טנק מלא: על רצפת הטנק של סרן א' מונח צ'ימידן ענק, מלא עד להתפקע במוצרי מזון ובחטיפים. אחד מאנשי הצוות שולף מתוכו חבילת טורטיות, אריזת קבנוס יבש ובקבוק של רוטב איולי, מתקין לעצמו ארוחה קלה לפני יציאה להתקפה. אחרי 15 חודשי לחימה, הטנק הוא בשבילם הדבר הכי קרוב לבית. הם ישנים בו, אוכלים בו, קוראים בו ספרים (ככה זה כשמשאירים את הטלפון בארץ), מקיימים בו שיחות נפש, רבים בו על שטויות, לפעמים גם עושים בתוכו את צרכיהם.
הבית הזה עובר איתם ממקום למקום – מקרבות 7 באוקטובר, לתמרון בעזה, לקו סוריה, לקרב הגנה בגבול הצפון, לתמרון של חודשיים בלבנון - ושוב לעזה. את משפחתם החלופית, שכוללת מפקד, תותחן, טען ונהג, הם רואים הרבה יותר מאשר את משפחותיהם האמיתיות. ביתם הוא מבצרם, ודפנות הפלדה שלו מספקות להם הגנה. אך הוא עלול גם להפוך למלכודת מוות.
ואם הטנק הוא בית, המסדרון האחורי הוא חדר האורחים. המילה "מסדרון" עושה איתו חסד: זהו כוך צר, נמוך וקלאוסטרופובי, רוחבו כרוחב כתפיו של אדם בוגר. וכך מצאתי את עצמי כלוא בתוך המסדרון בטנק של א', מפקד פלוגת "גולן" בגדוד 53 של חטיבה 188, נשען על דלת הכניסה לכלי, משני צדדי כוורות של פגזים ומלפני רשת בטיחות שנועדה לחצוץ ביני לבין הצריח המסתובב.
כמה דקות קודם לכן סיפר לי ש' הטען על שלושה מחבריו לפלוגה שנהרגו מפגיעת נ"ט בחלקו האחורי של הטנק שלהם. זה לא הרגיע במיוחד. גם לא התדריך שנתן לי סרן א' לפני שיצאנו להתקפה בג'באליה: "אם הטנק שלנו ייפגע, אז קודם עושים ירוק בעיניים, אני אצטרך שתגיד לי שהכל בסדר איתך, שלא נפגעת, ואם נפגעת, מה קורה איתך. אם מישהו מהצוות נפגע, נצטרך שתצא מהמסדרון, גם אם זה אומר לעבור מעל הפצוע, כדי שנוכל לשים אותו שם בשכיבה עד שיפנו אותו. בסדר?".
ההתקפה, שבה השתתפו חמישה טנקים, שני דחפורי D9 ומחלקת חי"ר בעתודה, הסתיימה בשלום. כמעט. אחד הצרורות שנורו ממקלע הטנק פגעו בכף של הדחפור המשוריין, ונתז של קליע פגע בפניו של המ"פ. "אייי", נשמעה צעקה בקשר הפנים, "חטפתי נתז לפנים. ש', שים לב לאן אתה יורה".
"קיבלת כדור לפנים! יש לך סיפור מלחמה", התלהב אחד מאנשי הצוות. "אתה רוצה מנת דם?".
"אני רוצה מנטוס", צחק המ"פ, וברשת הפנימית החל דיון איזה מנטוס הכי טעים. אם הנתז היה פוגע סנטימטר למעלה, ואם לא היה מרכיב משקפי מגן, הם לא היו צוחקים. סרן א' הניח פלסטר על הפצע, וההתקפה נמשכה. חצי שעה אחר כך, כשחזרנו לבית המג"ד, התברר שהרסיס חדר ללחיו ונשאר שם. תחילה המ"פ סירב להתפנות לקבלת טיפול רפואי. "אם אתפנה לבית חולים, הפצע יחלים יותר מהר. אבל אם חלילה בזמן שלא אהיה כאן יקרה משהו בפלוגה, יהיה לי פצע בנפש. עדיף פצע בלחי מאשר פצע בנפש". בסופו של דבר הוא הסכים להתפנות בחוסר רצון מופגן לבית החולים ברזילי, וכעבור כמה שעות חזר פנימה, אל חייליו ואל המשך הלחימה.
אבא גולן
הוא בן 24, בוגר הפנימייה הצבאית בחיפה, גדל בזכרון יעקב ומתגורר כיום ביפו עם חברתו. כשפרצה המלחמה היה מפקד פלוגת טירונים בבית הספר לשריון, והצטרף אל עמיתיו ללחימה בעוטף ובעזה. לפני כשנה מונה למפקד פלוגה ג' בגדוד 53. מי שראיין אותו לתפקיד היה המג"ד הקודם, סא"ל סלמאן חבקה ז"ל, שנפל בתחילת התמרון בצפון הרצועה.
הפלוגה של סרן א' נלחמת תחת גדוד 50 של הנח"ל, שבעצמו פועל תחת חטיבה 188. בתמרון בלבנון פעלה תחת גדוד 13 של גולני. א' היה באירוע הקשה שבו נהרגו זאב (ז'אבו) ארליך ז"ל וסמל גור קהתי ז"ל. "פחות חשוב לי לדעת מה ז'אבו עשה שם", הוא אומר. "אני מתייחס לזה כאירוע מבצעי שצריך להפיק ממנו לקחים. זה מבצר עתיק שטיהרנו אותו כמה ימים לפני התקרית, ובכל זאת הצליחו להסתנן אליו מחבלים. אירוע מחורבן בלי קשר לזהות ההרוגים".
ההרס מסביב אדיר. כבר נכתב על כך לא מעט. מכבסת המילים הצבאית העניקה לזה את השם "ארגון המרחב מחדש". מחיר הדמים כבד. בכל יום נופלים עוד ועוד חיילים. "גם אני וגם הלוחמים שלי מבינים למה אנחנו כאן. אני בטוח שההתקדמות לקראת עסקת חטופים היא במידה רבה בזכות הפעילות שלנו בעזה", אמר סרן א'.
גם ההתקפה שאליה הצטרפתי היא חלק מ"ארגון המרחב מחדש" – פריצת ציר תנועה באזור חשוד במטענים. התחלנו בתצפית מפקדים מגג אחד הבתים. את הדרך לשם עושים רגלית, תוך חציית שטח שנשלט באש על-ידי האויב. המ"פ פותח רימון עשן ואנחנו רצים בשיא המהירות בקבוצות של ארבעה. לפני ההתקפה מתדלקים את הטנק, שתכולת מכל הדלק שלו היא 1,200 ליטר. השעון של מכלית התדלוק נעצר על 476 ליטר. א' מנצל את ההזדמנות כדי לפרגן לאנשי החימוש והאספקה, שבלעדיהם הטנק לא יזוז ולא יירה.
המ"פ מציג את הצוות: ש' הטען, תושב קיבוץ דורות שליד שדרות. סבו וסבתו גרים גם הם בעוטף, בקיבוץ סעד. על זרועו קעקוע בצורת שעון נוזלי של סלבדור דאלי עם השעה 14:30. זו השעה שבה נכנס לבארי ב-7 באוקטובר עם צוות שלא הכיר, אחד משני הטנקים הראשונים שהגיעו לקיבוץ. הטנק השני היה של סלמאן המג"ד. "בהתחלה נלחמנו שם עם סיירת מטכ"ל. עד שהגענו, המחבלים השתוללו. כשהגענו, הם התחילו להתחבא. לצערי איבדתי שם את בן דוד שלי, דור רידר ז"ל, שנרצח עם חברתו תכלת פישביין ז"ל".
ב' הנהג שרוע בתאו וקורא ספר שהביא לו המ"פ: "נהג התקדם" של חיים דנון, שהיה מג"ד טנקים ביום כיפור. ש' הטען מעדיף את אתגר קרת ואשכול נבו. "יש לי פה בטנק ארבעה ספרים", הוא אומר.
אביו של ב' הנהג משרת כצלם מבצעי במילואים והיה צמוד במשך חודשים לגדוד. "כבר יש לו שם אצלנו בפלוגת גולן – 'אבא גולן'. הדביקו לו את הכינוי הזה כשהוא עשה לנו פאצ'ים חדשים. אמרו לו, 'תוציא אחד כזה גם לעצמך, של אבא גולן'. מאז הוא מסתובב איתו כל הזמן".
כ' התותחן, שהוא גם מפקד טנק, יושב בעמדתו ומנסה להרכיב קובייה הונגרית. המ"פ לוקח ממנו את הקובייה ומסביר לו איך עושים את זה כמו שצריך. "אני עושה איתם צחוקים, אבל כשיוצאים להתקפה אנחנו עושים סוויץ'. לפני דקה עוד קראתי לו בשם, עכשיו אני קורא לו תותחן. נותן לו פקודה: 'תותח חלול, מטרת מבנה על עקיבה מדידה', הוא מחזיר לי 'מוכן', 'אש', 'יורים'. 'נהג התקדם'. 'נהג עצור'. כמו מכונה. תביא לי מחר תותחן מחטיבה אחרת, אנחנו מדברים את אותה השפה".
צחוקים ואש
גם בזמן ההתקפה, מתברר, רצים צחוקים ברשת הפנים של הטנק, אבל פקודות הן פקודות. המ"פ עובד במקביל בשלוש רשתות: קשר הפנים של הטנק, הרשת הפלוגתית, שבה הוא מדבר עם מפקדי המחלקות והכוחות האחרים שכפופים אליו, והרשת הגדודית. "אתה נכנס חזק עם הטנקים, לא חוסך אש", נשמע בקשר קולו של מג"ד 50, סא"ל ר'. המ"פ מלהטט בין פיקוד על הטנק שלו לפיקוד על הפלוגה כולה. וכך זה נשמע:
מ"פ: "תותחן, סקירות לטווחים הרחוקים מעל הטנק של משנה. טען, אנחנו עם חלול בקנה?". הטען משיב בחיוב.
מ"פ: "כאן קודקוד, שתי דקות יוצאים להתקפה, נותן מכת אש. נהג אחורה. ימינה. נהג עצור. תתקדם. שמאלה. נהג עצור. תותחן חלול שלוש. מבנה 200 מטר".
תותחן: "חלול שלוש מבנה 200 מטר מוכן".
מ"פ: "אש!".
אני מצפה לפיצוץ אדיר. אך דווקא מתוך הטנק, עם אוזניות קסדת הג'נטקס, בקושי שומעים את ירי הפגז. שלושה פגזים ירה הטנק של א' במהלך ההתקפה, וכך גם יתר הטנקים בכוח. תוסיפו לזה את המקלעים, שהנחיתו על היעדים מכות אש אימתניות, ותקבלו מכונת מלחמה שקשה לעמוד בפניה.
הדחפורים הממוגנים מקבלים את הבמה. אחת המשימות שלהם היא לזעזע את הבתים כדי לוודא שלא הונחו בהם מטענים. "אם המטען פוגע בכף של הדחפור, הוא כמעט שלא גורם נזק", אומר סרן א'. השלב הבא: הרמת סוללות עפר שיגנו על הציר. "דובי, תתחיל להרים סוללה לכיוון מזרח, תיצור פה מסדרון", פוקד המ"פ. אנשי הצוות מופתעים מהמהירות שבה עובדים הדחפורים. "בקרקע הסלעית של לבנון היה לוקח להם שעה להרים סוללה כזו. כאן לוקח להם כמה דקות", מציין סרן א'.
חוזרים אל בית המג"ד. פחות מיממה אחר כך, הפלוגה של סרן א' תצא לעוד משימה.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.01.25
