החברה הישראלית, מחיילי המילואים על גבול עזה ועד שופטי העליון ופרשני התקשורת, נחלקת תחת השלטון הנוכחי לשתי קבוצות: אלה שמשוכנעים שאנחנו חיים בתחום הנורמליות, הכול היה כבר, לכל טירוף יש תקדים, ואלה שמשוכנעים שנתניהו והחבורה סביבו שברו את כל הכלים. רונן בר שייך באופן ברור לקבוצה השנייה.
במלחמה כמו במלחמה, בטירוף כמו בטירוף, אומר לעצמו רונן בר ונוהג בהתאם. הוא לא מתכוון להתפטר ובעצם, לא מתכוון גם להיות מפוטר. הוא יכבד כמובן את החלטת הממשלה לפטר אותו - אבל ההחלטה לעזוב את תפקידו כבר לא תהיה בידיו. היא תהיה בידי היועצת המשפטית לממשלה ובידי בג"ץ. כל עוד מתקיימים הליכים הוא לא הולך. מפגישת הפיטורים עם נתניהו הוא חזר ללשכתו, לליל עבודה ארוך. לא בגלל נתניהו – בגלל עזה.
אין לי מושג אם שוחח על פיטוריו עם גלי בהרב-מיארה, אבל לשניים יש הרבה מהמשותף: הערכה הדדית, חזית אחת, לב מפלדה ורוח לחימה. נתניהו מוציא מהם תכונות שספק אם ידעו שיש בהם. רק ביבי.
ואכן, בהודעה שהוציאה היועצת אמש היא בנתה מכשול ראשון, משמעותי, למימוש הפיטורים: "לא ניתן לפתוח בהליך סיום כהונה", כתב גיל לימון, המשנה שלה, "תפקיד ראש שירות הביטחון איננו משרת אמון אישית של ראש הממשלה".
כאשר רונן בר נכנס אמש לפגישה עם נתניהו הוא פתח בשאלה: על סמך מה אתה מאשים אותי (בהודעה שנתניהו הוציא) בסחיטה? מתי סחטתי אותך?
הוא התכוון לטור של חברתי סימה קדמון שפורסם ביום שישי לפני תשעה ימים. "כדאי שיחשוב טוב לפני שיקים עליו את ראשי השב"כ לדורותיהם", כתבה על נתניהו. "אחרי הכול, מדובר באנשים שיודעים דבר או שניים עליו, על משענת חייו ועל הבן יקיר לו".
בר, ששמע כמה דברים מוזרים בחייו, גם תחת נתניהו, נדהם. מעולם לא נפגשתי ולא דיברתי עם סימה קדמון, אמר לנתניהו.
עם כל הכבוד לסימה – ויש המון כבוד – טור שלה בעיתון לא יכול לשמש ראיה להצדקת פיטורי ראש שב"כ. זה מטורף.
מי שיש לו זיכרון ארוך נזכר – איך לא – בפרשת הקלטת הלוהטת מ-1993: נתניהו הלך לריאיון בהול בטלוויזיה בו האשים את דוד לוי וחבורתו בהפצת קלטת שחושפת יחסים אינטימיים עם המאהבת שלו בתקופה ההיא. הם מנסים לסחוט אותי, טען. מאהבת אכן הייתה; סחיטה לא הייתה.
רונן בר הוא איש מרשים, בעל יכולות יוצאות דופן. ייתכן שישראל הייתה נשכרת אילו הוא היה ראש הממשלה ונתניהו היה מוזמן אליו, ללשכתו, לפגישת פיטורים. אבל העימות ביניהם מסוכן. הוא הולך ומקרב אותנו לסוג של מלחמת אזרחים, בינתיים בלי נשק, אבל כבר בשלב של אובדן אמון ואי-ציות בארגוני הביטחון. ההבחנה שעושה בר בין הממלכה למלך מושכת לב, אבל במקרה של השב"כ היא בעייתית: תפקידו של הארגון הוא לשמור גם על הממלכה, גם על המלך, גם על המלכה, גם על הנסיך.
על סמך מה אתה מאשים אותי בסחיטה, שאל בר. על סמך המאמר של סימה קדמון ב"ידיעות", אמר נתניהו. בר, ששמע כמה דברים מוזרים בחייו, נדהם
אם סיבת הפיטורים היא החקירה בפרשת קטאר-גייט, זה לא פחות מוזר. יש משהו לא תקין, נכון יותר משהו מסריח, בעבודה של עוזרי ראש ממשלה עבור מדינה זרה ולא בהכרח אוהדת. אי-אפשר למרוח חקירה כזאת. סביר יותר להניח שהתהום בין נתניהו לבר נפערה בהדרגה, על רקע המחאה. נתניהו מאמין באמת בקיומה של דיפ-סטייט ובקשר שאנשיה קושרים נגדו. הוא מאמין שהם זוממים לחסל אותו או לסחוט אותו, מה שבא קודם. המאמץ שהשקיע בר בקידום עסקות חטופים החמיר את המצב. נתניהו לא ראה בעין יפה לא את העסקות ולא את העמדה העצמאית של בר. לא במקרה הדיח אותו מצוות המשא-ומתן.
אם לטראמפ מותר, גם לו מותר
נאום הנאמנות שנשא נתניהו לאחר שובו מוושינגטון הוא המפתח: אם לטראמפ מותר, גם לו מותר. הכול מתחיל בו - אין נאמנות אחרת.
האמירה המטופשת של נדב ארגמן בריאיון שהעניק ליונית לוי הייתה כנראה הקש ששבר את גב הגמל. נתניהו פירש את דברי ארגמן כאיום. כמו תמיד, הוא הניח שחבורה שלמה, ממסד שלם, קושר נגדו: ארגמן מתואם עם אלה שקדמו לו ועם מי שבא אחריו. ארגמן מנסה לסחוט אותו. אם לא יגיב הוא סחיט. הוא חייב לעשות משהו מעבר לתלונה חלולה, מגוחכת, למשטרה. הוא החליט לעשות מעשה. זאת הייתה תרומתו הצנועה של ארגמן לפיטוריו של בר.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיאנחנו נכנסים כנראה לימים של לחימה מוגברת בעזה, בלי עסקה, בלי חטופים, בלי שהציבור יקבל הסבר למה אנחנו הולכים צבאית. משבר אמון תוך כדי לחימה.
העימות החוקתי סביב פיטורי בר יסתיים, קרוב לוודאי, במינוי של ראש שב"כ חדש. המשימה הראשונה שלו תהיה להתמודד עם משבר פנימי (בר הצליח למנוע זעזועים בתוך הארגון אחרי 7 באוקטובר. הפיטורים יוצרים מצב חדש). האצת תהליך הפיטורים של היועצת המשפטית לממשלה מחכה מעבר לפינה. ההתייצבות שלה לצד בר עתידה להיות נדבך נוסף בכתב האישום נגדה. שב"כ אחר, פרקליטות אחרת ובהמשך בג"ץ אחר וחוקי יסוד אחרים. ראש ממשלה שאיבד את הבלמים ישלוט בנו כרצונו, וממשלה כושלת תשתרך אחריו. זה נורמלי? ממש לא.
