אנחנו עדים כעת למאבק עקוב, קשה, בין שני כוחות מנוגדים הנלחמים, מזינים ומדרבנים זה את זה אל הקצה. מצד אחד, מנגנוני החוק והסדר שעדיין עומדים על כנם מהדקים את הטבעת סביב צווארו של נתניהו. מצד שני, תחושת החנק והרדיפה שנתניהו חווה מדרבנת אותו ואת ממשלתו למהר ולמוטט, להבעיר ולשרוף, את מנגנוני החוק ואת היסודות הדמוקרטיים שעליהם נבנתה המדינה.
גם אנשי הביטחון - מקורביו בעבר ובהווה - המזהירים את הציבור מפני החלטותיו הנמהרות ומצביעים על אחריותו הישירה לחיזוק חמאס ולטבח 7 באוקטובר, לא עוצרים אותו. להפך. הם דוחקים אותו לעבר זרועותיו המסוקסות של בן גביר ומדרבנים אותו לפוצץ את העסקה שהתחייב אליה, לוותר על שלב ב' ולדהור לעבר לחימה מחודשת, ויתור על חיי חטופים וריסוק שלטון החוק.
ומה עושה הציבור? בדיוק מה שאנחנו רואים עכשיו: קם ושוטף את הרחוב, צועד כל הדרך לירושלים. מול כוח ההרס, כוח החיים וכוח ההתנגדות. ישראל הדמוקרטית מתמלאת אופטימיות מחודשת מול שקיפות מעשיו. באופן אבסורדי, דווקא ההאשמות החמורות שהוא מפנה כלפי כל מוסדות המדינה, הקורבנות המתמשכת ויכולתו המזהירה להצדיק ולגזלייט את מה שלא ניתן יותר להצדקה, הופכות לחומר בעירה ולפעימה של תקווה. יותר מדי רע כדי שאפשר יהיה לא לראות את זה. שקיפות היא דלק.
ישראל השפויה
ישראל השפויה רואה שנתניהו מסרב בכל תוקף להקים ועדת חקירה ממלכתית - לאחר שהוא בעצמו דרש זאת אחרי מלחמת לבנון השנייה – ומבינה היטב מדוע; שומעת את זעקות המשפחות וליבה נשבר; רואה את ההתקפות החוזרות ונשנות על הצבא, על השב"כ, על סמלי המדינה שהיו מאז ומעולם א-פוליטיים מעל כל מחלוקת, ומבינה את השיבוש שחל כאן; היא רואה את ההפקרה התקציבית, את הכניעה למגזר החרדי, את הפטור מגיוס, את הגזרות הכלכליות, ופשוט לא מאמינה שההתנהלות הזו יכולה להימשך. זה נורא מכדי להתקבל על הדעת. האינטרסים ההישרדותיים של המנהיג שקופים מדי. נכלוליים מדי.
הקש האחרון - פיטוריו של רונן בר וניסיונות ההדחה של היועמ"שית, יחד עם ההימור שלקחה ממשלת ישראל על חיי החטופים, הוציאו גם את המותשים והעייפים שבאזרחים אל הרחובות. מול השפל, חושב האדם הסביר, המאמין עדיין בכוח התיקון ובדי-אן-איי הדמוקרטי שעליו הוקמה המדינה, משהו חייב עכשיו להשתנות.
נתניהו וממשלתו מבינים זאת היטב. הם חשים את הקרקע הרועדת - חלקם אף יודעים שלעולם לא ייבחרו שנית - ומאיצים לפיכך את המשבר החוקתי ואת הלמות תופי המלחמה. הם מתעלמים מהחלטותיה של היועצת המשפטית לממשלה, מצפצפים על משפחות החטופים והלוחמים ומקדמים מהלכים להשתנה בקשת על פסיקות בג"ץ (שר המשפטים כבר הודיע שהוא אינו מכיר בשופט יצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון).
דניאלה לונדון דקל זו לא מלחמת אזרחים. אל תטעו. למרות שהממשלה עושה ככל יכולתה להפנות את הזעם הציבורי לסכסוך דמים בין המגזרים השונים, תאוריית "ישראל הראשונה והשנייה" שעליה נשענו כל תחלואי הביביזם התאדתה ב-7 באוקטובר. מי ישראל הראשונה, עינב צנגאוקר? מי שמאל, חברי "פורום חומת מגן" המאגד את בכירי מערכת הביטחון לדורותיהם, ביניהם רוני אלשיך וראש השב"כ לשעבר כרמי גילון?
המאבק העקוב, הקשה - קשה אף יותר מהמאבק באויבינו - מתקיים לפיכך בין שני כוחות מנוגדים הנמצאים בישראל. מצד אחד עומד השלטון ומצד שני עומדים האזרחים. "מדינת ישראל נמצאת במלחמה קיומית", הזהיר ראש הממשלה את הציבור לפני כמה ימים. וצדק. רק טעה בכתובת. המלחמה הקיומית היא מולו.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.03.25
