לפני כשבועיים-שלושה נסענו בדרך עפר שמחברת בין שני מושבים ותיקים בעמק. מין נתיב מאובק-תמיד, גם בשלהי החורף, שהמקומיים מכירים היטב ויודעים לנווט בו את חרטום הרכב.
אני, שמגיל שבע יש לי משקפיים וגם בעזרתם מעולם לא ראיתי משהו, דימיתי גלילים שהיו עטופים ביריעות פלסטיק שחורות ושכבו מצידה השמאלי של הדרך – לגופות. הצרחות שנמלטו מפי ורצחו את שלוות העמק שנפרשה מאופק ועד סוף, סחטו מהרכב חריקת בלמים אימתנית.
"מה קרה?"
"גופות! יש כאן גופות, אתה לא רואה?"
לא עזרו כל ההסברים על כך שמדובר כנראה בסוג של גדרות שנועדו להימתח בין החלקות, שמישהו גִּלְגֵּל לגליל ועטף ביריעות פלסטיק שחורות משחור. אני ראיתי גופות. גופות בתוך שקיות זק"א שהקצוות שלהן היו מהודקים, אולי בעזרת חוטי תיל, כך שנוצרה אשליה של ראש קשור בקצה האחד ורגליים קשורות בקצה השני. וכאשר הן היו מונחות בזו אחר זו בטור אופקי, זה הספיק כדי שכל התמונות שנתקעו לנו בראש בלופ יתעוררו ויקימו עליי את מראות הזוועה שהנפש שלנו ספגה מאז 7 באוקטובר.
גם דקות ארוכות לאחר ששביל העפר התחלף בכביש סלול ואנחנו נסענו בו בבטחה, אני עוד המשכתי לרעוד. רעדתי גם אחרי שיצאתי מהרכב והתחלתי לבעוט אל תוך האדמה שבגינת הבית שאליו הגענו, משחררת אליה את האימה והבהלה מתוכי.
"טוב מאוד שאת בועטת באדמה, את ממש עושה גראונדינג", התנדבה מישהי להסביר לאחר ששמעה את הסיפור בקצרה וקלטתי שהתאפקה שלא להרים גבה. קרסתי אל שולחן החברים, מרגישה שעשיתי לעצמי בושות נוראיות, ואיזה מזל שהיינו רק שנינו ברכב ולא לקחנו אף אחד טרמפ. כדי שאף אחד לא יראה עד כמה השתגעתי.
"אבל מה את רוצה מעצמך, נבהלת", שני חברים ניסו להרגיע אותי, ואני רק אמרתי שהבנתי פתאום ש-7 באוקטובר הוא לא תאריך ולא זמן. הוא מצב. מצב שאנחנו נמצאים בתוכו כבר עוד מעט 600 ימים. 600 ימים כמעט שבהם החטופים מורעבים ומעונים במנהרות, 600 ימים כמעט שהחיילים בעמדות והעונות מתחלפות, והחגים מגיעים, אבל כל מי שמאחל לי חג שמח, נדמה בעיניי כאדם שאינו מכאן. מנותק.
ענת לב-אדלרצילום: גל חרמוני | איפור: סבטלנה קריחלי"זה לא היה סביר במיוחד, כמובן, אבל בזמן ההוא כל מיני דברים היו אפשריים, אחרי הכול", כתב בספרו "ללא גורל" הסופר ההונגרי ממוצא יהודי אימרה קרטס. קרטס, זוכה פרס נובל, תיאר את מחנות ההשמדה כמצב שיש לו היגיון משלו, כאשר מציאות איומה ובלתי ניתנת להכלה משתכנת בנפש ומשפיעה עליה עמוקות. ממש כפי שקבע הסופר האיטלקי פרימו לוי בספרו "הזהו אדם", כשכתב על "שם", כלומר על מחנות ההשמדה, לא רק כעל מרחב גיאוגרפי, אלא כעל מציאות קיומית אחרת, של "שם". מצב תודעתי שבו כללי העולם הרגיל אינם תקפים.
אז אתם יכולים לשוב ולומר לי עד האביב הבא שהיו אלה גדרות קשורות ועטופות ביריעות פלסטיק שחורות. אני ראיתי את הדבר היחיד שהנפש שלי מתבוננת בו מאז הבוקר הנורא ההוא, שפרע את חיינו לעד.
