ביום שבת האחרון, שעות ספורות לאחר חזרתם של אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי כחושים ותשושים משבי חמאס, פרסמה האם השכולה גלית ולדמן ציוץ בטוויטר. "לאור התמונות הקשות של שורדי השבי החלטתי לא לשתוק יותר. ועדת חקירה ממלכתית והחזרת החטופים זה צו השעה. יחד עם משפחות 'מועצת אוקטובר', נדאג להקמתה. זו הבטחתי לאריאל ולחמשת ילדיי, שאסון כזה לא יקרה שוב".
אריאל הוא רס"ן אריאל בן משה ז"ל, בנה של גלית, קצין בסיירת מטכ"ל, שהיה מפקד הכוח ברעים ונהרג בעת חילוץ בן ערובה, כשהוא בן 28 בלבד. בבית נותרו לוולדמן, במקצועה מבקרת איכות במפעל פלסטיק, חמישה בנים. שניים מהם לוחמים בחזית.
8 צפייה בגלריה
"לא תהיה תקומה אם לא נבין מה קרה". יושבות, מימין: רעות רכט־אדרי, גלית ולדמן ונירית ברעם. עומדת: מירב בן רובי
(צילום: אביגיל עוזי)
"האם מדינת ישראל, שקמה על אפר ועפר, שואה, יכולה להרשות לעצמה ב-2025 מראות כאלה?" היא שואלת שעות אחרי פרסום הציוץ. "זה החזיר אותי לחמותי, ניצולת אושוויץ-בירקנאו, שנראתה ככה אחרי שניצלה מצעדת המוות. האם המדינה יכולה להרשות לעצמה מראות כאלו, שלא לומר אירוע כזה? אני לא צריכה ראש ממשלה ולא ראש אמ"ן בכלא. אני רוצה לדעת איך קרה, איך זה עדיין קורה, ואיך לא יקרה. חטא היוהרה, חטא ההכלה וחטא ההשתקה, כולם צריכים להיבדק. וזה לא התחיל ב-7 באוקטובר. אני הייתי הולכת לפחות עשור אחורה".
כשקראת את הראיון האחרון עם גלנט, מה חשבת?
"שהוא היה צריך לקום וללכת ברגע שראה שהכיוון המדיני הוא למורת רוחו. אם התרעת ואמרת, ואתה מפקד ולוקח אחריות, איך אתה נשאר לשבת במקום שהחוקים שלו נוגדים את הידע והאמונה שלך? וכל הביקורת שלי היא כבוחרת ימין".
משהו מהדברים שלו חידש לך על נסיבות נפילת בנך?
"אני מאוד מעריכה אותו, אבל במקרה הזה אני יכולה לחדש לו, לא הוא לי".
יושבות מולי ארבע אמהות. ארבע לביאות זועמות כמו שרק אמא שאיבדה את הגור שלה יכולה להיות. לכולן דרישה אחת: הקמת ועידת חקירה ממלכתית. כזו שסוף-סוף תיתן להן תשובות על השאלות שנותרו פתוחות מאז 7 באוקטובר, ומעט מזור לנפש. "אני לא רוצה גיליוטינות וסרבלים כתומים", מצהירה גלית, "אני רוצה תשובות מהדרג המדיני. אני לא יודעת אם המגרסות כבר לא עובדות שם בינתיים, בוואקום הזה שנוצר, לצד תיאוריות קונספירציה ובגידות וכאלה. ועדת חקירה ממלכתית זה המקום שלהן להתברר".
מלבד גלית, נמצאות בחדר נירית ברעם, אמא של סמ"ר נטע ברעם ז"ל, בן ה-20 מחדרה, ששירת כמפקד מפעילי בלוני איסוף במוצב נחל עוז. בבוקר 7 באוקטובר נלחמו הוא וארבעת חבריו בגופיות וכפכפים על הגנת המוצב. נירית, מורה לכימיה במקצועה, היא אמא גם לנוגה בת ה-14 וליעלה, שאמורה להתגייס בקרוב. מירב בן רובי, מנהלת מכירות, היא אמה של עדן בן רובי בת ה-23, שנרצחה במסיבת הנובה. מירב נשואה לעוזי, ואמא לרועי.
הרביעית היא רעות רכט-אדרי ממושב גבתון, מורה להיסטוריה ואזרחות ורעייתו לשעבר של מפקד הימ”מ, שסיים את תפקידו בימים אלה. בנה, סגן עידו אדרי ז"ל, בן 24 בנופלו, היה לוחם שב"כ שיצא לבלות עם חברים בנובה. עידו הצליח להימלט מהמסיבה, אבל חזר אליה כדי להילחם ולנסות להציל אחרים. בבית נשארו לה יונתן, 22, ותמר, 15.
שרשרת מחדלים והפקרה
הפעם האחרונה שבה מירב בן רובי ראתה את בתה הבכורה עדן הייתה בארוחת שישי, שעות ספורות לפני שנרצחה. "עדן יצאה מהבית מאוד מאוחר", היא משחזרת, "עשינו קידוש משפחתי, והיא יצאה למסיבה כדי לצלם את הזריחה. כשהתחילו הטילים היא אמרה לאריאל בן זוגה, 'בוא נברח מפה'. בסרטונים שמצאתי באינסטגרם ראיתי את עדן עוברת על פני המיגונית ברעים ומצלמת אותה".
המחדל הגדול ארב בהמשך בדרך, כמה מאות מטרים משם. "הם הצליחו להגיע למחסום משטרתי", ממשיכה מירב בדמעות, "והחזירו אותם אחורה למיגונית ברעים, אבל היא כבר הייתה מפוצצת באנשים, אז הם המשיכו למיגונית מול בארי. במצלמות של הנוח'בות שהגיעו ללהב 433 ראיתי את הרכב שלה חונה בצד, מול המיגונית. השוטרים הראו לי, אבל לא הסכימו שאעביר את זה למישהו, בטח לא שאקח את זה איתי. הקצין הסביר שיש עוד המון חומרים שהם לא הספיקו לעבור עליהם, כמו גם חומרים שנשארו בשב"כ ולא הגיעו ל-433, ואם אני רוצה לקבל אותם, אני חייבת שתהיה ועדת חקירה ממלכתית".
עכשיו, כל מה שמירב מבקשת זה שוב לישון טוב בלילה. "אני רוצה הקלה", היא דומעת, "שכבר ירפו ממני המחשבות: 'רגע, הבת שלי, ירו בה?' 'אולי היא דיממה למוות?' היו שם כל כך הרבה אפשרויות".
למירב ולשאר המרואיינות בכתבה יש ווטסאפים והקלטות מהניידים של הילדים שלהן שנרצחו. ההקלטה של מירב מסתיימת ברעש מצמרר של יריות. "בימים הראשונים, כשעדיין חיפשנו את עדן", היא נזכרת, "התקשרה לבעלי בחורה, אז היא הייתה אנונימית, היום פחות - זו הייתה יובל רפאל, זוכת 'הכוכב הבא'. היא זיהתה את עדן מהתמונות שהפצנו והתקשרה אליו: 'הייתי במיגונית הזאת. ראיתי את עדן, אבל הלכתי, וכשחזרתי עדן לא הייתה', היא אמרה לבעלי שכנראה ירו בה בחוץ. אבל 433 אמרו לי שאף אחד לא נמצא ירוי מסביב למיגונית. וזה בדיוק העניין. למה אני צריכה לחקור את הרצח של הילדה שלי? ולמה אני עדיין נשארת עם מלא סימני שאלה? למה אני צריכה להסתובב עם ההרגשה שאני אמרתי לה לא לצאת מהמיגונית ובגללי הכל קרה?".
גם מילותיו האחרונות של עידו אדרי ז"ל עדיין מהדהדות באוזני אמו. בדקות הראשונות של מתקפת הטילים עידו וחבריו התיישבו לפק"ל קפה וחיכו שהשטח יירגע. שיחת טלפון שקיבל מאביו, נצ"מ ח', מפקד הימ"מ, זרקה אותם למציאות הקשה. "ח' אומר להם, קומו, קחו את עצמכם, אין יותר קפה, כנסו למכוניות, סעו לכיוון באר-שבע'", משחזרת רעות את רגעי האימה, "עידו כבר הצליח לצאת מהמקום, אבל אז הם נתקלו בפצועים על הכביש. הוא טיפל בפצועה וחזר למסיבה להילחם עם נשק של שוטר שנהרג. בשיחה האחרונה עם אבא שלו, עידו אמר: 'אבא, יורים עליי', וזהו. אני לא יודעת ממה הבן שלי מת. רק שהוא היה ירוי".
מתוך השאלות שנותרו ללא מענה, הוקם כחודש אחרי האסון ועד שמייצג את המשפחות השכולות של נרצחי מסיבות הדרום. "ראינו את שרשרת המחדלים וההפקרה הנוראית שהמשיכה לתוך המלחמה", מספרת רעות, "חלק מהמידע שהובא אלינו גרם לנו להתחיל לדרוש ועדת חקירה. בהתחלה התחלנו לפעול במסגרת ועדת חקירה אזרחית. הוועדה סיימה את תפקידה, הוציאה את מסקנותיה, ראינו שזה לא מתקדם כמו שאנחנו רוצים, ואז הצטרפנו ליוזמה של 'מועצת אוקטובר’, שבה היו באותה תקופה 15 משפחות".
היום מורכבת “מועצת אוקטובר” ממשפחות שכולות ונפגעי 7 באוקטובר מנובה, הקיבוצים, חללי צה"ל וגם משורדים וממשפחות חטופים. "אנחנו מונים 1,200 משפחות, כשהמטרה היא להפוך תנועה ציבורית רחבה", מסבירה רעות. בין השמות המוכרים בתנועה - משפחת אשל, הוריה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל; מירה, אמא של החטופה ששוחררה עמית סוסנה, המתגוררת בעצמה בשדרות; סיגל מנצורי, שאיבדה שתי בנות – רויה ונורל ז"ל; יונה אדם, אמה של המגישה מעיין אדם, שאיבדה את בתה הצעירה מפל ז"ל; וגם נעם, הבת של החטוף חיים פרי ז"ל שגופתו עדיין מוחזקת בשבי חמאס.
נירית, מתי את נכנסת ל”מועצת אוקטובר”?
"נכנסתי לעניינים כי זומנתי להעיד בוועדת החקירה האזרחית. סיפרתי שם שנטע, הילד שלי, שהיה אחראי על בלוני האיסוף בנחל עוז, ישב לפעמים בבית - וזו לא המצאה או בדיחה - וחיפש חלקים לבלון בעלי אקספרס. ב-6 באוקטובר התקלקל בלון אחד, עף להם. אז הם עשו מבצע והחזירו אותו. התקלקל עוד אחד, הביאו אחר וגם הוא היה תקול, אז שוב הביאו להם חדש. בשישי בערב נטע קיטר לנו מהבסיס: 'אני צריך עכשיו להרים את הבלון', ואז בסביבות 23:00 הוא אמר לנו שאמרו להם לא להרים את הבלון. עכשיו, אני תוהה, למה? ומי אמר להם לא להרים?
"יתרה מכך, הבן שלי וארבעת חבריו נלחמו לבד לגמרי, בגופייה וכפכפים. לא הייתה חומה והמחבלים ידעו שאין חומה, ובאו בדיוק לאזור הזה. הוא לא ברח, הוא לא התחבא, הוא ידע שהוא הולך למות, לפי ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנו, שהתחילה במילים, 'זאת ההודעה האחרונה שאני שולח לכם'. אני יודעת שהייתה התרעה בשתיים לפנות בוקר, שלא ירדה למוצבים. את זה גילינו לבד, אף אחד לא בא ואמר. והילד הזה שם על עצמו וסט שאני הייתי צריכה לקבור חודש אחרי, עם חתיכות שנשארו ממנו. ועכשיו יבוא לי חבר כנסת ויגיד לי שזה תקין, שזה הגיוני?".
את חושבת שהייתה פה רשלנות, או שדברים נעשו בכוונה?
"אני חושבת שהייתה פה יהירות של מדיניות, מה שנקרא 'הקונספציה'. הבן שלי אמר לי, 'אמא, אנחנו רואים אותם, ותהיה מלחמה'. אם ילד, שהיה אז רב"ט, ידע לראות את זה, לא יכול להיות שאחרים לא רואים. כשהייתי אומרת לו: 'אבל נטע, זה נורא מסוכן', הוא היה עונה: 'יש גדר ואמרו לנו שזבוב לא יכול לעבור את הגדר'. אז בסדר, זבוב לא עבר, שופל כן".
מה עשית עם המידע הזה?
"סמכתי על צבא ההגנה לישראל, על מדינת ישראל ועל המנהיגים שלה. איזו טעות. היום אני לא סומכת יותר על אף אחד. רוב חיילי צה"ל והמפקדים מצוינים. מה שלא עובד זה הלמעלה. לי אין את הפריבילגיה לעזוב את הדברים ולא להילחם על זה, אני אילחם עד הסוף. בשבילו ובשביל הבנות שלי".
"כשעידו נתקע בנובה", מספרת רעות, "בעלי לשעבר התקשר טלפונית לתומר בר, מפקד חיל האוויר, ובר לא ענה לו. הוא סיפר את זה בתחקיר 'עובדה' ששודר לפני כחודש, ומאז הוא כועס עליו. טוען שזה לא קולגיאלי לצאת עם הסיפור הזה לתקשורת. לא קולגיאלי? איפה היית בשבת?! איפה היה חיל האוויר? אני לא מחפשת נקמה, וגם לא מעניין אותי - כן יישבו בכלא, לא יישבו בכלא. אני מחפשת אחריות. הראשון שלקח אחריות בפניי באופן ישיר היה ראש השב"כ רונן בר. רונן הגיע אליי הביתה ואמר, 'האחריות היא עליי', גם הוא, גם סגנו, 'ואנחנו נשים את המפתחות, אבל קודם כל, יש לנו כאן מערכה מאוד קשה לניהול'. ולכן מבחינתי הנחתי לזה. עם זאת, אנחנו עוד מעט 500 יום לתוך האירוע, ועוד לא התחילו לחקור - לא יעלה על הדעת. יש לנו אינדיקציות, והגיעו לידינו, גם במהלך החקירה של ועדת החקירה האזרחית, מסמכים, עדויות וגם סתירות של עובדות בשטח, בין גופים שונים, מתוך כוונה לשמור ולהגן על שמם וכבודם ועל הכיסא".
"מה שרעות שמעה מרונן בר", אומרת גלית, "אני שמעתי מהרמטכ"ל. כולם היו אצלי. אלופים שאני מכירה שנים, ביניהם הרמטכ"לים העתידיים, נכנסו אליי הביתה עם ראש מורכן, וכולם אומרים, 'זה עלינו. כשלנו בחטא היהירות'. אבל מכל הנאמר יוצא שהצבא צריך ועדת חקירה. וזה לא נכון. יש פה מישהו און דה דרייבר סיט. צבא זה זרוע מבצעת, ואני רוצה להדגיש את זה במרקר אדום".
אז מתנגדי ועדת החקירה הממלכתית יגידו שאת אפופת יגון, שזה מה שמניע אותך.
גלית: "אני עוד לא מכירה את הבן אדם שיכול להגיד לי שאני אפופת יגון, כי זה בדיוק ההפך ממה שאני משדרת, נקודה. אני לא מההורים שמגיעים לכנסת, כי מתחת לכבודי להגיע לוועדות של שמחה רוטמן, שעושה שולחן ארוך, יותר נמוך מים המלח. לזאתי הם אומרים 'תקצרי', לא מקשיבים לנער בן 16 שרוצה להשמיע הקלטה של 20 שניות, לא מכניסים לכנסת אמא, מוכת יגון, כמו שאמרת. לא מרשים למירב להכניס תמונה של הבת שלה, רק כי למעלה רשום 'ועדת חקירה ממלכתית למניעת האסון הבא'. לא רוצים שיהיו כותרות כאלה בהיכל של העם. לא תהיה תקומה אם לא נבין מה קרה. איך נתקן אם לא נדע מה לתקן?"
אתן רוצות ועדת חקירה ממלכתית שהיא בראשות שופט, בממשלה שמנסה לעשות הפיכה משטרית, תוך כדי שינוי שיטת השיפוט. זו הרי הטראומה שלהם, איך אתן רוצות להצליח ככה?
נירית: "הם לא בטראומה, הם מסובבים את זה ככה, כי זה מתאים להם. עושים עלינו ספין".
יש יאמרו שנפלתו קורבן להפגנות בקפלן. שאולי היה קל יותר לקבל ועדת חקירה ממלכתית אם לא היה כזה אנטי נגד מערכת המשפט ומפגינים לסוגיהם?
נירית: "אם מישהו חושב שההפגנות בקפלן גרמו למה שקרה, סבבה, תחקרו גם את זה. אם גלית דיסטל יושבת מולי ואומרת לי 'אחים לנשק', אין לי בעיה: 'סבבה, תחקרי גם אותם'. כששאלתי 'מה לא טוב ברעיון הוועדה', התשובה שקיבלתי הייתה: 'אסתר חיות'. מה לא בסדר בחיות? שאלתי ושלוש פעמים התעלמו ממני. אמרנו להם, 'אותנו זה לא מעניין. אתם לא רוצים את יצחק עמית? תיכנסו לחדר, עם נשיא המדינה וראש הממשלה, תחליטו איזה שופט מקובל עליכם, שהוא יבחר את האנשים. אבל תתחילו כבר, אנחנו מאבדים ראיות'".
"ישבנו עם ארבעה שרים שונים", חושפת רעות, "יולי אדלשטיין, אבי דיכטר, מיקי זוהר, ניר ברקת. לכאורה, תומכים. באחד על אחד הם אמרו 'בוודאי'. אחר כך ברקת ישב אצל רפי רשף וגימגם. הרי בסופו של דבר, השופט ממנה רק את יושב ראש הוועדה. אז אמרנו: 'בואו נשב בבית הנשיא, כמו בבחירת אפיפיור, עד שייצא עשן לבן, ונייצר ועדה שהיא מאוזנת, מקובלת, הרכבה מקובל על כולם'. אותם ארבעה אמרו לנו: 'אדרבה, נלך איתכם'. מגיעה ההצבעה על הצעת החוק (הכוונה להצעת חוק ועדת חקירה ממלכתית, שהעלתה ח"כ אורית פרקש-הכהן מהמחנה הממלכתי ב-22 בינואר - א”א), וכמו שפנים, אחד-אחד הם מצביעים נגד. זו בגידה. בחדר להגיד לי דבר אחד, לבכות עם סבא של נטע שישב איתי ובכה, ושבוע אחרי זה להצביע נגד? וכשאנחנו שואלים: 'איך עשיתם דבר כזה', מה התשובה? 'לא שינינו את דעתנו'. ואין הלימה בין התשובה לשאלה".
גלית: "דרשנו מאורית פרקש-הכהן לא להעלות להצבעה את החוק, כי אין רוב. התחננו עד שתיים בלילה. בסוף היא שיחקה לידי הקואליציה במשחק הפסד מראש. באותו היום דיברתי בטלפון עם גדי איזנקוט ועם העוזרת של גנץ. חברי האופוזיציה יכלו לבוא ולהגיד לה: 'תקשיבי, שמענו, אנחנו מדברים עם ההורים, משכי את הרעיון להצעה'. עד עשר דקות לפני, כשכבר היה מאוחר מדי, ורק אז היא נזכרה למשוך, אבל כבר אי-אפשר היה. והיא ידעה שאי-אפשר. ואז גנץ עלה למעלה להתנצל. הוא תמיד מתנצל".
מירב: "הוא עלה אלינו ליציע ודאג שיצלמו את זה. עוד לפני זה, הראיתי לו מלמעלה את התמונה של עדן, עשיתי לו תנועה של 'תסתכל לה בעיניים'. ואז הוא עלה לדבר וכשחזר, עלה אלינו למעלה, ליציע, אחרי שכבר הבנו שזהו, זה כבר נגמר. אני אישית אפילו לא לחצתי לו את היד, פשוט התחלתי לבכות ויצאתי החוצה. זה היה פשוט בושה. זה היה מלוכלך, לא אמיתי”.
נירית: "עולים חברי כנסת לנאום, לדבר על משפחות שכולות, ואף אחד לא מקשיב. הם נכנסים בידיעה מראש מה הם יצביעו, למה להקשיב, זה כאילו אני באה עכשיו למבחן ויודעת את החומר. הם יושבים עם הגב, חלק מקשקשים, חלק אפילו אכלו".
"כל 'נגד' זה סכין בלב שלי"
נדמה שאין קשר בין רצון העם לנבחריו. בעוד חברי הכנסת, בעיקר מהקואליציה, בולמים כל דרך להעלות את הצעת החוק להקמת ועדת חקירה ממלכתית, מסקר שפורסם בחדשות 12 בסוף ינואר עולה כי 83 אחוז מהעם מעוניין בהקמת ועדה שכזו. רק שמונה אחוזים מתנגדים, ואילו השאר, תשעה אחוזים, אדישים.
"כל הרעש הוא בשמונת האחוזים שמתנגדים, שזה פחות מהאחוזים בקוטג' שאני אוכלת", זועמת רעות. "נבחרי ציבור שוכחים שהעם הוא הריבון, וכשאתה מתעלם מהרצון של הריבון שבשמו אתה יושב בהיכל הזה, אתה לא ראוי להיות נבחר ציבור".
מה בעצם הטיעונים של מקבלי ההחלטות?
רעות: "אחד השרים אמר לנו, 'יש לנו משבר אמון עם בג"ץ, ולכן לעולם לא נשב איתם ביחד בוועדת חקירה'".
נירית: "אני חושבת שמישהו מנסה פה לנטרל את החקירה. ומה שחמור בעיניי, שבמשך שנה וארבעה חודשים אומרים 'אחרי המלחמה', ובזמן הזה לשכת ראש הממשלה מקדמת את הוועדה הפוליטית, דרך ח"כ אריאל קלנר".
רעות: "חשוב מאוד להבין, ועדה פוליטית, בסוף, המנדט שלה הוא ועדת בדיקה. היא לא יכולה לחייב עדים להופיע בשבועה, היא לא יכולה להגיש מסקנות פליליות, והנחקר ממנה את החוקר שלו. ברגע שתהיה ועדת חקירה פוליטית, לא יוכלו להקים אחר כך ועדת חקירה".
כשגלית דיסטל אומרת מעל הדוכן: "תחלמו על ועדת חקירה"?
נירית: "ואז היא אמרה לי במזנון שמה שעושים לה זה מוות. 'איך את משתמשת בכלל במושג הזה, מוות?' עניתי לה, 'על מה את מדברת? אני מתה כל יום'".
רעות: "וגם ניר ברקת, כשהוא אמר: 'אני רוצה ועדה שתהיה נוחה לציבור', כתבתי לו: 'לי לא נוח, כבר שנה וארבעה חודשים'. את מבינה את הסיטואציה שאנחנו עומדים בה? אני מגיעה כל שבוע לכנסת ביום רביעי, נמצאת שם שעות על גבי שעות, כבר אין לי בושה. אני תופסת אותם במסדרון, במזנון. רצתי אחרי יריב לוין. אני מכבדת את כולם. רוצה לשמוע את כולם. הם מכבדים אותי, מוכנים לשבת, מוכנים לשמוע ולהשמיע, אבל פה זה נגמר. אני צופה בשידורי הכנסת, ואני שומעת 'נגד' 53 פעמים על החוק להקמת הוועדה הממלכתית. וכל 'נגד' זה סכין בלב שלי, לנעוץ לי את זה בפנים, שאבין שהדם של הבן שלי הוא קליפת השום בעיניהם".
ניסיתן להיפגש עם ביבי?
נירית: "ביקשנו מגיא לוי, הדובר, 'תסדר לנו פגישה עם ביבי'. אמרתי לו: 'ממה הוא מפחד, למה הוא לא רוצה להיפגש? שיבוא מולי בנימין נתניהו ויסביר לי למה צריך את הוועדה שהוא מציע, הפוליטית', כי ברור לי שזה לא קלנר. בסוף הוא הבטיח: 'אני לא מעלה את זה להצבעה'. לזכותו ייאמר שהוא באמת לא העלה".
גלית, את מצביעת ימין, לא? מה דעתך על מה שקורה?
"אני מעולם לא הצבעתי לביבי. אני מצביעת ימין. בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, עם כל הכבוד, מבחינתי לא ימין. הוא ראש ממשלה שבהתאם לאנשים שהוא בחר סביבו, לאן שנושבת הרוח, שם הוא נמצא. האופוזיציה בישראל היא אנמית. ללא מרפא. שנה פלוס אחרי המלחמה, שרי הממשלה משפשפים את העיניים, להבין איך הם עדיין בשלטון. באינסטינקט הראשוני שלהם ועדת חקירה ממלכתית זה ערך עליון. אחר כך שינו את דעתם".
אז למה זה לא מתבטא בהצבעות?
גלית: "כי מתחת לשולחן יש סחר מכר, תן וקח והסכמים קואליציוניים".
האם יוצא לכן להיפגש גם עם אותם שמונת האחוזים מהעם שמתנגד להקמת הוועדה? להבין למה?
גלית: "אני דיברתי עם מישהו, לא ביביסט, אלא יותר מהמחנה של גנץ. הטיעון שלו - שהוא לא רוצה שהבן שלו, קצין, יצטרך לקחת עכשיו עורך דין".
ואם למישהו עוד היה ספק באשר לכוונות הממשלה, הרי שביום ראשון בערב הונחתה על הדורשים ועדת חקירה ממלכתית מהלומה נוספת כשישיבת הממשלה הסתיימה שוב בלא כלום. יותר נכון: בדחיה נוספת של ההחלטה לא להחליט. אף אחת מהמשפחות השכולות או החטופים לא הורשתה להיות נוכחת בישיבה, מצד שני, גם ראש השב״כ לא.
איבדנו את עולמנו אבל יש שליחות
אם יש משהו שמרתיח אותן במיוחד, הוא ההקשר הכמעט אוטומטי שעושים בין “מועצת אוקטובר” לבין ארגוני שמאל שמפגינים נגד בנימין נתניהו. כשאני שואלת אם יצרו עימם קשר, הן שולפות ניידים, שבהם השמות הכי מוכרים, חמים, בארגונים האלו - חסומים.
רעות: "כשראשי המחאה מ-2020 ו-2023 פנו אלינו, חסמנו אותם. כדי שלא ינצלו את הבמה שלנו, שהיא א-פוליטית, למסרים שלהם. לא ניתן להם לעשות חשבון פוליטי על גבנו. אני לא אלכלך את שמו של הבן שלי, ישר הדרך, הערכי, הצדיק, שהקריב את חייו ביודעין".
מה כל כך רע בהם?
נירית: "לא נחבור למישהו מוזן מדרך מסוימת. יש לנו את האג'נדה שלנו, והיא לא קשורה. ואם 83 אחוז מהעם איתנו, למה אנחנו צריכים אותם? אליי אישית התקשר מישהו מהם, רצה שאהיה בפרונט, אמרתי לו שאני לא מוכנה שיזהו אותי פוליטית. ביום שטמנו את גופו של נטע באדמה, הבטחתי לו שתהיה ועדת חקירה ממלכתית. למה? כי עד היום אני לא יודעת מה קרה. ואני לא סומכת על אף אחד יותר. אמרו שהחיילים ניהלו קרב מתוך המיגונית. אני הייתי במיגונית, ובכל הקיר האחורי אין חור אחד של ירי, אז איך הוא ניהל את הקרב מבפנים? כל הזמן מספרים לי סיפורים. עד היום אני לא יודעת מתי אספו אותו. אמרו לי שירו בו בראש, וכשהתעקשתי לראות תמונות לא היה יריות בראש".
רעות: "בהלוויה רציתי להיפרד מעידו, לראות את פניו. הרב אמר לי 'לא כדאי שתראי את הפנים שלו, כי הן חבולות'. אני מעדיפה לחשוב שאלו חבלות שנגרמו אחרי מותו, אבל עד היום אני לא יודעת. בסוף בעלי לשעבר זיהה את עידו מתמונה של הקעקועים שהביאו לו לחפ"ק. אני לא יודעת מה הוא ראה בדקותיו האחרונות. גופתו נמצאה בעשר בלילה ביום שבת, וקברנו אותו חמישה ימים אחרי. איפה הייתה הגופה שלו חמישה ימים? לא יודעת".
נגיד שכל אחת מפעילה את קשריה ומקבלת תשובות, אתן עוזבות את המאבק?
רעות: "אני סיפרתי לעצמי סיפור שאיתו אני יכולה לחיות יחסית בשלום, אבל יש לי עוד שני ילדים בבית ותלמידים ואחיינים ואחייניות, והחברים והחברות של עידו, ומי שהייתה בת הזוג שלו. יש כאן דור שלם, דורות קדימה, שעליי, על גבי ובליבי לדאוג שהם יוכלו לחיות פה, ושמה שקרה לנו לא יקרה שוב. איבדנו את עולמנו, אבל יש לנו שליחות מטעם הילדים שלנו, שלעולם לא יקרה פה דבר שאפילו דומה ל-7 באוקטובר. ההתמודדות היומיומית קשה, לפעמים אנחנו מתחילות את היום בחמישה אחוז בטרייה. אנחנו שבורות לב, אבל לא שבורות נפש, ואנחנו חפצות חיים, לא רק בשבילנו, אלא בשביל הדור הזה. אנחנו מאמינות בעם שלנו, את זה לא ייקחו מאיתנו".
בימים אלו משיקה “מועצת אוקטובר” קמפיין מימון המונים (בגוגל: “מועצת אוקטובר”), שנועד להרחיב את המחאה ולהכניס לתוכה גם משפחות שאינן נפגעות ישירות של 7 באוקטובר. בעצם, לגלות מיהם אותם 83 אחוז של תומכים ולבקש מהם להיכנס לפעולה אקטיבית. "אין בן אדם במדינת ישראל", אומרת מירב, "שהתעורר לבלבול של 7 באוקטובר ולא רוצה לקבל תשובות".
אתן לא מפחדות שאחרי המאבק של החטופים העם יהיה עייף מדי למאבק שלכן?
גלית: "את יודעת מה ייצא פה אחרי המאבק של החטופים, אחרי שכולם יחזרו? המשפחות עכשיו שותקות, כי הם מפחדות שהבן או הבת שלהם יהיו האחרונים. הזוועות ששמעו, העדויות, זה חטא לדיראון עולם אם זה לא ייחקר".
מה אתן חושבת יהיה האפקט של החזרת חטופים במצב כמו שראינו בשבת האחרונה על הרצון לוועדה ממלכתית?
גלית: "מאמינה שהרצון להקמת ועדה ממלכתית יגדל. ואין ספק שמעלימים מסמכים ומטשטשים עדויות, אבל יש אנשים חיים, ואנשים חיים בסוף מדברים. ועדויות יוצאות, אני רק לא רוצה שהן יצאו, כמו בספרים של רונן ברגמן, 50 שנה אחרי. אנחנו רוצים תשובות עכשיו, כדי לתקן".
איך אתן מתחזקות ברגעים קשים?
מירב: "עדן הלכה לצלם את הזריחה. אנחנו נביא את הזריחה הזאת לפה. זה החוק וזה מגיע לנו".
רעות: "”יש לי צמיד, שם כתוב בכתב ידו של עידו ‘גאה בך’, ובכל יום כשקצת קשה לי, אני מחזיקה את זה. 30 שנה חייתי בצללים, ככה הורגלתי. אם היה חי, עידו היה אומר לי: 'אמא, תצאי מהצללים ותביאי את האור'".
