כשעיסא אבו-יונס חזר לכפרו ג'ינבה ביום שבת לפנות בוקר, החיילים בדיוק עזבו. מרחוק שמע בכי של ילדים וזעקות שבר של נשים. השחר טרם הפציע אבל גם בחשכת המדבר אפשר היה לראות את תוצאות הפוגרום. דלתות בתים שבורות, ערימות קמח, אורז ושמן זית שנשפכו מתוך שקים ופחים בתואנה שאולי מוסלקים בתוכם כלי נשק, ארונות שכל תכולתם נזרקה החוצה, רהיטים מנותצים, הרס בלתי נתפס.
זה כפר קטן ונידח הממוקם במורדות הר חברון בואכה מדבר יהודה. 150 איש חיים בג'ינבה, שהוא חלק ממקבץ כפרים הידוע בשם מסאפר יאטא. גרים בבקתות ומערות שנחצבו בסלע, מתפרנסים מרעיית צאן וחקלאות, ומוקפים חוות רועים של מתנחלים שסוגרות עליהם מכל הכיוונים. התקפות המתנחלים הן עניין יום-יומי. הצקות, הטרדות, פשיטות ליליות. כמעט תמיד זה נעשה בליווי צמוד של חיילים, רובם מתנחלים שצה"ל גייס ליחידות ההגנה המרחביות.
הרס הכפר בידי חיילים בלילה שבין שישי לשבת החל בתקרית ביום שישי בבוקר. רועה יהודי מאחת החוות באזור טען שהותקף בידי שני רועים פלסטינים סמוך לג'ינבה. לדיווח בקבוצות הווטסאפ של החוות צורפו שתי תמונות שבהן נראה הרועה כשפניו ובגדיו מוכתמים בדם. הפלסטינים טענו שהוא השתולל עם טרקטורון בסמוך לכבשים שלהם כדי להפחידן ולגרום להן לברוח, ואף תקף ופצע את שני הפלסטינים שניסו להגן על עצמם. האירוע הזה הוביל לשרשרת פעולות תגמול שחירבו את ג'ינבה.
"הייתי בדיוק עם העדר שלי לא רחוק מהבית", אומר אבו-יונס, "ומרחוק ראיתי כמה טנדרים וטרקטורונים של מתנחלים נוסעים במהירות לכיוון הכפר. הם היו 15 בחורים, כולם רעולי פנים, נכנסו לבית של עזיז אלעמור, תקפו את הבן שלו אחמד באלות ואחר כך את עזיז עצמו שניסה להגן על הילד שלו. האישה של עזיז צעקה לעזרה אבל אף אחד לא העז להתקרב לבית שלהם מהפחד.
"היה שם ג'יפ של הצבא שעמד על גבעה לא רחוק, אולי 100 מטר מהכפר. אנשים בכפר ניפנפו להם בידיים שיבואו לעזור, אבל הם לא באו. אחרי שהמתנחלים עזבו נכנס הצבא ועצר 22 אנשים בכפר, ביניהם הייתי אני. אמרו שהיינו מעורבים בתקיפה של הרועה המתנחל. שמו לנו אזיקים מפלסטיק וכיסוי על העיניים, העלו אותנו על רכבים, אחד מהם רכב של מתנחל שאנחנו מכירים מהאזור, ולקחו אותנו לבסיס במדבר. שמה החזיקו אותנו בשמש כמה שעות. ואנחנו צמים, זה רמדאן, ולי יש לחץ דם גבוה, ואמרתי שאני לא מרגיש טוב, אבל לא רצו להקשיב.
"משם לקחו את כולנו למשטרת קריית ארבע לחקירה ורק ב-12 בלילה שיחררו אותי. הלכתי לבית חולים לקבל תרופות ובשש בבוקר חזרתי לכפר. החיילים באו בשתיים וחצי בלילה ועזבו בשש. ארבע שעות הם הפכו את הכפר. נכנסו לבית הספר, שברו את הכיסאות והשולחנות, את המחשבים, את כל הציוד. נכנסו גם למרפאה ושברו הכל. שברו עם פטישים 5 קילו דלתות וקירות, ניפצו את כל חלונות הרכבים של התושבים. אין אחד שלא נכנסו אליו הביתה, הפכו ושברו אצלו הכל. אנחנו לא אנשים עשירים ושפכו לנו את כל האוכל על האדמה, שפכו וצחקו. הם לא באו לחפש, הם באו לעשות נקמה".
הריסות לצד הדרך
שני דוחות חדשים של "יש דין", "רופאים לזכויות אדם", "שלום עכשיו" ו"כרם נבות" חושפים את עומק המעורבות של ממשלת ישראל במימון חוות הרועים ובמתן גיבוי לפעולות האלימות שתכליתן העברה בכפייה של אוכלוסייה פלסטינית. המטרה היא לגרום לקהילות רועים קטנות לעזוב את מקום מושבן ולעבור אל העיירות והכפרים הגדולים, ובכך לצמצם את מרחב המחיה הפלסטיני בגדה. אירועי סוף השבוע בג'ינבה הם חלק מהמתקפה האלימה והשיטתית שמתרחשת בכל שטחי הגדה על מנת להשתלט על שטחי C.
כ-150 חוות רועים הוקמו בשנים האחרונות, עשרות מהן מאז מתקפת 7 באוקטובר. המספר כולל שלוחות קטנות, מעין סניפי משנה, שיצאו מחוות ותיקות יותר. כולן יחד השתלטו עד כה על שטח של 786 אלף דונם, המהווה 14 אחוז משטחי יהודה ושומרון. ההשתלטות לא נעשית רק מעצם נוכחות המתנחלים בשטח. היא תוצר של התקפות והטרדות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. השיטה הזו מוכיחה עצמה כיעילה למראה הבתים והדירים ההרוסים לצידי הדרך, כשיורדים מאזור ההתנחלות רימונים בבנימין לכיוון יריחו. עד כה היא הביאה לגירושן של למעלה מ-60 קהילות רועים פלסטינים.
דוח "יש דין" הוא תוצר של מעקב בן שנתיים שהתמקד בשטח שממזרח לכביש אלון, בגב ההר היורד אל הבקעה. זה שטח של כ-100 אלף דונם שעד לפני קצת יותר משנתיים חיו בו שבע קהילות פלסטיניות שמנו כ-1,000 איש. 11 חוות רועים שהוקמו באזור הצליחו לשבור את הקהילות הללו ולגרום להן לעזוב את בתיהן. אנשי הצוות והמתנדבים של "יש דין" ו"רופאים לזכויות אדם" ביקרו כאן עשרות רבות של פעמים, גבו עדויות וביצעו ראיונות אישיים.
במרבית המקומות מדובר בבדואים שגורשו אל הגדה משטחי הנגב בעקבות מלחמת העצמאות. קהילות קטנות שמנסות לשמר את אורח החיים המסורתי ופרנסתן מחייבת קִרבה לשטחי מרעה ומקורות מים טבעיים. וכשהאדמה ובארות המים מהווים משאבים בסיסיים לקיומן של הקהילות הללו, לא פלא שבעלי החוות היהודים והמתנדבים שעובדים בהן ממקדים את פעילותם בהשתלטות על מקורות המים והאדמה. "בקהילות הללו אומרים שבמשך דורות מדינת ישראל מתעמרת בהם, הורסת להם בתים, שהמינהל האזרחי לא מאשר להם להקים שום תשתית, לא של מים ולא של חשמל", אומר מחבר הדוח של "יש דין", יונתן קנוניץ'. "'לא נשברנו', הם אומרים, 'עד שבאו המתנחלים והקימו את החוות שלהם לידנו'".
רחפנים מעל הצאן
עד כמה מפחדים הפלסטינים מאנשי החוות למדנו בדרכנו לפגוש כמה מהקהילות שגורשו. נסענו עם תחקירן "יש דין" על כביש 449 היורד מכביש אלון לכיוון יריחו, כשלפתע ראינו בצד הדרך רועה יהודי הולך עם עדר. שאול הצלם ביקש מהתחקירן להאט כדי לצלם את הרועה, אבל כשהבחין בנו הוא החל לרוץ לכיוון הכביש תוך כדי שהוא מרים אבן גדולה, והתחקירן נבהל ולחץ על דוושת הגז. אנשי החוות לא אוהבים שעיתונאים או פעילי הארגונים המלווים את הרועים הפלסטינים בשטח מצלמים אותם. ניסינו להרגיע את התחקירן שהוא איתנו והבטחנו לו שנשמור עליו, והוא גיחך בעצבנות. "הם לא סופרים אף אחד, גם לכם הם ישברו את העצמות".
זה כביש מפותל שיורד בתלילות לבקעה ולא מומלץ לנסוע בו מהר. טסנו. התחקירן היה מבועת ולא חשש להתהפך כמו שחשש שניתפס על ידי אחד מאנשי החוות. העובדה שבהמשך הכביש יושבת "החווה של זוהר" הגבירה את רמת החרדה "כי הם מרימים טלפון אחד לשני", אמר התחקירן, "וכל מי שפנוי יוצא למרדף או שם מחסום. תאמין לי, אתה לא רוצה שיעצרו אותנו במחסום שלהם". הוא עשה פרסה באחד העיקולים ודהר בחזרה לנקודת המפגש שלנו, שם נפרדנו ונאלצנו לנסוע לבד.
מארון ראשיד כחלה שמענו על גירוש קהילת ואדי א-סיק מיד לאחר שפרצה המלחמה. "בחודשיים שקדמו ל-7 באוקטובר הייתה עלייה משמעותית באלימות של המתנחלים נגדנו", סיפר. "הם באו כל יום. הטיסו רחפנים מעל הצאן, עשו חארקות עם טרקטרונים וריינג'רים, חלק רעולי פנים, חלק במדים. בבוקר של המלחמה הם באו עוד לפני שמונה בבוקר. היו אולי 15 מתנחלים, כולם חמושים, אמרו לנו: 'או שנהרוג אתכם או שתעזבו'".
נפגשנו בכפר ראמון. אנשיו מאפשרים למגורשי ואדי א-סיק להישאר בשטחים החקלאיים של הכפר עד שיידעו לאן פניהם. ראש הקהילה שגורשה, עבד אל-רחמן מוסטפא סולימאן כעבנה, אומר שחמשת הימים אחרי אותו ביקור בתחילת המלחמה היו הקשים בחייו. "המתנחלים נסעו בין הבתים הלוך ושוב, באו בשתיים בלילה, נכנסו לבתים, העירו ילדים, הרביצו לאנשים. ב-12 באוקטובר באו יותר מ-80 חיילים ומתנחלים, ריכזו את הגברים ואזקו לנו את הידיים. היו איתנו ארבעה מתנדבים ישראלים. גם אותם אזקו. צעקו עלינו: 'למה אתם עדיין כאן?' למה עוד לא עזבתם?' 'יש לכם שעה לעזוב'. לקחנו כל מה שאפשר מהר-מהר. אחד המתנחלים שאל אותי 'לאן תלכו?' עניתי, לאדמות של הכפר טייבה או לראמון, והוא אמר 'לא, לא, תלכו לירדן, שם זה המקום שלכם'". בעקבות האירוע הזה, שבו לקחו חלק חיילי יחידת "ספר המדבר", הוחלט בצה"ל לסגור את היחידה.
הסרטון של יחידת ההגמ"ר
האלימות המתוארת בדוח מזעזעת. הנחת פגרים בכניסה לבתים, הרעלה של עדרים, שבירת עצמות באלות והצתות. הוא סוקר אמנם אזור מתוחם, אבל האלימות הזו מתרחשת בכל רחבי הגדה. בצפון הבקעה, למשל, קהילות עין אל-חילווה ופארסיה נמצאות על סף עקירה וגירוש בכוח, "פעילי.ות בקעת הירדן" דיווחו השבוע כי רמת האלימות ואינטנסיביות ההתקפות מצד אנשי החוות הסמוכות הפכו בלתי נסבלות. אותו הסיפור בדרום הר חברון.
המתנחלים אינם פועלים על דעת עצמם. ממשלת ישראל וחיילי צה"ל הם שותפים מלאים. סרטון שהפיצה בשנה שעברה יחידת ההגמ"ר (ההגנה המרחבית) של פיקוד המרכז בקרב יחידות הצבא, הפועלות תחת אוגדת איו"ש, עוסק כולו במשימת האבטחה של חוות הרועים. תחת הכותרת "האתגר המבצעי: חוות הרועים", כשברקע צילומי רחפן של חוות, ניתנת סקירה מקיפה של תרחישים ביטחוניים ודרכי פעולה. אף אחד מהם אינו מתייחס לאפשרות של אלימות כלפי פלסטינים ואיך מצופה מהחיילים להגיב.
לפני פחות מחודש הופיע מנכ"ל מועצת יש"ע, עומר רחמים, לדיון על נוער נושר ונוער בסיכון ביהודה ושומרון בוועדת המשנה לענייני איו"ש בכנסת, ודיבר בפתיחות על מעורבות צה"ל והממשלה בהקמת החוות ואבטחתן ועל האסטרטגיה שהעומדת מאחורי זה: "בשנים האחרונות האויב המכונה הרשות הפלסטינית זיהה את השטח שבין ההר לבקעה כאזור להשתלטות... כל מי שיש לו טיפה הבנה מבין שאם השטח שבין הבקעה להר ייתפס על ידי אויב שרוצה לחסל אותנו, נפגוש אותו בתל-אביב, ירושלים ומודיעין. מתוך ההבנה הזו יש תהליך חשוב מאוד שקורה יחד עם רשויות המדינה, צה"ל היום מאבטח את כל החוות מתוך הבנה שהן תופסות שטח אסטרטגי. לכן יש תהליך חשוב של הקמת חוות. זה קורה בצורה מסודרת יחד עם רשויות המדינה".
הדוח של "שלום עכשיו", שעתיד להתפרסם בקרוב, חושף עד כמה עמוקה מעורבות הממשלה בהקמת החוות – החל מחוזי הקצאת הקרקע למרעה שנותנת החטיבה להתיישבות מתנחלים, ועד לתקציבים שזורמים ממשרדי הממשלה השונים. חגית עופרן, שחיברה את הדוח יחד עם דרור אטקס מארגון "כרם נבות", אומרת שהגדה היום לא נראית כפי שנראתה לפני חמש שנים. "פעם היו רואים פלסטינים הולכים עם הצאן שלהם באזורים נרחבים בגדה. היום תראה רק רועים יהודים. השליטה הישראלית בשטחי המרעה היא מלאה. ומדובר בשטח שגדול יותר מרצועת עזה".
ציר עוקף יועמ"שית
בתקציב המדינה שאושר בשבוע שעבר בכנסת מופיע סעיף קטנטן: תקציב המשרד להתיישבות שבראשו עומדת השרה סטרוק עלה מ-123 מיליון שקל ל-391 מיליון, עלייה של 320 אחוז. בעוד שתקציבי החינוך, הרווחה והבריאות ספגו קיצוצים כואבים, ובזמן שעדיין לא נמצא כסף לשיקום יישובי הצפון, קיבלו חוות הרועים חבילה יפה. 75 מיליון שקל מעביר המשרד של סטרוק למימון "מרכיבי ביטחון לנקודות התיישבות", שם קוד לחוות.
"סטרוק מממנת פריצות דרכים, פאנלים סולאריים, שערים חשמליים, כלי רכב, רחפנים, מצלמות וגנרטורים לחוות", אומרת עופרן, "אבל המשרד שלה עושה תרגיל כדי לעקוף את הייעוץ המשפטי. למבנים בחוות הללו אין היתרי בנייה ואי-אפשר לממן מקום שהבנייה בו לא חוקית. אז מאשרים תקציב לעמודי תאורה שמקבועים על בטונדות כדי שלא יהיה צורך בהיתר בנייה. זה נקרא 'אמצעים נתיקים'. אותו דבר מצלמות ושערים חשמליים, הם גם אמצעים נתיקים.
"משרד החקלאות מעביר לחוות 'מענקי מרעה'. בשנים 2017-2024 העביר המשרד סכום של כשלושה מיליון שקל לחוות. קק"ל השקיעה בחוות 4.7 מיליון שקל באמצעות מימון של מתנדבים. הציבור הישראלי כולו מממן את החוות שעסוקות בלגרש פלסטינים מהבתים שלהם".
את שטחי המרעה לחוות מקצה החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית, המשמשת כגוף ביצועי של ממשלת ישראל. "זה גוף שאין עליו פיקוח", אומרת עופרן, "הם לא עושים מכרז כשהם רוצים להקצות קרקע למרעה, לא ברור מי יכול לקבל הקצאה ומה הקריטריונים. הגשנו בקשה לפי חוק חופש המידע כדי לקבל את רשימת ההקצאות שהם נתנו לחוות. אחרי שנים של דיונים קיבלנו רשימה מצומצמת של 20 חוזים. לפי החוזים הללו הוקצו לחוות 80 אלף דונם לטובת שטחי מרעה. בפועל המתנחלים לקחו את ה-80 אלף הללו והכפילו אותם כמעט פי שמונה".
אטקס טוען שהמפות בחוזי ההקצאה הן בדיחה. "אי-אפשר להבין מהן כלום. איכות המפות ירודה. הן לא מדויקות, לא ברור מהן איזה שטח הוקצה לכל אחת מהחוות וכמה. הקרקע מותרת למרעה בלבד, לא למגורים, וראה איזה פלא, בכל החוות גרים אנשים. השטח ניתן תמורת אפס שקלים לשנה. בחלק מהחוות אתה רואה שאין רציפות בשטח ההקצאה שהן קיבלו למרעה. אז איך אתה אמור להעביר את העדר? בהליקופטר? בחוות פתרו את זה הכי קל. הם פשוט השתלטו על כל המרחב".
החטיבה להתיישבות נותנת גם הלוואות לבעלי החוות. את ההלוואות מממן המשרד של סטרוק. כלומר, הכסף שלנו. עופרן אומרת שגם בכל הקשור להלוואות אין שקיפות. "באיזה תנאים הן ניתנות, מה הריבית, מה תנאי ההחזר. הצלחנו לשים יד על חלק מההלוואות דרך רשם המשכונות במשרד המשפטים וגם ברשימה שקיבלנו אין יותר מדי פרטים. חוות הר סיני בסוסיא קיבלה הלוואה, לא ידוע באיזה סכום, לרכישת רכב. חוות מור, גם בדרום הר חברון, קיבלה הלוואה לבניית דיר עיזים וגדיות. חוות טליה בדרום הר חברון קיבלה הלוואה עבור קניית טליות וגנרטור. חווה אחרת קיבלה הלוואה לקניית מאכלי מזון תערובת, חווה אחרת קיבלה הלוואה לקניית שקתות".
שבעה ימי מחבוש
בסופו של דבר, עשרות קהילות רועים עזבו את בתיהן. מדובר בהעברה בכפייה של אוכלוסייה בשטח כבוש, פעולה שנחשבת לפשע מלחמה. "זו מערכת שלמה שמפעילה אמצעי כפייה על קהילות פלסטיניות כדי שיעזבו את מקום מגוריהן ובאופן הזה לבצע טיהור אתני של השטח מפלסטינים", אומר עו"ד מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של "יש דין". "זה ממש מיזם משותף, שיתוף פעולה בין האלמנטים האלימים בקרב המתנחלים לבין הצבא ושאר רשויות המדינה, בתמיכה של אבטחה, משאבים ותשתיות. זה מה שנקרא העברה כפויה, טרנספר".
הצבא, מצידו, מנסה למנוע את שיתוף הפעולה של החיילים בפעולות אלימות נגד פלסטינים. אלוף פיקוד המרכז, אבי בלוט, מיהר לתחקר את האירוע בכפר ג'ינבה. הכוח הצבאי הגיע לכפר לצורך פעילות מבצעית לאיתור אמצעי לחימה. נמצא כי החיפוש בבית הספר ובמרפאה לא קיבל אישור כמתחייב בנוהלי הצבא. על ההשחתה והוונדליזם שביצעו החיילים למד פיקוד הצבא מהסרטונים שהעלו הפלסטינים ברשתות החברתיות. למפקד חטיבת יהודה נרשמה הערה פיקודית. מפקד גדוד התותחנים שחייליו ביצעו את "החיפושים" קיבל נזיפה. כך גם מפקד הפלוגה. מפקד המחלקה נשפט לשבעה ימי מחבוש והודח מתפקידו, ומפקד מחלקה אחר נשפט לריתוק. שני לוחמים שהשתתפו בפעולות ההשחתה נשפטו גם הם לשבעה ימי מחבוש.
הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר, הגיע לחטיבת יהודה שאחראית על הגזרה, עבר על התחקיר, כינס את המפקדים והבהיר להם שלא יקבל התנהגות של חיילים שלא לפי ערכי צה"ל. לזכותו ייאמר כי בניגוד לקודמיו, הוא טרח להגיע לשטח כדי לסמן קו אדום.
את ג'מאל סלימאן מליחאת מקהילת אל-מוערג'את מזרח, היושבת במורד כביש 449, זה לא מעודד. הוא לא רואה איך המצב בשטח הולך להשתפר. "עד לפני שנה וחצי גרו פה 80 משפחות", הוא אומר, "נשארו רק 70. יש כאן חווה לא רחוק מאיתנו, החווה של זוהר, וההתקפות מהם הן כמעט כל היום. ואם הם לא באים יום או יומיים אז כשהם באים הם הרבה יותר עצבניים וכועסים. הצבא לא עוצר אותם, לא מפסיק את הטרור שהם זורעים אצלנו. הם פותחים דלתות של בתים בלילה, נוסעים ברעש בין הבתים, מעירים אנשים, צוחקים על בנות ועל זקנות בנות 80, שמים רעל באוכל של הכבשים, מונעים מאיתנו לרעות את העדר. בגלל זה אנחנו צריכים לקנות אוכל וזה מאד יקר, 100 אלף שקל בשנה. חצי שעה לפני שבאתם נכנס אלינו מתנחל, אנחנו כבר מכירים את כולם, וצעק עלינו: 'מתי אתם עפים מפה? זו האדמה שלנו!'"
ישבנו על כיסא פלסטיק בעמדה שאיפשרה לראות מי מגיע מהכביש. האנשים פה כל הזמן דרוכים. שאלנו אם הקהילה שנותרה שומרת על קשר עם המשפחות שעזבו. "בטח", ענה, "זו משפחה שלנו. הילדים שלהם מגיעים יום-יום לבית הספר. זה פירק את הקהילה. השכן שגר שם", הצביע על אחת הבקתות, "עזב. השכנים ממול גם עזבו. חיינו כל החיים אחד ליד השני, בני דודים, דודים. אחים. היום אח שלי גר ליד רמאללה. אח אחר ליד מעלה מכמש. יש כעס על מי שנכנע ועזב. וכל מי שעזב נמצא עדיין תחת איום של מתנחלים כי החוות שלהם נמצאות בכל מקום. אני לא מבין אותם, מה הם חושבים שמחכה להם במקום אחר?"
ממשרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות נמסר בתגובה: "המשרד תיקצב ב-75 מיליון שקל ביצוע מרכיבי ביטחון בהתיישבות הצעירה ובחוות ביהודה ושומרון במסגרת פרויקט משותף עם משרד הביטחון ופיקוד המרכז. הקבינט, הממשלה והכנסת החליטו על כך לנוכח הסיכון הביטחוני המוגבר כלפי אתרי התיישבות אלה. "ההכפשות של 'יש דין' אינן מקובלות עלינו, ה'עובדות' המופיעות בדוחות שלהם אינן עולות בקנה אחד עם דוחות צה"ל והמשטרה, וה'מדווחים' מטעמם הם עצמם, לא פעם, מחוללי האלימות בשטח".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.04.25
