ב-7 באוקטובר התעורר אילן רגב ג'רבי בביתו בהרצליה בשבע בבוקר, מטלפון של בנו גיא, אחיהם הצעיר של איתי ומיה, שיצאו לרקוד בנובה. "אני סוגר ורואה הודעות ממיה שיש טילים, סוגרים את המסיבה והם מתארגנים לצאת. היא התקשרה כמה פעמים. אני מזכיר למיה ואיתי שהם נמצאים 50 מטר מהגבול, אבל מיה מרגיעה אותי שהכל בסדר. היא סיפרה שהמשטרה ביקשה שיירדו מהרכבים והודיעה לי שהם בדרך הביתה. שאלתי איפה המסיבה, שלחה מיקום, על הגבול. ומיה אומרת: אין לי כבר סוללה. אם אני לא זמינה, תתקשר לאיתי".
בשמונה בבוקר רגב ג'רבי פתח טלוויזיה. "ואני רואה רכבים של חמאס בשדרות. נפל לי האסימון, הבנתי את המצב. אני מתקשר למיה ואיתי, הם לא עונים. באותם רגעים הם שוב בורחים, יורים עליהם, והם לא רוצים שאדע שיש צרות, כי הם מבינים שישר אגיע לשם. זה היה ברור. ואז פתאום מיה מתקשרת אליי ברבע לתשע. 'אבא, ירו בי, אני מתה'".
מיה רגב משתחררת הביתה אחרי 11 חודשי טיפולים
(צילום: רז שכניק)
מאותו רגע החל מסע בלתי אפשרי אל הגיהינום ובחזרה. "הרגשתי שתולשים לי איברים מהגוף, כאב שאי-אפשר לתאר. לקחתי אקדח ברטה, שיש לי ברישיון, טסתי לרעים, לכיוון המיקום שמיה שלחה. כל הדרך אני בתחושה שזהו, אני נוסע בעצם לקבור שני ילדים. תחושה איומה ונוראה, בלתי נתפסת.
"אני מתקשר למשטרה, לא עונים. מעליי רקטות וטילים, זה לא מדבר אליי, אני בראש שלי רק לטוס לשם. רואה המון רכבים בצד, ממשיך. הגעתי למחסום משטרתי לפני אופקים. עברתי, קפצו לי על הרכב שוטרים. אני רב איתם וצועק: 'יש לי שני ילדים בפנים, הם מספרים שירו בהם'.
"התחילו להגיע עוד אנשים שחיפשו את הקרובים שלהם במסיבה, תפסו אותי כי הייתי בשיגעון. הרגיעו אותי, נתנו לי מים. אחד האנשים אומר לי: 'אח שלי ירוי, פצוע במיגונית, לא נותנים לי להיכנס'. לא יודע עד היום מי זה, אבל הדברים שלו הסעירו אותי. נכנסתי בחזרה לאוטו, אני מתחיל לשמוע על פצועים והרוגים ובלגן שיש, ואז החלטתי: אני נוסע לסורוקה".
בבית החולים הוא מחפש את איתי ומיה לפי סימני זיהוי מיוחדים ומראה את התמונות שלהם לכל מי שהוא יכול. "הם לא היו בסורוקה, גם לא בבית החולים ברזילי. למזלי הייתה שם עובדת סוציאלית בשם דפנה אוריין, שעזרה לי בצורה מדהימה והייתה קשובה גם בתוך כל הכאוס שהיה שם. אני מקבל טלפון, אומרים לי שיצאה הודעה שחבר'ה מהמסיבה ברחו למושב פטיש. מכניס בווייז את הכתובת, נוסע שוב לכיוון. בהתחלה, נוסע ובטירוף שהייתי עובר חלק מהמחסומים, מבין שטעיתי וחוזר לאותו מחסום ליד הנובה, עוצר בצד. אחרי כמה דקות מגיעים שלושה מבלים מהמסיבה שיורדים מניידת, מבוהלים מאוד, סיפרתי להם שאני אבא לשני ילדים שגם נמצאים שם, הראיתי להם תמונות. אחד מהם זיהה את איתי והתחיל לספר לי את כל הזוועות".
מה סיפר?
"שראו גופות על הקרקע, גיהינום, הם עוד רעדו לגמרי כשסיפרו את הדברים. יצאו בנס. אגב, באופן מדהים פגשתי אחד מהם שוב כשעברתי דירה, והוא היה בין המובילים. אנחנו בקשר עד היום. בינתיים בנובה אומרים שתכף מגיעים אוטובוסים שפינו חבר'ה שברחו מהמסיבה והציעו שאסע אחריהם. מגיעים לעיריית באר-שבע, האוטובוסים מגיעים, אבל אין את מיה ואיתי. ישבתי שם כמה שעות עד שהחליטו שהמקום לא ממוגן. עוברים לקניון. מחכים עוד ועוד".
השעות עוברות בלי תוצאות, למעט תסכול. "אני פוגש שם קצינה, אומר לה: 'תקשיבי, יש במסיבה 4,000 ילדים ובטוח שיש עוד פצועים. יש לי מיקום. תשלחו כוחות'. אחרי כמה דקות היא אומרת: החלטנו להוציא שלושה צוותים. יורד ערב, אחי מוטי מגיע גם לבאר-שבע. כבר הפסיקו להגיע אוטובוסים עם אנשים מהמסיבה. נסעתי לסורוקה שוב, מגיע לדפנה, העובדת הסוציאלית, שבהמשך קיבלה את מיה כששוחררה מהשבי. הגיעה מישהי מדובר צה"ל, תליתי בה תקוות, אבל התברר שהיא מחכה למידע, בדיוק כמוני. חיכו שם עוד הרבה מאוד משפחות. כאוס. עצבים. חוסר ודאות. גם מלכי, אבא של עומר שם טוב, הגיע לשם".
בסביבות 23:30 מקבל מלכי תמונה של בנו, עומר, בבגאז' של טנדר, שבו היה גם איתי רגב, "אבל קשה היה לזהות את איתי בוודאות. אחרי רבע שעה אני מקבל סרטון ממירית גרושתי, ואז רואים את איתי בטנדר, מטושטש טיפה בפָּנים, אבל זיהיתי בוודאות שזה הוא. ראיתי שאיתי מזיז את הראש ולשנייה שמחתי, כי הייתי בטוח ששניהם מתים. על מיה אני לא יודע כלום באותם רגעים, אבל משכנע את עצמי שאם איתי חי, היא גם בחיים.
"יש סרטון שמיה צילמה את עצמה לפני שהתקשרה אליי, היא החליטה שזה הסוף. רק מאותו סרטון הבנו שהם היו באוטו שבו נהג אורי דנינו ז"ל בעת החטיפה. צריך לומר פה שאורי דנינו הוא גיבור ישראל, חילץ מבלים מהמסיבה וחזר לנסות לעזור לעומר, מיה ואיתי, ואז נחטף".
"לפני שמיה הגיעה, נתנו לה לדבר איתנו בטלפון. הדבר הראשון שהיא שאלה את מירית היה: 'מה עם אבא, הוא חי, הוא בסדר?'. היא חשבה שהגעתי לנובה ואולי נפגעתי. זה ישב עליה לאורך כל השבי. היא שמעה שאני חי רק כשהשתחררה"
רק יומיים אחר כך, ביום שני בערב, מגיע קצין למשפחת רגב ומבשר: מיה ואיתי חטופים. לא יודעים אם הם חיים או לא. הבית כמובן בטלטלה. "אני לא ישן באותם ימים, סיוטים בלילות", מספר רגב ג'רבי, "חלומות שלא עזבו אותי כל התקופה הזו. אחד מהם שבו אני נכנס לנובה ומולי מחבלים ואני בא לירות, אבל אין לי אקדח, ואז הם יורים ואני מתעורר. זה קרה לי גם בנסיעה לז'נבה, במשלחת מטעם משרד החוץ. איתי בחדר היה אורן אור ביטון, יו"ר עמותת ‘טראומה פור גוד’, בעצמו פוסט-טראומתי, שליווה אותי ואמר לי: 'אילן, אתה מודע לזה'. אמרתי לו, 'מודע למה?' לא רציתי להודות, התביישתי. הוא אמר: 'אנחנו נחזור לארץ ונטפל בך, אתה סובל מפוסט-טראומה'".
היו עוד סימפטומים?
"היו לי גם התקפות עצבים, התפרצויות זעם מכל דבר הכי קטן. מאז לא נסעתי לחו"ל במשלחות, כי זה היה קשוח מאוד עבורי. בכל פעם הייתי צריך לחשוף את ההקלטה מהחטיפה של מיה וזה היה בלתי אפשרי לשמוע את זה כל פעם מחדש, במיוחד כשהם היו בשבי".
בשמונה השנים האחרונות היה רגב ג'רבי עצמאי, בעל עסק לדלתות פנים. "פרנסה יפה, תודה לאל, משלם מזונות, מחזיק רכב, עובד קשה, אין תלונות. ב-7 באוקטובר עזבתי את החיים. הייתה לי קריסה במשלחת הראשונה של משפחות החטופים לרומא. פתאום הגיעו כאבי תופת בגב, בקושי יכולתי ללכת. הפסיכולוג במשלחת הציע שאשאר במלון, אבל אמרתי: אני חייב להשמיע את הצעקה שלי. זה היה כל כך אינטנסיבי, אתה עושה פגישות, ראיונות, מאוד עמוס, אבל רק רציתי לצעוק את הצעקה של הילדים".
כל עוד מיה ואיתי היו בשבי, הוגדרו אילן ומירית כנפגעי פעולות איבה, הזכאים לתגמול מיוחד. "גם הסוכנות היהודית עזרה. בתקופה הזו כמובן לא יכולתי לעבוד. לא סגרתי את העסק, אבל כבר לא קיבלתי הזמנות. בתקופה שהם היו בשבי, אני מעסיק את עצמי רק בעשייה, להביא אותם בחזרה הביתה, מתראיין בכל מקום אפשרי. גם אם הייתי מאוד רוצה, מי יכול לעבוד ככה?"
איך מחזיקים מעמד בכזה סטרס, לקחת כדורי הרגעה?
"לא. המדינה נתנה לנו טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי באותה תקופה. אבל באותם ימים אני כמעט לא ישן, יעל בת הזוג שלי, שדאגה שאוכל ואשתה, השאירה אותי שפוי. היא מכירה את מיה ואיתי מגיל שמונה. אמרתי לה בשלב מסוים, אם הילדים לא חוזרים ‑ לא אוכל לחיות. מהרגע הזה היא לא עזבה אותי".
בנובמבר, כשיצאה לדרך עסקת החטופים, הגיעו גם קרני האור הראשונות. אבל השמחה לא הייתה שלמה. "ביום שישי בצהריים אני מקבל שיחת טלפון מהקצין המלווה: 'מיה חוזרת. תגיעו לסורוקה בערב'. התארגַּנו. שאלתי מה עם איתי, והקצין עונה: 'כרגע אנחנו לא יודעים איפה הוא'.
"זה מצב בלתי אפשרי. אתה מצד אחד מאושר ממש ומצד שני בשפל עמוק, ברמות שאי-אפשר להסביר. לפני שמיה הגיעה, נתנו לה לדבר איתנו בטלפון. הדבר הראשון שהיא שאלה את מירית היה: 'מה עם אבא, הוא חי, הוא בסדר?' היא חשבה שהגעתי לנובה ואולי נפגעתי. זה ישב עליה לאורך כל השבי. היא שמעה שאני חי רק כשהשתחררה.
"כשמיה הגיעה זה היה וואו, חוויה בלתי ניתנת לתיאור, הילדה נולדה לי מחדש. לא היה אכפת לי אפילו מהפציעה שלה באותם רגעים. היא כיסתה את הרגל כדי לא להדאיג אותנו, הרי ניתחו לה את הרגל עקום בעזה.
"מהרגע שהעלו אותה למחלקה היא תפסה אותי ואת מירית ואמרה: עכשיו אתם לא זזים מפה, אני אשב ואספר לכם הכל. ישבנו ארבע שעות, עד שבע בבוקר, ומיה סיפרה את כל מה שקרה, הייתה חייבת להקיא הכל החוצה. ואז היא סיפרה שגם איתי פצוע ושהם הופרדו אחרי ארבעה ימים בשבי".
קשה לתאר במילים את ההמתנה מורטת העצבים במשפחה, עד שאיתי יחזור מהשבי. "מאותו רגע מתחיל גיהינום", הוא מספר. "לנו, ועוד יותר למיה כי היא לא הייתה יכולה לחזור לחיים עד שלא שמעה שאח שלה מגיע. באותם ימים אני כל הזמן לצד מיה, לא ישן. למיה היה אכפת רק מתי איתי יבוא, מתי עומר יבוא, למרות הכאבים. ביום ראשון לא היה חבר כנסת או שר שלא התקשרתי אליהם בצרחות, מה עם איתי. כל זה קרה בניגוד להסכם, שלפיו לא מפרידים אח ואחות. לזכותם ייאמר שכולם היו אמפתיים, שמעו את הזעקות שלי. ארבעה ימים עוברים, ואנחנו מקבלים הודעה שאיתי חוזר. לא ידענו מה מצבו, הדאגה הייתה קיצונית. כשחזר, זה היה אושר בלתי ניתן לתיאור".
6 צפייה בגלריה
"למיה היה אכפת רק מתי איתי יחזור ומתי עומר שם טוב יחזור". האחים רגב מתאחדים בבית החולים, אחרי השחרור מהשבי
(צילום: באדיבות בית חולים סורוקה)
אבל גם אחרי ששני ילדיו שבו, המאבק של רגב ג'רבי לא הסתיים. עכשיו הוא חושף באומץ את הקשיים של המשפחות, והמחיר שגבתה מהם המלחמה להחזיר את יקיריהם הביתה. במקרה שלו, הייתה עוד מעט עזרה, בתקופה שהבת מיה החלימה מהניתוח ברגל. "פניתי לביטוח לאומי, הסברתי שאני נמצא עם מיה יומיום בבית החולים ולא עובד. לקח זמן עד שאישרו, אבל שילמו חלק מהשכר עד שמיה שוחררה מהשיקום, בספטמבר 2024".
ומאז?
"המדינה לא נותנת לי כלום. בבקשה לביטוח הלאומי הסברתי שחוויתי מראות קשים של שדה קרב, למרות שלא הייתי במסיבה עצמה. אחרי שחוויתי את הירייה במיה, את המשיכה שלהם מהרכב והתחנונים של הילדים, הרגעים האלה לא עוזבים אותי. החטיפה וזעקות ילדיי חוזרות אליי בלילה. אני סובל מאז מחרדות קשות ולמעשה לא יכול לעבוד. כל רעש קטן מקפיץ אותי. חיי השתנו מהקצה אל הקצה גם אחרי שובם של ילדיי. הסיפורים ששמעתי מהם רק החריפו את מצבי".
מי שמסייעת לרגב ג'רבי להתמודד עם הקשיים אחרי חטיפת שני ילדיו היא עו"ד מרב פלד, המייצגת אותו מטעם הסיוע המשפטי של משרד המשפטים והגישה בשמו תביעה לביטוח לאומי, בדרישה להכיר בו כנפגע פעולות איבה. הסיוע מטעם משרד המשפטים מייצג משפחות שאיבדו את יקיריהן במלחמה ומשפחות שיקיריהן נחטפו ב-7 באוקטובר, ועוזר במיצוי זכויות וייצוג בהליכים משפטיים.
יניב יעקב: "שאלתי את אמא של יגיל ואור: נראה לך שזה יאיא? היא אמרה: זה לא הוא. לקחתי וניתחתי את הסרטון על מסכי ענק בחברה שבה אני עובד, כדי לוודא שזה הוא, והתמונה הייתה זוועתית"
במקרה של רגב ג'רבי, הוועדה בביטוח הלאומי דחתה את בקשתו בטענה כי "לא הייתה נוכחות פיזית במקום האירוע", וערעור הוגש לבית המשפט המחוזי. בעקבות זאת, לאחרונה הוא נפגש עם מספר שרים כדי לנסות לגבש מתווה פיצוי למשפחות החטופים, הדומה לזה שקיבלו תושבי העוטף והצפון. "ביקשנו מאה אחוז מהשכר, למרות שאני גר בהרצליה. הרי הפרנסה שלי נעצרה. יצאתי לעבוד אצל לקוח שממש ביקש, עבודה יחידה שעשיתי באותה תקופה. רציתי להתנקות קצת, אבל אני לא באמת מסוגל לעבוד. סיימתי את הג'וב הזה על אדים, והבנתי שאני לא יכול לחזור".
בביטוח הלאומי הפנו את רגב, בין השאר, לוועדה שהקימו בנושא. "אף אחד לא יצר איתנו קשר מהמדינה. מאז ספטמבר 2024 לא נכנס לי כסף והייתי חייב לאכול חסכונות. איתי ומיה מוכרים כמובן כנפגעי פעולות איבה ונקבעו להם אחוזי נכות בהתאם למצבם. אותי, כאבא, המדינה בעצם שוכחת. כי כביכול הכל בסדר, הילדים חזרו. אבל הכל לא בסדר".
אתה מבין שאם יכירו בך כנפגע פעולות איבה יצטרכו להכיר בעוד הרבה מאוד אנשים בישראל.
"כן, מבין. מה הבעיה? ב-7 באוקטובר נשחטו ונחטפו אזרחים שהמדינה לא דאגה להם. היא צריכה לדאוג להם ולמשפחות שלהם עכשיו. כן, עד 7 באוקטובר ההגדרה של נפגעי פעולות איבה הייתה נכונה. אבל עולמן של משפחות החטופים התהפך מאז מקצה לקצה. מישהו בכלל מבין ויודע מה עובר על הילדה שלי במשך תשעה חודשים כשהיא נכנסת ויוצאת מבתי חולים? השיקום קשה לה פיזית ונפשית, וקשה גם לנו, ההורים. אני עוד קיבלתי עזרה כי מיה הייתה מאושפזת. יש משפחות של חטופים שלא קיבלו כמעט עזרה אחרי שהילדים חזרו מהשבי - והן מרוסקות. הילדים האלה גם הביאו את השבי הביתה. אף אחד לא יכול לקלוט באמת עד כמה הם צריכים את הסיוע של בני המשפחה ביומיום".
הפתרון, מסביר רגב ג'רבי, הוא תיקון חוק התגמולים לבני משפחות של חטופים ונעדרים בפעולות איבה. "יש מי שעברו דברים דומים למה שחוויתי וחזרו לעבודה, הלוואי שיכולתי להיות אחד מהם, מעריך אותם מאוד. ניסיתי, לא יכול. אני מתנדב היום בעמותת ‘טראומה פור גוד’, מנסה לעזור. זה גם חלק גדול מהריפוי שלי עצמי, לעשות בשביל אחרים, להציל את הנפש הבאה, לספר על זה בהרצאות. יש בינינו הרבה נכים שקופים, אני מרגיש כזה בעצמי".
מה שלום איתי ומיה כיום?
"הם חזרו בימים האלה מטיול ארוך עם חברים, הקדימו את החזרה כדי להיות עם עומר. מבחינתם, וגם מבחינתי, זו סגירת מעגל מרגשת מאוד, אחרי שהיו ביחד בשבי, הופרדו, הם חוזרים שוב להיות ביחד, הפעם בבית, עם המשפחות. מיה ואיתי מתאוששים יפה, גם נפשית, ושניהם חזרו לרקוד, מה אפשר לבקש יותר מזה? אני קורא מפה להמשיך בעסקה עד שכל החטופים יחזרו הביתה. בלעדיהם אין זכות קיום למדינת ישראל ולא לנו".
סגרת מעגל עם מלכי שם טוב, אחרי הפגישה המטלטלת ב-7 באוקטובר?
״כשהם היו בשבי יחד, כמעט 54 יום, עומר היה זה שטיפל באיתי, דאג לו וחבש לו את הפצעים. מבחינתי לראות את עומר חופשי זה אושר מטורף. לראות את שלי ומלכי מחבקים את עומר אחרי 505 יום בגיהינום, היה רגע משמעותי גם עבור מיה ואיתי שלי, שמפה יוכלו להתחיל לחזור לחיים שלהם כי עד שעומר לא חזר, זה לא היה שלם. אני זוכר את מלכי צופה בווידיאו של החטיפה של עומר ומיד טס הביתה בכאב גדול. היום, לראות אותו מחבק את עומר מחדש, זו הייתה סגירת מעגל מרגשת מאוד גם בשבילי".
בינתיים, הצטרפו עוד משפחות למאבק של רגב ג’רבי. גם ההתגייסות למען אחיו, יאיר (יאיא) יעקב ז"ל, שגופתו נמצאת עדיין בשבי חמאס, נתנה את אותותיה ביניב יעקב. יאיר נחטף ב-7 באוקטובר מניר עוז לעזה עם בת זוגו מירב טל, ששוחררה בנובמבר. בניו, אור (17) ויגיל (13), נחטפו גם הם לרצועה ושוחררו באותה עסקה. יאיר הותיר אחריו גם את הבת שיר (21). יניב יעקב נרתם כולו למאבק לשחרר את יאיר, בת זוגו וילדיו, ועדיין נלחם להשבת אחיו לקבורה. גם בקשתו להכרה כנפגע פעולות איבה - נדחתה.
6 צפייה בגלריה
"כל עוד לא הבאנו את אחי לקבורה, זה לא מתחיל אפילו להיגמר". יניב יעקב
(צילום: דנה קופל)
יניב, מנהל שני צוותים טכניים בחברה בינלאומית, הפעיל את כל הקשרים שצבר בעבודה כדי לברר מה עלה בגורלו של יאיא, שנחטף בחיים באכזריות. "בשעות הראשונות קיבלנו את ההודעות המחרידות ממירב בווטסאפ. כשהיא רועדת ובוכה, היא סיפרה שיורים עליהם ושיאיר פצוע. מאותם רגעים הפכתי להיות סוג של מכונה והפעלתי את כל מי שאני יכול. יש לי צוות שעובד ביחידות ביטחוניות, ניסיתי להיעזר בהם לאתר את יאיא. נכנסתי לטלגרם כדי להשלים את הפאזל באמצעות הניואנסים הכי קטנים מפיסות שאספתי".
ביום ראשון, 8 באוקטובר, הם קיבלו את סרטון החטיפה של יאיא ז"ל ובת זוגו מירב. "ראינו שהוא על הרצפה, פצוע. כולם היו מפורקים במשפחה, אבל אני חייכתי ואמרתי: הוא חי, בואו נציל אותו. מאותו רגע חפרתי ברשת, חקרתי את הטלגרם וראיתי זוועות שאי-אפשר לתאר, אז להגיד שלא הייתי במקום ולכן אני לא מוכר כנפגע פעולות איבה זה אבסורד. ייתכן מאוד שגם כאלה שהיו סמוך לאירוע לא חוו זוועות כמו שאני נאלצתי לחוות כשחיפשתי את אחי ברשתות.
"אחרי שבוע קיבלנו עוד סרטון של יאיא מוטל בתור טנדר, חבוט ופצוע ברמה שקשה לראות. אי-אפשר היה לזהות אותו. הראיתי את הסרטון לרננה, אמא של יגיל ואור, שהייתה נשואה ליאיא 17 שנה. שאלתי: נראה לך שזה יאיא? היא אמרה: זה לא הוא. לקחתי וניתחתי את הסרטון על מסכי ענק בחברה שבה אני עובד, כדי לוודא שזה הוא, והתמונה הייתה זוועתית. את הסרטון הזה לא חשפתי בתקשורת אלא רק במפגשים עם גורמים בממשלות שונות, כי הוא קשה מאוד לצפייה".
ההמשך נרשם בטרור פסיכולוגי של חמאס, "הם פירסמו אחרי 30 יום סרטון שלפיו יגיל ישוחרר עכשיו", מספר יעקב, "זה התברר כפייק ניוז, הוא חזר רק בעסקה בנובמבר כמובן. אחרי 45 יום קיבלנו תמונה זוועתית של הגופה של יאיא מוטלת על החול, לידה טורייה מגואלת בדם, מסביבו רגליים של מחבלים. בנקודה הזו עדיין לא נמסר לנו שהוא מת, אמרו שאי-אפשר לקבוע לפי תמונה".
ב-15 בפברואר התקוות נגדעו. "הגיעו מצה"ל לבשר שיאיא נרצח ב-7 באוקטובר. אחותי התפרקה, אני אמרתי לנציגי צה"ל: אין לכם הוכחות חותכות. לקחו אותי ואת אחי לחדר סגור, שבו הראו לנו סרטון שבו בועטים בגופה של אחי ומחללים את כבודו.
"עד אז דיברתי בכל מקום שבו יכולתי בתקשורת, נסעתי כדי להיאבק על יאיא גם בחו”ל. מאותו רגע שתקתי. הסרטון הזה פירק אותי וגרם לי לסיוטים בלילה. אני רואה את התמונה של יאיא בראש כל הזמן, התחלתי טיפול, ואני שואל: איפה המדינה? איפה אתם?
"הילדים שלי מחוברים כמו אחים לילדים של יאיא. מה שהם עברו בבית, עם כל התהלוכות של התקשורת מחו"ל שהגיעה לכאן וכל התמונות והסרטונים, זה בלתי נתפס. המדינה למעשה באה ואומרת: אתה אח שכול, אז יהיו לך טיפולים, אבל למשפחה שלך לא, כי אתה לא מוכר כנפגע פעולות איבה. יש לי ארבעה ילדים, אני צריך לדאוג לטיפולים הולמים עבורם. בינתיים, אני מקבל טובות מארגונים ומאנשים טובים. מועצת גן יבנה למשל דאגה לנו להנחות במכון שמטפל בילדים. ועדיין, גם עברתי את הזוועות ואני גם צריך לממן טיפולים לילדים ‑ טיפולים פסיכולוגיים או טיפולים רגשיים באמצעות בעלי חיים".
מה סדר הגודל של הסיוע שבכל זאת קיבלת?
"ביטוח לאומי העביר לי 21 אלף שקל כל שלושה חודשים במהלך השנה הזו. התשלום האחרון הגיע בינואר וכרגע אני תלוי במה שהמדינה תחליט, אחרי שדחו את הבקשה שלי להכיר בי כנפגע פעולות איבה. אני מצליח לעבוד, אבל היו לי המון הוצאות שבכלל לא נכנסו לחשבון, ועדיין יש, כי המאבק ממשיך כל הזמן, להחזרתו של יאיא לקבורה. כל עוד הוא לא פה, זה אפילו לא מתחיל להיגמר. אלי לוזון שר לפני הרבה שנים 'איזו מדינה'. זה עדיין כל כך רלוונטי".
