ביום שני האחרון התקיימה פגישה בבניין המטה הכללי. הפגישה נקבעה בלשכתו של סגן הרמטכ"ל, כדי לאפשר לרמטכ"ל, בצד השני של קומה 14, להצטרף ולומר את דברו. השתתפו בה, מצד אחד, מפקד חיל האוויר תומר בר ומפקדי החיל בעבר עידו נחושתן ואליעזר שקדי. מהצד האחר גיא פורן וקובי ריכטר, מיוזמי מכתב הטייסים. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ הוזמן על ידי שני הצדדים.
את הפגישה זימן האלוף תומר בר. בר הוא דמות מפתח בהשתלשלות שפתחה מחדש את הקרע בתוך חיל האוויר ובתוך צבא המילואים כולו. במהלך סוף השבוע הצטרפו עוד 20 קבוצות של אנשי מילואים, מחילות שונים, למחאת הטייסים. מספר המוחים, משרתי מילואים ומשרתים בדימוס, מגיע עכשיו לאלפים.
יש כאן דרמה. מעבר לזה, יש כאן שאלות שמחייבות ליבון. הראשונה היא מה עושה צה"ל בעזה והאם הוא עושה זאת, כפי שטענו הטייסים במכתבם, "בעיקר בגלל אינטרסים אישיים ופוליטיים ולא אינטרסים ביטחוניים"; שאלה שנייה היא מה טיבו של הדו שיח בין צמרת הצבא לממשלה הנוכחית, על כל סטיותיה ונכלוליה; שאלה שלישית, מה סדר העדיפויות של הרמטכ"ל החדש, אייל זמיר; שאלה רביעית, מדוע, בניגוד לעימות הקודם עם הטייסים, בשיא המחאה, החליט הצבא הפעם להדיח את החותמים משירות פעיל, ומה זה אומר על עתידו של צה"ל.
לא נתניהו ולא כ"ץ דחפו אותו
לפני שאנחנו ניגשים לסיפור המעשה, כמה קביעות מקדימות. אחת, ככל הידוע לי, הרמטכ"ל לא נגרר לכניסה המחודשת של צה"ל לעזה: לא נתניהו ולא כ"ץ דחפו אותו לשם. ההתקפה היא שלו. אפשר לשלול את התוכנית שלו או לאמץ אותה – אבל אי אפשר לומר שהצבא נאלץ לבצע תוכנית שהוכתבה לו על ידי הדרג המדיני. ראשי הצבא והשב"כ מאמינים שהלחץ הצבאי בעזה מגמיש את עמדות חמאס ופותח סיכוי לעסקה חלקית, שבמסגרתה ישוחררו 8–9 חטופים. אם חמאס יסרב תהפוך התוכנית לשלב א' בתוכנית רחבה יותר. לדרג המדיני יוצגו לפחות שתי תוכניות שאחת מהן תציע כיבוש מלא של הרצועה.
קביעה שנייה: הלו"ז קצר. במאי אמור הנשיא טראמפ להגיע לסעודיה, אולי גם לטורקיה ומדינות אחרות באזור. סביר להניח שחופש הפעולה של צה"ל ברצועה יצטמצם, זמנית לפחות.
קביעה שלישית: צה"ל פועל כרגע ברצועה בעיקר באמצעות חטיבות סדירות. יש חיילי מילואים אבל הם לא רבים. ההסבר הוא השחיקה הקשה שעברו חטיבות המילואים בשנה וחצי של מלחמה. מבין השורות עולה גם החשש מוויכוחים על תכלית המלחמה שם, שישפיעו על אחוזי הגיוס ועל הלכידות ביחידות.
קביעה רביעית: הדרג הפוליטי, קרי נתניהו וכ"ץ, פועל על מנת להרחיב את הקרע הפנימי בחברה הישראלית, וצה"ל בתוכה. הקרע הפנימי הוא האינטרס הקיומי שלו. הצבא ביקש לטפל במשבר בתוך הצבא, אבל נתניהו וכ"ץ סירבו להקשיב. ההודעה שהוציא נתניהו בעקבות מודעת הטייסים נועדה לחמם גם את חותמי המניפסט וגם את מתנגדיהם.
תקווה נכזבת
כמתוכנן, הרמטכ"ל נכנס לפגישה עם מפקד חיל האוויר במהלכה. הוא קטע פגישה בנושא ביטחוני חשוב, נכנס לרבע שעה והלך. אם ציפה להצטרף לשיח חברי, אולי לברכות לקראת החג, תקוותו נכזבה. האנשים קמו לכבודו, אבל הייתה ביניהם בעיקר דממה.
זמיר אמר שהפעולה בעזה לא מסכנת חטופים. כל מהלך נעשה באישורו של האלוף ניצן אלון, מפקד היחידה שהוקמה בצה"ל לנושא החטופים. יש לפעולה מטרה אחת: לדחוף את חמאס לעסקה. זה נעשה באמצעות כיתור הרצועה, כיבוש מחדש של בית חאנון ושג'עייה, שינוע האוכלוסייה, עצירת הסיוע ההומניטרי תוך וידוא שאין רעב ויצירת מסדרון בין חאן-יונס לרפיח.
לחמאס יש בחאן-יונס חטיבה ששני גדודים שלה לא טופלו בעבר. החטיבה של חמאס ברפיח בנויה על גדודים שטופלו. חסימת הציר מאפשרת הריסה של המנהרות שחיברו בין שתי החטיבות.
חותמי המכתב לא השתכנעו. "גם אם צה"ל לא הורג חטופים הלחץ שלו עלול לגרום לחמאס להרוג חטופים", אמר פורן. "שנה וחצי אומרים לנו שהלחץ הצבאי מרכך את עמדת חמאס: הוא לא מרכך".
את עיקר דבריו הפנה זמיר לדן חלוץ, מפקד חיל אוויר ורמטכ"ל לשעבר והיום אחד ממנהיגי המחאה. "אני הייתי מח"ט 7 בזמן ההתנתקות", הזכיר זמיר לחלוץ. "זה היה סיפור קשה. אתה טילפנת אלי לחזק אותי. לא חשדתי בך, בדן הראל (מפקד פיקוד הדרום באותו זמן) ובגיא צור (רמ"ט פיקוד דרום) שאתם פוליטיים. למה אתם חושדים שמפקדי צה"ל היום פוליטיים? אתה הורית לי לנהוג בנחישות ורגישות. אתה הדחת אז סרבנים. ועכשיו, כשמפקד חיל האוויר אומר לכם אל תפרסמו את המכתב שלכם אתם לא מקשיבים לו?".
דמות טראגית
תומר בר הוא הדמות הטראגית בעימות הזה. במחאה לפני 7 באוקטובר, כש-1,700 אנשי צוות אוויר איימו להפסיק להתנדב, הוא ניהל שיחות נפש, הסביר, ביקש ומנע משבר שעלול היה להקשות על חיל האוויר במלחמה. עכשיו הוא נהג אחרת: למרות שבמניפסט לא היה איום בהפסקת התנדבות הוא איים על החותמים בהדחה וסחף את המטכ"ל כולו אחריו. אולי אלה הלקחים שהפיק מהסיבוב הקודם, הפוסט-טראומה שלו שאירועי 7 באוקטובר הוסיפו לה עוצמה, ואולי הוא עשה כך משום שהפעם האיום הממשי קטן יותר, בשלב הזה לפחות: הוא מקיף פחות מ-100 חותמים.
וגם העלבון קיים: גורלם של החטופים נוגע לליבי פחות משהוא נוגע לליבכם? ומה עם הטכנאים, עם צוותי הקרקע. גם להם אכפת פחות?
מה גם שהמחאה הקודמת הייתה נגד ההפיכה המשטרית; כאשר המחאה היא נגד מהלך שהצבא מוביל, קשה יותר לצבא להכיל אותו.
שאלתי את דן חלוץ אתמול על ההדחות. "זה לא מתקבל על הדעת", אמר. "זה אומר ש-400 אלף אנשי מילואים יצטרכו לחכות עד לסוף המלחמה כדי להביע את דעותיהם. הם אזרחים. זכותם לנסות ולהשפיע"
ההדחה היא החלטה שקשה להצדיק אותה: בהיעדר איום בסרבנות המנשר הוא בסך הכל הבעת דעה של אזרחים, קצינים במילואים או בדימוס. יש טעם לפגם בכך שהם חותמים בשיוכם החילי ובדרגתם, אבל כך עשו חותמי מניפסטים בעבר, מימין ומשמאל, ואיש לא הדיח אותם.
הטענה של בר, שטייס או קצין בחמ"ל או מפקד תא שטח שמתנגד למלחמה לא יכול להשתתף בה, מוזרה ביותר. הוא לא באמת חושב שטייס שעולה למטוס כדי להפציץ בעזה יפציץ את תל-אביב או יטיל את הפצצות לים; הוא לא באמת חושב שקצין שרצה לחתום על המנשר וחזר בו בגלל האיום בהדחה יהיה יותר נאמן מקצין שחתם. 76 שנות מדינה לימדו אותנו שמה שקובע הוא הלכידות בלחימה, לא הלכידות במניפסטים.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזישאלתי את דן חלוץ אתמול על ההדחות. "זה לא מתקבל על הדעת", אמר. "זה אומר ש-400 אלף אנשי מילואים יצטרכו לחכות עד לסוף המלחמה כדי להביע את דעותיהם. הם אזרחים. זכותם לנסות ולהשפיע".
הרמטכ"ל ומח"א רוצים להניח גדר בין שני העולמות: תפגינו, תחסמו כבישים, תשרפו צמיגים, אבל אל תעשו את זה עם דרגתכם בצה"ל. החותמים גורסים ההפך: הסיכוי היחיד לבלום את הממשלה היא בשימוש בדרגות ובמעמד שלהם בצה"ל. ייתכן שאלה ואלה טועים: לא בטוח שבמציאות הנוכחית ניתן להציב גדר; אני לא בטוח שנתניהו מתרגש היום ממחאה בתוך צה"ל. נדמה שהתגובה רוויית השנאה, הפלגנית, שהוציא בתגובה למודעה נכתבה במיאמי, לא בישראל.
