בפרקליטות המדינה היה פרקליט מוכר ובכיר שהדליף כדרך קבע לעיתונאי, גם נגד הפרקליטות. הממונים עליו זעמו ודרשו שוב ושוב למצות עימו את הדין, אך פרקליט המדינה שי ניצן והיועמ"ש מנדלבליט, ייאמר לשבחם, נקטו צעדים מינוריים בלבד. כי כעניין של מסורת מבורכת, פרקליטות המדינה והייעוץ המשפטי לממשלה עמדו על המשמר ועשו ככל יכולתם להימנע מחקירת הדלפות לעיתונאים. הם הבינו שללא הדלפות עיתונאיות אין עיתונות, וללא עיתונות אין דמוקרטיה. ככה פשוט. מאוד פשוט. אלא שבעת האחרונה משהו קרה, ישנו צבר אירועים מדאיג במיוחד שגם לא ברור כיצד הוא תואם לקריטריונים המשפטיים.
פורמלית, עובד מדינה שמדליף עובר עבירה. אלא שבין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה יש פער עצום, שכן יש אינספור פרסומים עיתונאיים שמקורם בהדלפות של חומרים או מידעים ביטחוניים סודיים ‑ ובכל זאת הם אינם נחקרים. משום שלמרות הקשיים, עודנו מדינה דמוקרטית שעיתונות חיה בה, ומקורות מזינים הם נשמת אפה. ואולי בזמן מלחמה דווקא יש להחמיר ולחקור? להפך, בפסיקת בג"ץ שדנה בעתירות נגד החקירות האפידמיולוגיות של השב"כ בקורונה, הרחיקו השופטים את העיתונות מציפורני השב"כ לשם שמירה על מקורות. הנשיאה דאז, השופטת אסתר חיות, כתבה, ובצדק כתבה: "על חשיבותו של חופש העיתונות במדינה דמוקרטית אין צורך להכביר במילים, והשמירה על עיקרון זה יש לה משנה חשיבות בימים של משבר לאומי".
אז מצד אחד עומדת השמירה על החוק, תקינות המינהל וביטחון המדינה ומידעיה הסודיים, ומצד שני, השמירה על העיתונות החופשית ומקורותיה, ערכיה הדמוקרטיים של המדינה וחובת הציבור לדעת אז מצד אחד עומדת השמירה על החוק, תקינות המינהל וביטחון המדינה ומידעיה הסודיים, ומצד שני, השמירה על העיתונות החופשית ומקורותיה, ערכיה הדמוקרטיים של המדינה וחובת הציבור לדעת. ב-2014 הוגשה עתירה בדרישה לפתוח בחקירה ולחשוף את מדליף "מצגת צוק איתן" הסודית מהקבינט. היועמ"ש קבע שבוצעה עבירה פלילית, אך החליט לא לפתוח בחקירה. בג"ץ קיבל את עמדתו, דחה את העתירה וכתב כי "אין חולק כי יש על פני הדברים כדי להקים חשד סביר לעבירה פלילית. עם זאת, לאחר שבחנו את מכלול השיקולים ואת עמדת גורמי הביטחון באשר לעוצמת הפגיעה שנגרמה לביטחון המדינה ולאינטרס הציבורי במקרה הקונקרטי, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטה שלא לפתוח בחקירה".
שני הקריטריונים – מידת הפגיעה בביטחון והאינטרס הציבורי – הם קריטיים להבנת חקירת הדלפות השב"כ. פורמלית, השב"כניק הדליף מסמך פנימי שאין להוציאו. אלא שלפי שני הקריטריונים המשלימים לא ברור מדוע נחקר, ועוד באמצעים דרקוניים. הוא לא פגע בביטחון המדינה, לא סיכן מקורות ביטחוניים ועוד קריטריונים שנמנו בהנחיית היועמ"ש לבחינת עוצמת הפגיעה הביטחונית של דלף המידע. לא בכדי, הפרסומים בעקבות ההדלפות קיבלו את אישור הצנזורה הצבאית ואפילו השב"כ לא החשיד אותו בפגיעה בביטחון המדינה. גם את מבחן האינטרס הציבורי הוא צולח, שכן מה הן שתי ההדלפות? הראשונה היא בדיקה שערורייתית וחמורה של דרג מדיני בטענה ל"השתלטות כהניזם על המשטרה". השנייה, מסמכי מדיניות של ראש השב"כ כלפי רצועת עזה אשר מקשים על ממצאי תחקירי השב"כ של 7 באוקטובר. במילים אחרות: איש שב"כ ראה שראש השירות החשאי מבצע לשיטתו מעשים חמורים, אחד מהם בידיעת ראשי מערכת האכיפה, וזיהה את הצורך החיוני של הציבור ונבחריו לדעת מכך.
בניגוד לחקירת הדלפת המסמכים המסווגים, אז הדליף לכאורה הנגד ארי רוזנפלד מסמכים שהם חומרי מודיעין גולמיים סודיים וסיכן מקור מודיעיני, כאן המקרה פחות חמור, שכן המידע אינו ביטחוני-סודי ובהחלט בעל חשיבות ציבורית. אלא שאולי בעיקר מדובר במידע שהביך מאוד את ראש השב"כ, שאיכשהו היועמ"שית ופרקליט המדינה לא זיהו את ניגוד העניינים שלו כגורם החוקר את ההדלפה נגד עצמו. לא פלא שקיבלנו חקירה דרקונית עם מניעת מפגש עם עו”ד.
נטעאל בנדלצילום: שלו שלוםזה מצטרף אל חקירתו השערורייתית של העיתונאי צביקה קליין שפרטיה נחשפו לראשונה ב-ynet, זימון עיתונאים נוספים לעדות בפרשת קטאר-גייט וכן חקירתו של ח"כ גלעד קריב שחשוד בהדלפת מידע בעל חשיבות ציבורית. נראה שמסורת הייעוץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה להגנה על העיתונות ומקורותיה מתערערת. היו בסביבת היועמ"שית שהזהירו עיתונאים שהממשלה הנוכחית עוד תפעל להגביל את חופש העיתונות, חופש שהוא יציר פסיקת בתי המשפט ומדיניות היועצים המשפטיים לממשלה, ולא של המחוקק או הרשות המבצעת. האזהרות הללו נשמעו נוכח דרישתו של השר קרעי לחוקק חוק להגביל את העיתונות, בעיקר את עיתון "הארץ", בכסות של "תעמולה תבוסתנית בזמן מלחמה". אנשי היועמ"שית בלמו זאת. אף אחד לא חשב שהחשש לפגיעה בעיתונות יגיע מתישהו דווקא מהם. ממי שעד היום הגנו עליה.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.04.25
