יש הר בירושלים, מלא הוד וקדושה, הר שההולכים בו פוסעים חרש, סופגים לתוכם את עוצמת החיים שהותירו אחריהם אלו שכבר אינם בחיים. ההר הזה גורם לך לעצור לרגע, להקשיב, להתמקד במה שחשוב באמת בחיים, להשפיל קומה ולהתמלא בענווה.
לצד המצבות הדוממות ניצבות יום-יום המשפחות - כורעות ברך, מנשקות, מנקות, שותלות פרחים, מדליקות נרות, ישובות על כיסא נמוך - הן מדברות געגוע. ליד אחד הקברים יושב על הארץ חייל שבוכה על חבר, את המצבה בשורה ליד חובקת חברה שאיבדה אהוב, כמה קברים לידה יושבים הורים שבאו לחגוג יום הולדת לילד שיישאר לעד בן 20. הדמעות זולגות, קשה לעצור בעדן. זה לצד זה שוכבים דוממים הקיבוצניק והמתנחל, הקפלניסט והרפורמיסט, התומך והמתנגד, על ההר הזה אין מחלוקות - כולם יחד. לכן כל כך קשה לעזוב אותו ולצאת למציאות המפלגת שנמצאת לא רחוק משם, במקום שאמור לכנס יחד את נציגי העם שלנו, שנבחרו כדי לשמור, להגן ולקיים את מדינת ישראל.
אולי צריך לחוקק איזה חוק שיחייב כל ח"כ, שר וראש ממשלה לפני שהוא מגיע לכנסת, לעצור לרגע על ההר. להבין את גודל האחריות שעל כתפיו, להתמלא בענווה, בעוצמת החיבור והוד הקדושה ואז, רק אז, להגיע לכנסת בחיל ורעדה. להבין שהוא שליח של עם ולא רק של מפלגה, שיש לו אחריות לאומית, שיש מחיר כבד שמשלמים כאן בארץ על הפילוג שהוא זורע. כדאי שגם אנשי תקשורת מכל הערוצים יבקרו בהר - זה יעזור גם להם וגם לנו. כדאי מאוד שכל מי שחש שנפשו בוערת מכעס, דאגה או ייאוש, יעפיל ויעלה אל ההר.
באופן כללי מומלץ לכולם להגיע, רצוי להביא גם את הילדים, זה שיעור חשוב שהם יקבלו לחיים. אפשר לגשת לאחת ממאות המשפחות שנמצאות שם, לשבת לידן, לשמוע על הבן, החבר, האב או הבעל, לחבק ולהגיד להן תודה. העוצמות שנפגשים איתן על ההר הזה מחוללות שינוי בנפש, מי שיעלה אליו לא ייצא אותו אדם.
השבוע החל חודש ניסן, החודש שבו יצאנו מעבדות לחירות, החודש שבו הפכנו לעם. מהרגע הראשון לא היה פשוט לנו יחד, מאז ומעולם היינו 12 שבטים, חלוקים בדעותינו, מתווכחים בלי סוף - אבל אחים
השבוע החל חודש ניסן, החודש שבו יצאנו מעבדות לחירות, החודש שבו הפכנו לעם. מהרגע הראשון לא היה פשוט לנו יחד, מאז ומעולם היינו 12 שבטים, חלוקים בדעותינו, מתווכחים בלי סוף - אבל אחים. החירות שיצאנו אליה מחייבת אחריות לאומית של כולם, אם לא נדאג לה יחד נמצא את עצמנו מובלים לעוד אסון.
הר הרצל הוא נקודת חיבור קשה וכואבת שמאחדת בין האחריות האישית ללאומית, במוכנות לשלם במחיר החיים הפרטיים כדי לדאוג לאלו הלאומיים. דווקא שם, בין הקברים, מתגלה עוצמת המחויבות לחיים. לחיים משותפים שיש בהם סבלנות, כבוד והקשבה, במוכנות של כל צד להתגמש מעט כדי לאפשר גם לאחרים לחוש שיש להם חלק בבית שבנינו יחד. המפלגות מפלגות אותנו, הכנסת נועדה לכנס ולאחד, ואם היא לא עושה את זה - אז אנחנו, אלו שבוחרים בה, צריכים לדרוש את זה ממנה. זה לגמרי בידיים שלנו, אנחנו חייבים את זה לחטופים, לפצועים, לנופלים, למשפחות שלהם - אנחנו חייבים את זה לעצמנו.
