשתו לישי-מירן לביא כתבה ברשת X: "משפשפת את העיניים ועדיין מנסה לעכל שזה אמיתי. 768 יום אחרי, עמרי בנחל עוז. שוב. הולך בשבילי הקיבוץ, מחייך וצוחק. בפעם האחרונה שעמרי היה פה, זה היה היום האפל בחייו ובחיים של כולנו כמשפחה. מאז 7 באוקטובר ועד לשחרורו, הגעתי לכאן בכל פעם שרציתי להרגיש קרובה אליו. לא הייתי מסוגלת לשפץ את הבית לפני שהוא חוזר. הרגשתי שזה לא נכון, שזה יהיה כמו להודות שזה בסדר. במשך שנתיים הכדורים נשארו בקירות, הזכוכיות על הרצפה, הסדקים בתקרה, והכביסה שלא קופלה מאז אותה שבת".
עוד כתבה: "היום, בפעם הראשונה מאז שחזר מהשבי, עמרי ביקר בקיבוץ שהפך לבית שלנו, ופתאום הבית שוב הרגיש כמו בית באמת. הזיכרונות של בכי ואזעקות התחילו להתחלף בחיוכים ומחשבות על העתיד. אנחנו יודעים שהדרך עוד ארוכה, אבל אנחנו כבר על המסלול. אנחנו חושבים על כל המשפחות שעדיין מחכות לסגירת המעגל שלהן, על כל מי שיום-יום חי עם חור בלב. המעט שאנחנו יכולים לעשות זה לספק להן תשובות אמיתיות - למה זה קרה להן, וכיצד לוודא שזה לא יקרה שוב". היא הזמינה את הציבור לעזור בגיוס ההמונים לעמרי: "ובינתיים, אנחנו בעצמנו מתחילים את מסע הבנייה מחדש ומודים לכל מי שעוזר. נשמח אם תמשיכו לסייע ולהפיץ".
