"כשיצאה ה-רשימה, שלא ידענו מה המשמעות שלה אז, הייתי באוטובוס בדרך לכנסת עם עוד משפחות. כל מי שהיה באוטובוס – בן המשפחה שלו היה ברשימה, חוץ ממני". הנסיעה הזאת של מכבית מאייר, דודתם של זיו וגלי ברמן, תיזכר אצלה כאחד הרגעים הקשים ביותר במסע הכואב להחזרת אחייניה. 15 חודשים שנלחמות 98 משפחות החטופים כתף אל כתף, וכעת כשחזרתם של הישראלים קרובה מתמיד – נראה שהמאבק הקשה ביותר עוד לפניהן.
2 צפייה בגלריה
מאי מאייר ואייל קלדרון. "המדינה תוכל לחזור לעצמה רק כשהחטוף ה-98 יהיה בבית"
(צילום: דנה קופל)
"הכול קיצוני כל כך בלב, הקשת כל כך רחבה", אמרה מאייר. "לשלב הראשון יש מסגרת ברורה, והשלב השני – אמורפי. זה מעורר פחד תהומי. אנחנו שמים את מבטחנו בטראמפ, בנאומים של ביידן וראש ממשלת קטאר, של הנשיא הרצוג, אבל אין להבטחות האלה ערובות. אני מתרגשת, התרגשות כנה ושמחה מכל הלב על כל מי שיחזור לחיק משפחתו בקרוב, אבל אנחנו נכניס את הרגל לפתח ולא ניתן לדלת להיסגר – גם גלי וזיוי צריכים לחזור".
מי שכן מופיע ברשימה הוא עופר קלדרון, אביהם של סהר וארז שחזרו בעסקה בנובמבר לפני 13 חודשים. "מנעד הרגשות שאנחנו מרגישים בימים האחרונים – עדיין לא המציאו את המילים לתאר את זה", סיפר בן דודו איל. "השמחה שלנו תהיה עצומה ומרגשת, הנה אנחנו מתחילים לראות את האור, זה קורם עור וגידים, אבל יש בזה פחד אימים, וחשש, ואפילו רגשות אשם מסוימים, למה אנחנו כן והם לא? איך אנחנו מייצרים מאבק שבו אין שום סיכוי שהם נשארים שם מאחור? למה 30 אנשים שהיו ברשימה הזאת כבר אינם? הכאב הוא עצום".
המאבק שעליו איל דיבר ברור לכל אחת מהמשפחות – אלה שיזכו להתחבק בקרוב, ואלה שעל תנאי החזרה של יקיריהן יתחילו לדון רק ביום ה-16. "המדינה תוכל לחזור לעצמה כשיחזור החטוף ה-98, לא קודם", הדגיש איל. "אני לא אוכל להסתכל בעיניים של מכבית ולשמוח בלב שלם על החזרה של עופר, כשאני יודע שמי שהפך למשפחה שלי בתקופה הזאת עדיין לא זכה לשמחה הזאת. אנחנו ניאבק יחד כתף אל כתף – עד שכולם יחזרו. אני אומר את זה להם בכל פעם שאנחנו נפגשים, וגם אומר את זה כאן, שיהיה כתוב ומתועד".
"משפחת קלדרון ואנחנו, וספציפית איל ואני, נמצאים כל יום שני בכנסת וצועקים בקול אחד", אמרה מכבית, שבתה מאי פגשה את איל רק אתמול בכיכר החטופים. "אני מחכה לראות את עופר עם הילדים שלו, אני כל כך אתרגש. יש בינינו הרבה סולידריות בתור קבוצת השווים הכי נוראית במדינה. וגם אצלנו בכפר עזה, בהנחה שהנשים והמבוגרים יחזרו בשלב הראשון – גלי וזיוי יהיו היחידים שיישארו לפעימה השנייה. הפחד הזה קיים, אני לא אשקר ואגיד שהוא לא מנקר.
"אנחנו נעשה את כל מה שביכולת שלנו כדי להמשיך את המאבק הזה. אבל אני מאמינה באמונה מלאה שהם חוזרים אלינו. הם מאוד חזקים, מי שמכיר את אבא ואמא שלהם יודע, יש להם DNA של שורדים, הם יחזרו. אני מדמיינת את החזרה שלהם, אני רואה את זה מול העיניים שלי. אני מדמיינת את החבורה שלהם קופצת עליהם, הם הרי לא יקשיבו לאף אחד, הם יפרצו את כל המחסומים בבית חולים ויסתערו עליהם. אני רואה את טלי מחבקת אותם, מחברת את המיטות ושוכבת ביניהם. זה יקרה, זה חייב לקרות".
גם איל רואה לנגד עיניו את עופר, כמעט מרגיש את החיבוק שלו, אבל החששות לא מרפים. "אני מרגיש ומאמין שהוא חי, אבל אנחנו לא יודעים את זה ב-100 אחוז. אנחנו מחכים לבשורות המיוחלות. ולצד זה, עופר שאנחנו מכירים הוא אדם כל כך שמח, שטותניק, אדם שכשהוא נכנס לחדר ישר מחייכים, בלי להבין למה. הוא איש של שמחה ואור, ואני בטוח שהוא הביא את זה איתו למנהרות, שמענו על זה מהסיפורים של סהר (הבת שלו ששוחררה מהשבי – י"צ).
"אני נורא רוצה להאמין שאנחנו נקבל לפחות חלק מאותו עופר שאנחנו מכירים. זה לא יהיה פשוט, אני לא מצפה שזה יקרה מיד על ההתחלה, אבל אנחנו נהיה שם בשבילו, לחבק אותו ולשקם אותו, להחזיר אותו להיות מה שהוא היה. והוא יתחיל את השיקום שלו, וגם הילדים שלו שחזרו לפני יותר משנה ועדיין לא יכלו להתחיל את התהליך בלי אבא שלהם, וגם אנחנו נחזור להיות משפחה נורמלית, שנפגשת בארוחות שישי ולא ברחובות".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.01.25
