גל פרידמן עוסקת בין השאר בליווי משפחות שכולות באזור הצפון, במסגרת עבודתה כעובדת סוציאלית במשרד הביטחון, אלא שהאסון הגדול הכה גם במשפחתה. בשבוע שעבר, פרידמן בת ה-43 גילתה שבעלה צביקה, לוחם במילואים, נהרג בפיגוע בשומרון, בעודה ממתינה למודיעים של צה"ל במשרדה שבטבריה.
"תמיד בחיוך רחב ומלא הומור": ריאיון עם משפחת פרידמן מעין הנצי"ב
(צילום: אביהו שפירא)
"כבר בשעות הבוקר שמענו רעש של מסוקים וטירוף של אמבולנסים", היא סיפרה על אודות הבוקר הנורא. "לא קישרתי, היה ברור שקורה שם משהו גדול. לא קישרתי לרמה כזו שאפילו לא חייגתי אליו. אז התחלתי לראות מבזקים ואת שמות הכפרים שאני מזהה, ורק אז התחילה לי תחושה לא טובה", שחזרה גל בכאב.
"זמן קצר לאחר מכן קיבלתי הודעה מאימו של צביקה מצפת שהוא לא עונה לה, דבר שאף פעם לא קרה וזה סימן לא טוב", היא סיפרה, "ואז התחילו הפרפרים השחורים בבטן. הייתי אמורה בדיוק באותו הבוקר לצאת למשפחה שכולה ביסוד המעלה, אבל נסעתי למשרד בטבריה. ישבתי במשרד עם החברות בתחושה שהמודיעים בדרך אליי. ניסיתי פעם אחת לחייג לצביקה ולא הייתה תשובה. הרגשתי אישה שמחכה לבשורה. בעשר הם הגיעו אליי, אמרתי להם: 'ידעתי שתבואו'".
אף על פי שצביקה היה פטור מהשירות הצבאי בגלל גילו ובשל העובדה שיש לו שישה ילדים, הוא המשיך להתעקש לעשות מילואים. מאז שגויס ב-7 באוקטובר, הוא עשה מאות ימי מילואים בכל החזיתות: בלבנון, בעזה, בסוריה ובשטחים.
"לדעתי הוא עשה יותר מ-300 ימי מילואים, אבל בשבילי זה היה נראה כמו 3,000 ימים. כמה פעמים אמרתי לו, 'די, תרמת את חלקך', אבל הוא היה חדור שליחות לתרום למדינה. הוא מעולם לא קיטר ולא התלונן על השירות, וכאן הוא נהרג ממש בהגנה על הבית. הם בלמו את המחבלים מלהגיע ליישובי עמק המעיינות, בית-שאן והגלבוע", אמרה גל בתחושת סיפוק.
דניאל, בנו הבכור של צביקה, בן ה-16, סיפר על הלכידות ועל העוצמה החברתית שבקיבוץ עין הנצי"ב, שנפרד מחבר קיבוץ שלישי מאז פרוץ המלחמה. "למזלנו, אנחנו מוקפים בקהילה חזקה ומגובשת. הסיכון במקום השירות של אבא תמיד היה קיים. ראיתי את אבא בפעם האחרונה במוצאי השבת לפני שנהרג, כשחזרתי מסמינר של הקיבוץ הדתי ונפגשנו. הוא מאוד שמח לראות אותי ובכלל תמיד היה אופטימי וחייכן".
דניאל סיפר ש"מאז ששי פיזם הי"ד, חבר קיבוץ עין הנצי"ב (י"מ) נהרג במלחמה, התחילו לרוץ לי בראש סרטים. זו הייתה ההלוויה הראשונה שהשתתפתי בה, ומאז דמיינתי את המודיעים שמגיעים אליי, ואיך הם נוקשים לי בדלת. בסוף הם תפסו אותי ב-12:30 בצהריים, כשהיינו בישיבה התיכונית בקריית-שמונה. המדריך קרא לי לחדר צדדי וישר הבנתי שמשהו לא טוב קרה. הרגשתי כאפה לפנים".
טליה בת ה-11 זוכרת מאביה בעיקר את שמות החיבה שנהג להדביק לכל אחד ואחת מבני המשפחה. לדבריה, הוא תמיד עשה את זה בחיוך רחב וגדול ומלא בהומור: "לי הוא קרא 'טלילה', להילה אחותי הוא קרא 'נילי תקני לי' ו'אמיצי' לאחותי הקטנה. מאוד אהבתי שאבא נהג לקחת אותנו ללכידת נחשים. זה היה אחד התחביבים שלו, ללכוד נחשים ואז לשחרר אותם בטבע", נזכרה טליה בחיוך רחב בבילויים המשותפים שלהם.
צביקה פרידמן עבד בשנים האחרונות במשרדי ההנהלה הראשית של חברת החשמל בחיפה, בתחום המדידות.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.02.25
