יום רביעי השבוע. הידיעה על קנס של 5,000 שקל למי שלא יתייצב לשירות מילואים תופסת את "פורום נשות המילואימניקים" במצב רוח קרבי במיוחד. לא רק שבתחילת השבוע פיזז השר יצחק גולדקנופף לצלילי השיר "נמות ולא נתגייס" בעוד התקציבים לחרדים זורמים כמים, אכן סיבה טובה לפזז, גם נראה שבצה"ל אין תחושת דחיפות לפתור את בעיית אנשי המילואים שנכנסים בימים אלו למועדון ה-280 היוקרתי – אלו ששירתו מעל 280 ימים מתחילת המלחמה, ועוד היד נטויה בסבב הנוכחי, החמישי במספר.
עכשיו הן יושבות מולי, שלוש מהן נמנות עם מייסדות הפורום והרביעית, אשת המגזר הדתי-לאומי, חברה בו. שרון שנהל, בת 31 מתל-אביב, אם לשתי בנות (שנתיים וארבע), בעלה לוחם בגדוד הסיור של חטיבה 6 (עציוני). "לפני המלחמה הייתי עורכת דין", היא אומרת, "היום אני יזמית חברתית". לצד הפעילות בפורום היא עובדת על מיזם חדש למען נשים שבני הזוג שלהן נפצעו. "שמתי הכל בצד וזה מה שאני עושה בחיים", היא מסבירה. בעלה, בניגוד לאחרות, נמצא כרגע בבית, "אבל השמועות אומרות שהוא הולך להיות מוקפץ", היא מחייכת בציניות.
רותם לוי, בת 37 מתל אביב, אם לשלושה (בן שמונה ותאומות בנות חמש), רואת חשבון. בעלה משרת בגדוד הסיור של חטיבה 2 (כרמלי), "ועכשיו הוא התחיל סבב חמישי". שני נתיב בר, בת 36 מרעננה, אם לשניים (שלוש ושש), היא ובעלה אנשי אקדמיה. לפני המלחמה חשבו על רילוקיישן ובעלה ההיסטוריון אף התקבל לאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. במקום זאת מצא עצמו עובד על הפוסט-דוקטורט מרחוק, וזה כשאינו מתפעל דחפור D9 כלוחם הנדסה קרבית במילואים. ליטל שוחט, בת 30 מירושלים, אם לשלושה (שנתיים, ארבע ושש), כלכלנית במקצועה. בעלה לוחם בגדוד 630 של החטיבה הדרומית באוגדת עזה. "בעיקר גזרת עזה, בפנים-בחוץ, בפנים-בחוץ", היא אומרת. "כבר עברנו את ה-280 ימים".
כאישה דתייה, מתבקש לשאול אותך מה חשבת השבוע על גולדקנופף.
"זה מקומם. לא אגיד לך שלא. אפילו לא ראיתי את סוף הסרטון, גללתי. לא רוצה לראות, זה מעצבן אותי. גם ההתנצלות שלו אחר כך הייתה מבחינתי: 'וואו, באמת תודה שהתנצלת'. אבל אני אדם אופטימי ומעדיפה להגיד לעצמי שמדובר בניתוק של מנהיגים מהציבור שלהם. אני גרה בירושלים, גובלת בשכונה חרדית, מכירה את הציבור הזה, ובעיניי הוא במקום אחר, מדבר אחרת. הם כן יותר מחוברים, יותר מבינים את הסיטואציה אבל כרגע לא באים. אולי כשהם יראו את חמאס דופק להם בדלת, או שיפסיקו להם התקציבים, הם יבינו שכדאי להתגייס. במחשבה שנייה, אולי הם יעדיפו את חמאס בשכונה".
הכותרת
ההישגים והאתגרים של נשות המילואימניקים שנה וחצי לתוך המלחמה
30:05
שני: "כואב לי שגולדקנופף נמצא בין מקבלי ההחלטות. וברגע שלא מטילים וטו על העברת התקציבים, זה שובר אותנו; מוסיף לי נדבך למצוקה הנפשית שגם ככה אני נמצאת בה. כי אני לא יכולה להגיד לבעלי: 'אני לא מוכנה לציית לממשלה שמתייחסת אליך ככה'. בסוף זו החלטה שלו אם להתייצב או לא להתייצב".
שרון: "את בעלי זה מאוד מחליש. אין לו אמונה שלמה וצדקת הדרך, הוא מלא התלבטויות פנימיות".
מתי יגיע הרגע שבו הוא יגיד "אני לא בא"? מה הקו האדום שלו?
"כבר נחצו כל כך הרבה קווים אדומים. כולם איבדו אמון. אלה חושבים שיש פה דיפ-סטייט ואלה חושבים שיש ראש ממשלה מושחת שגורר את כולנו לתהום. לא משנה מאיזה צד אתה, המשותף לכולם זה שאיבדו אמון, ואנחנו מרגישים שאנחנו מקריבים, ולשם מה? האם זה צודק, האם זה נכון?"
גיוס חרדים יפתור לדעתכן את הבעיה?
רותם: "זה חלק גדול מהפתרון, אבל לא רק. הצבא אומר שצריך 10,000 חיילים בסדיר ללחימה בשביל להוריד 100,000 חיילי מילואים. למה לא לעשות את זה? אנחנו לא ב-6 באוקטובר. יש 66 אלף סדירניקים שקיבלו פטור. ואם אחרי 7 באוקטובר הם עדיין לא מגיעים, מתי כן? ויש גם את המילואימניקים הפטוריסטים. איפה הם? זרקו מספר בוועדת החוץ והביטחון, 170 אלף. זה מישהו שהיה לוחם, השתחרר אחרי שלוש שנים וזהו. אז תודה רבה על השירות, אבל כשהוא קם ב-7 באוקטובר ולא התייצב, זה מעציב אותי. כי כמו שבעלי לא יכול היה לשבת בבית מול הטלוויזיה, הייתי מצפה גם מאותם אנשים להיכנס מתחת לאלונקה".
שרון: "זה לא רק החרדים. זה מתחיל מגיל הגן. הרי איך אומרות כל האמהות בגינה? 'אני רוצה שהבן שלי ילך ל-8200'. כל אחת חושבת ככה, והשורות של הקרביים מתמעטות. היה את התירוץ של 'היינו צבא קטן וחכם, והופתענו. אז לא היו מספיק אנשי מילואים'. סבבה, אבל מה עכשיו? אם לא יהיו אנשים במילואים, לא נהיה. מה לא ברור? הבעיה שכל אחד יושב בבית, זורק את האחריות על משהו אמורפי – המדינה, הממשלה, החרדים. כל אחד צריך להסתכל על עצמו, מה הוא עושה, במי הוא בוחר, איך הוא מדבר. בינתיים מה אני שומעת? 'אז למה אתם מגיעים למילואים?'"
ליטל: "הניתוק הזה מהמציאות. אני מרגישה שמערך המילואים זה רעש לבן בסיפור של מדינת ישראל ב-2025. אנחנו כבר כל כך שקופים. לא, 'וואו, צריך לעשות עם זה משהו', או 'וואו, בואו נהיה איתכם, בואו נפעל, בואו נחשוב'. בהתחלה הייתה מודעות ולאט-לאט זה פשוט דהה, עד שעכשיו אני מרגישה בלתי נראית ומובנת מאליה".
לסחוט את הלימון
לא תמיד זה נראה כך. "בהתחלה", מספרת ליטל, "אנשים היו איתך, ברוח, בלב. שולחים את הבת של השכנה שתשמור לך על הילדים, סתם, כי יש התגייסות באוויר. היו אומרים: 'כל הכבוד לכם'. היום זה: 'מה, הוא שוב בסבב?' 'אז תגידי לו שלא ילך', 'מה, הוא חייב ללכת? אף אחד לא יעשה לו כלום'. באוגוסט, כשהייתי לבד עם הילדים, אמרו לי: 'אז למה שלחת אותו בקיץ? איזה פראיירית', כאילו זה נתון לבחירתי. אני לא יכולה לסבול את האמירות האלה. אני רואה זוג עושה הליכה יחד בערב, הכי טריוויאלי, ואני לא עשיתי משהו עם בעלי כבר שנה וחצי".
שרון: "גם אני שומעת את המשפט הזה כל הזמן, 'תגידי לו לא ללכת', 'למה שילך?' ואני אומרת: 'כמה חיים בסרט ומנותקים אתם? מה אתם חושבים שיקרה אם אנחנו לא נגיע? כולנו נמות. לא תהיה פה מדינה'".
סרבנות אפורה, או בכלל, זו אופציה?
שרון: "אני מכירה אחד שאומר שלא יוכל להגיע ממניע פוליטי. קשה לו מדי, הוא לא מאמין יותר בזה, והוא לא יגיע. יש עוד אחד שמאוד נפגע כלכלית וגם הוא כבר אמר שלא יוכל להגיע, כי הוא בחור צעיר ויש לו עסק בצמיחה וזה גדול עליו. גם מי שלא מגיע משלם מחיר נפשי. לא נעים לך מול החברים שלך, אתה מרגיש שזנחת אותם בשטח".
שני: "אני מתנגדת לחיבור שלנו עם המילה 'סרבנות', גם לא אפורה. זו מילה שלא קשורה ולא תהיה קשורה אליי. אנחנו כבר נתנו ונותנים את שלנו, בין אם זה ייפסק או לא ייפסק, לא משנה מה".
רותם: "אני רוצה להפריד בין שני סוגי סרבנות. הראשון בעיניי הוא בכלל לא סרבנות. לגיטימי עבור מישהו שעשה 500 ימים להגיד 'אני לא מסוגל להגיע לסבב החמישי, אולי אגיע לסבב השישי', ועדיין להרגיש טוב עם זה, כי מישהו אחר יהיה שם. זכותו של אדם אחרי שנה וחצי להגיד 'אני לא מסוגל'. ועל זה התרענו מהרגע הראשון. סרבנות מהסוג השני נובעת ממניעים פוליטיים והיא פוגעת במי שכן ממשיך לשרת, כי בסוף השורות מצטמצמות".
יש לכם מספרים?
"הצבא לא מעוניין לפרסם, כי אז לטענתם זה עוד יותר יגביר את הסרבנות. ב-7 באוקטובר התייצבו 300 אלף. היום אני מעריכה שיש בין 50 ל-100 אלף".
אתן קוראות לבעלים לסרב?
שני: "אצלי זו משאלת לב. לא מבינה למה זה לא הגיוני שנגיד רגע, 'סטופ, עכשיו מישהו אחר'".
כי אין מי.
"אז נחליש עוד את מי שכבר נמצא שם?"
רותם: "בזמנו, כשלא קם גל חדש של מתגייסים, אמר לנו בכיר בצה"ל בפגישה אישית, 'אני אסחט את הלימונים שיש לי עד הסוף'. מה זה אומר? שאין לך אינטרס להכניס עוד חיילים למעגל הפגיעה. עדיף שאלו שכבר נפגעו, ייפגעו עד הסוף. זו בעצם משמעות הביטוי. איך אתה אמור לשלוח עוד סבב לעזה? איך אתה אמור לקרוא לעוד חיילים? וגם מי ירצה?"
בעלך.
"בעלי באמת מאמין שהוא מתגייס עכשיו למילואים כדי שיונתן, הבכור שלנו, שהוא בן שמונה, לא יצטרך להילחם. אני במחשבה הפוכה. נלחמת עכשיו לגיוס עוד אוכלוסיות, כדי שיונתן לא יהיה שם לבד".
שני: "שמעתי על מישהו שהיה לו קשה להיות כאן ולסרב מול החברים שלו, אז הוא ארז את כל המשפחה וטס לחו"ל לכמה חודשים. הריחוק הזה הוא באמת לא מרצון. אתה לא יכול להגיד 'אין לי לב לחברים שלי', 'אני לא יכול עם הלחץ של המפקד שלי', ומצד שני, אם תגיד 'אני לא יכול נפשית', יפלטו אותך מהמערכת. אתה לא רוצה להיפלט אלא רק לנשום קצת. זה בן אדם, לא מכונת לחימה".
אז יגידו לך שחמאס לא לקח הפוגה.
רותם: "חמאס לא לקח הפוגה, אבל אפילו הוא יודע להתארגן מחדש ולרענן כוחות. מאוד מתסכל שהרמטכ"ל יוצא בהצהרה ש-2025 תהיה שנת לחימה. כאילו עד עכשיו שיחקנו בדוקים, ומעכשיו נתחיל להילחם. או שהייתה הבטחה מול ישראל כ"ץ שגדוד מילואים לא יעשה יותר מ-70 יום בשנה. אני רק התחלתי את השנה וכבר עומדת על 72".
מסובבים את הסכין
"כשרק הקמנו את הפורום", מספרת ליטל, "אחרי שלושה חודשים שהיינו לבד, התעצבנו ואמרנו, 'זה בלתי נתפס'. היינו בטוחות שחודש-חודשיים וסיימנו את המלחמה. זאת הייתה החשיבה. כל הסיוע והמענקים שניתנו היו על הבסיס שזה חודשיים-שלושה של לחימה עצימה, ותעסוקה מבצעית של חודש או של 45 יום במהלך 2024. זה היה הלך הרוח של צה"ל, פיקוד העורף, משרד הביטחון, משרד האוצר. בפועל, לא גובשה מדיניות לטווח ארוך. יכלו ליצור פה חקיקה ראויה. בקצב הזה ניפגש עוד שנה ונגיד לך: אנחנו לא מאמינות שעברו שנתיים וחצי מתחילת המלחמה".
רותם: "תעשו חקיקה לטווח ארוך. אני לא רוצה לשמוע בחדשות שתקציבים הולכים למוסדות תורניים שלא משרתים בצבא, זה ממש כאילו לסובב לי את הסכין".
מה דעתכן על ההחלטה לתת קנס של 5,000 שקל למי שלא יתייצב?
ליטל: "שזו פשוט בושה. שהמדינה לא עושה את המינימום כדי להקל עלינו, אז עכשיו גם קונסים אותנו?! באיזה עולם זה נשמע סביר? תמצאו פתרונות אמיתיים ואל תהיו גיבורים על האוכלוסייה היחידה שנקרעת כבר שנה וחצי".
שרון: "יש מצוקת כוח אדם בצה"ל, ובמקום לגייס אנשים שעדיין לא שירתו, ממשיכים לצפות מאיתנו לסחוב על הכתפיים את כל האחריות על ביטחון המדינה שלנו. אנחנו בני אדם, יש לנו צרכים רגשיים ואחרים. להביא עוד ילד לעולם, לפתח לעצמנו קריירה. לקנוס מישהו שלא יכול לעמוד בזה זאת דרך שערורייתית להתמודד עם המחסור בכוח האדם. זה רק גורם לאפקט ההפוך, לאובדן מוחלט של המוטיבציה ושל האמון – ולסכנה ממשית לביטחון כולנו ולעתיד המדינה".
שני: "מילואימניקים נתנו מעל ומעבר, בלי לשאול שאלות, ועכשיו כשהם שמים את הגבול, מותשים, דורשים יחס הוגן, התשובה שהם מקבלים: קנס. מדובר בניתוק מהמציאות. אם מישהו חושב שקנס כספי יגרום למישהו 'להתיישר' – הוא לא הבין מיהו מילואימניק ומה מניע אותו באמת. הלוחמים כבר מפוצלים לחלוטין נפשית, גם אנחנו מפוצלות נפשית. הם יכולים להתייצב, והם כנראה גם יעשו את זה, אבל איזה כוח אתה מקבל בשטח בצורה הזאת? כוח מותש".
בוכה על הרצפה
לדבריהן, השבר מתחיל לתת אותותיו בחברה הישראלית. למשל באחוזי גירושים עולים או בהתאבדויות "שקטות" של אנשי מילואים. "יש גם נשים שאמרו שיעשו לעצמן משהו אם בסבב הבא הבעל יוצא עוד פעם", אומרת שני. "אני איבדתי היריון בזמן המלחמה, ובטוחה שזה בגלל זה. הייתי לבד בסיפור הזה. בהתחלה, כשהייתי רואה משפחה שחיה חיים נורמליים, זה היה מפיח בי תקווה, כי הזכיר לי איך היה פה פעם ושגם אנחנו נחזור להיות נורמטיביים. עכשיו אני בעצבים. די, הרגתם. אני לא רואה את זה באופק בכלל".
רותם: "בערב ראש השנה הייתי אמורה לנסוע לחמי וחמותי. מהרגע שהבנתי שבעלי מגויס, נכנסתי מתחת לשמיכה עם שלושת הילדים ואמרתי: 'אני לא חוגגת את החג הזה'. כל השנה וחצי האחרונות הוא לא היה בשום חג בבית. ועכשיו, לקראת פסח, כשהוא שוב מגויס, למרות שיש הבטחה מהגדוד שייצא, העצב משתלט עוד לפני שהחג הגיע. היינו אמורים לנסוע בפסח לחו"ל, אבל איך אפשר לנסוע כשהחברים שלנו נמצאים בסוריה? ביטלנו הכל".
כששמעתן על חידוש הלחימה?
ליטל: "חידוש? בואי. לנו היא מעולם לא הפסיקה".
שני: "אני בעצמי התיישבתי בבית איזה שעתיים בבכי, על הרצפה באחד החדרים. לא הייתי מסוגלת להרים את עצמי. הוא בא לאפטר, והאפטרים האלה שוברים אותנו. זה כאילו יש לי אותך, אבל אין לי אותך. כנראה נכנסתי להתקף חרדה, שנגמר בזה שדיברנו והתחבקנו. אבל בסוף הוא הולך כשאני בחוסר תפקוד לרגע, ואין אף אחד שייתן את רשת הביטחון".
שניכם באקדמיה. יש אופציות בחו"ל.
"אנחנו באמת בדיסוננס בין 'ברור שבא לנו לברוח', ומצד שני 'המשפחות והחברים שלנו כאן'. בגלל האנטישמיות בחו"ל עדיף לחיות בארץ. מצד שני, זו תקופה של הישרדות מטורפת ולחימה מטורפת".
ליטל: "לקחת עכשיו את הרגליים וללכת מפה זה לוותר על העתיד של הילדים שלי. יהיה פה טוב, נקודה. השאלה כמה זמן זה ייקח ומי יהיה שותף. היום אני יותר אופטימית לגבי חוק הגיוס. אני מרגישה שהפערים בין ההנהגה החרדית לבין הציבור החרדי הולכים ומתרחבים, ומאוד מקווה שזה יתורגם למעשים".
איך היית מגייסת חרדים?
ליטל: "אכיפה וסנקציות. אבל כרגע אין לא אכיפה ולא שלילת הטבות. ביבי וכ"ץ אמרו: 'אין לנו ספק שחרדים צריכים להתגייס, צריך למצוא את הדרך', ואז העבירו להם את הכספים".
שרון: "אם כל מקבלי ההחלטות היו אורזים את עצמם והולכים הביתה, היינו הולכות עכשיו לבני-ברק, ברגל – שני, ליטל, רותם ואני – מביאות יותר חרדים ממה שהממשלה והצבא עשו בשנה וחצי. צריך לדבר איתם שיח של נשים, שיח של אמהות. להגיד להם: 'צריך אתכם'. שמעתי לפני כמה שבועות מישהו שאמר: 'כשיצטרכו, שיחלקו נשקים בבני-ברק ונגיע', או 'למה לא קראתם לנו ב-7 באוקטובר'. אז הנה, קוראים לכם. אנחנו שם עכשיו, נשמות. תבואו, אנחנו לא נוכל להחזיק מעמד".
עם כל העומס הרגשי, עוד לא דיברנו על הסכנה שהגברים שלכן נמצאים בה.
שרון: "הדבר היחיד שקשה לי זה הפחד מ'מה אם'. מה אם הוא ימות או ייפצע קשה. לפעמים אני מרגישה פריבילגית שאני ב'פורום נשות המילואימניקים', כי בסוף אני מתעסקת באדם כשיר, בריא. מבחינת המדינה, אם בעלך נפצע את עוברת למחנה הפצועים".
שני: "אני לא אשכח שכאשר עשינו שיחה עם נשות פצועים, מישהי אמרה לנו, 'הלוואי שהוא יהיה במצב של לחזור למילואים. כי אז אדע שהוא כשיר. בינתיים הוא לא מסוגל לכלום'".
כשמישהו נפצע, האישה יוצאת מהקבוצה שלכן?
שרון: "אנחנו חלילה לא אומרות להן לצאת, אבל התכנים שלנו כבר לא מדברים אליהן. 'כן קיבל צו, לא קיבל צו' לא רלוונטי מבחינתן. יש להן התמודדות אחרת".
שני: "בת זוג של מילואימניק שנפרדו בגלל המילואים שלו, כתבה לי: 'אני מרגישה שאני צריכה לצאת מהקבוצה, לא נעים לי'. אמרתי לה: 'מה פתאום, את חלק מאיתנו, תישארי כמה שאת רוצה'".
רותם: "בגלל זה ייסדנו את הפורום, להגיד: אנחנו רוצות ליצור פה תשתית שתהיה יציבה מספיק כדי שבמלחמה הבאה, וכנראה שתהיה, נוכל לקום במהירות ולפעול באותה צורה".
אתן הולכות למחאה?
כולן: "אין לנו בייביסיטר".
שרון: "הלכתי לכיכר החטופים כמה פעמים עם הבנות שלי. להגיד שאני עושה את זה הרבה? לא, כי בן הזוג שלי לא נמצא לשמור עליהן. לפני 7 באוקטובר הלכתי לקפלן. מאז אני לא הולכת להפגין, כי כל השקפות העולם שלי השתנו. אני לא במקום הזה, וממליצה שגם אחרים יעדכנו גרסה. ב-7 באוקטובר קיבלתי כאפה. הבנתי כמה לא הבנתי קודם. מבחינתי היום, כל מי שציוני הוא שותף שלי ולא אויב שלי. אני זוכרת אפילו ויכוח שהיה לי עם דוד שלי, איך צרחנו אחד על השני 'ביבי' ו'לא ביבי'. היום זה לא מעניין אותי".
אבל את לא חושבת שאם תפגיני יותר אולי המלחמה תיפסק והלחץ על בעלך יירד?
רותם: "אני חושבת שאנחנו צריכות להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושות, שזה לדבר עם האנשים הנכונים ולהשמיע את הקול שלנו. להפגין בצומת לא עוזר לי".
ליטל: "אנחנו עובדות עם כולם ויכולות להגיד שהקואליציה משתפת איתנו פעולה הרבה יותר מהאופוזיציה. עד עכשיו שמו עלינו 27 מיליארד שקל. משרד האוצר נותן מעטפת, אבל שנה וחצי הממשלה לא מוצאת פתרון לגיוס. יודעת מה? שיתאמצו יותר".
יכול להיות שבינתיים אתם מאכילים את המפלצת בעצם ההתגייסות של הבעלים שלכן? שאתם גורמים לזה שלא יימצא אף פעם פתרון?
שרון: "זו הדילמה הכי קשה שלנו. מצד אחד, את נותנת יד למשהו שלא עובד טוב ואת רוצה להגיד 'חבר'ה, עד כאן'. מצד שני, זו מלחמת קיום, ואנחנו לא יכולות לשבור את הכלים. מבחינתי, גם אם אנחנו מאמינות שיש כוונות טובות למקבלי ההחלטות, לסמוטריץ' וכל השאר, רציתם, לא הצלחתם? תתפטרו. זו בדיוק האחריות שאנחנו מדברים עליה. תפנו את מקומכם, ומישהו אחר יתקן".
צועדות לכנסת
ביום רביעי הקרוב, 2 באפריל, הן יעלו הילוך במאבק וישתתפו בצעדת הגיוס למשכן הכנסת בירושלים. מדובר ביוזמה משותפת של משפחות שכולות וארגוני מילואים ושטח בולטים, שתתכנס ביום האחרון של מושב החורף תחת הקריאה לשירות שווה לכולם.
מה המשימה הבאה שלכם?
ליטל: "אנחנו מקדמים חקיקה שנקראת 'מעמד המשרת', שאמורה לדאוג למעטפת וכך גם להרחיב את השורות, כי זאת בעצם חקיקה שתעגן את כל ההטבות של המילואימניקים. ובגלל שיהיו לה השלכות תקציביות כבדות, היא תיתן תמריץ למדינה לא לעבור את סף הימים שייקבעו, נגיד 200. אחרת, זה יעלה להם הרבה כסף".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
