תוכניות יש, חיילים - אין: הרמטכ"ל אייל זמיר נכנס לתפקידו עם תוכניות מרחיקות לכת בכל הנוגע לבניין הכוח של צה"ל: מהקמת חטיבת טנקים חדשה דרך החזרת פלוגות הסיור של השריון, ועד הקמת שני גדודי הנדסה ועוד שני גדודים להגנת הגבולות. מי שמכיר את רב-אלוף אייל זמיר יודע שאין פה שום דבר חדש מבחינתו - לא רק שאלו לקחים מתבקשים מהמלחמה, אלא שזמיר דיבר עליהם עוד לפני טבח 7 באוקטובר, כשהיה סגן הרמטכ"ל והתריע על כך שהצבא קטן מכדי להתמודד עם האיומים.
עכשיו זאת המציאות שטופחת על הפנים: אין יותר "גבולות שקטים", צה"ל מתוח כפי שלא היה במשך עשורים, והתוצאה בשטח מורגשת כמעט בכל בית בציבור המשרת. לוחמים בסדיר ובקבע יוצאים פחות הביתה והם כמעט לא מתאמנים, וזאת כדי להפחית עומס על המילואימניקים שבעצמם מקבלים כבר את הצו השלישי או הרביעי מאז תחילת המלחמה. וזה עוד לפני שהיא חוזרת – בגרסה אינטנסיבית בהרבה. בכל המערך הלוחם ותומך הלחימה ניכרת השחיקה, שכוללת משברים אישיים והתפוררות של משפחות ועסקים.
כדי לעמוד בתוכניות של הרמטכ"ל, צה"ל זקוק ל-7,500 לוחמים ולוחמות חדשים, לצד אלפי תומכי ותומכות לחימה וכן חיילים לתפקידי מנהלה קדמיים. והוא לא צריך אותם עכשיו, אלא אתמול. אולם מה שהיה נכון לפני חודשים ארוכים, נכון גם עתה: האוזניים של הממשלה הזאת אטומות הרמטית בפני הצרכים האמיתיים של הצבא. לא רק שאין בקנה חוק שיקל על השוויון בנטל, אפילו שירות החובה לא הוארך מ-32 ל-36 חודשים. אגב, כשזה יקרה, הלוחמים לא יאהבו את זה. כיום, את ארבעת החודשים הנותרים הם עושים תחת צו 8, שמקנה להם שכר גבוה פי שלושה.
הפתרון הוא כמובן להסדיר את השירות לפי האורך הדרוש לצה"ל ולתגמל את הלוחמים כראוי כמי שמקריבים את גופם ונפשם, בעוד שאחרים שרים באקסטזה "ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים".
הכותרת
ההישגים והאתגרים של נשות המילואימניקים שנה וחצי לתוך המלחמה
30:05
אלא שבינתיים, ראשי הצבא נמנעים מלדבר על כך בפומבי. אפשר להבין אותם: עם כל הכבוד לזכות הציבור לדעת – שהיא חשובה מאוד – האויב לא צריך לשמוע מהרמטכ"ל שהמצב חמור. בנאום כניסתו לתפקיד, זמיר הסתפק בקריאה ל"כל חלקי החברה הישראלית" לקחת חלק במשימת ההגנה על המולדת. אבל הוא יודע שזה לא מספיק. אם הממשלה תמשיך להתנהג כאילו אפשר להמשיך ככה, הוא יצטרך לחשב מסלול מחדש. ואם מישהו חושב אחרת: הדרג המדיני, ובראשו בנימין נתניהו, מודע היטב לחומרת הבעיה. אך אם היה נדמה שטבח 7 באוקטובר והקורבן העצום של ציבורים רבים יעירו את חברי הממשלה, ברור שזה לא המצב.
כדי לנסות ולגשר על חלק מהפערים כבר עכשיו, באגף כוח אדם של צה"ל בונים תוכנית עם כמה רכיבים: בעלי פרופיל 64 יופנו לשירות קרבי בחיל השריון ובחלק מגדודי חי"ר הגבולות; יוקמו פלוגות "קבע קצר" של לוחמים; צה"ל ינסה למצות עוד יותר את גיוס הנשים לתפקידי לחימה, תהליך שכבר הגיע למספרים מרשימים של 7,600 לוחמות; קיימת כוונה לגייס יותר נשים מהמגזר הממלכתי-דתי לתפקידים מתאימים. גם כאן המגמה חיובית: כמעט 4,000 צעירות דתיות מתגייסות בשנה. הגידול הנוסף יכול להגיע מתוך אלו שעדיין בוחרות בשירות הלאומי - פריבילגיה שאין לצעירות מהמגזר החילוני.
כל הפתרונות הללו חשובים, אך מוגבלים למדי. ובעיקר, אין בהם כדי להתמודד עם האפליה הממוסדת, שמחריגה מגזר שלם של צעירים בריאים, אשר מצד אחד מסרבים להשתתף בנשיאת הנטל ומצד שני זוכים למקסימום הטבות כלכליות בזכות אחיזתם בשלטון. דעת הקהל בנושא ברורה ואף חוצה מחנות פוליטיים (בעיקר בציונות הדתית, אך גם במעוזי הליכוד), אולם קשה להצביע על מחאה אפקטיבית בציבור, שבלעדיה ספק אם משהו יזוז. נותר לראות כיצד יגיב המגזר המשרת לחידוש המלחמה בעזה, שעל-פי תוכניות הרמטכ"ל תצריך גיוס מילואים מסיבי ומן הסתם תגבה קורבנות בגוף ובנפש. למרבה הצער, ייתכן שזה יהיה הקש שישבור את גבו הכואב של הגמל.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.03.25
