ביום הזיכרון האחרון ניצב נריה ביטון מול דילמה קורעת לב: ליד איזה קבר לעמוד בצפירה – זה של סמ"ר רואי גורי ז"ל או זה של סמ"ר נהוראי סעיד ז"ל. שניהם חברי ילדות שלו מאופקים, שניהם קפצו מהמיטה ב-7 באוקטובר ויצאו להילחם במחבלים מבלי שנקראו, שניהם נפלו בקרב. "זה היה מין משחק כזה בראש שסעיד בא ואומר 'שומע? לך לגורי, אני אהיה בסדר' וגורי אומר: 'לך לסעיד, גם אני אהיה בסדר'", הוא משתף.
בשבת השחורה ההיא, נהוראי ורואי היו בחופשה מהצבא. "אמרו שיש חדירה באופקים ונהוראי הבין שהוא צריך להחליט מה לעשות. מי שמכיר אותו יודע שכשיש סיטואציה הוא קם ומבצע, הוא לא מחכה", מספר נריה. "גם רואי היה כזה, בא ועושה ולא מוותר לעצמו לשנייה. הוא יצא בעקבות אחיו אריאל, למרות שהנשק האישי שלו היה בבסיס. כשאריאל ראה שיש הרבה מחבלים עם קלצ'ניקובים והוא רק עם אקדח ולא יכול להתמודד, הוא צעק לכל האנשים שהיו בחוץ שיברחו. בצעקה הזאת הוא בעצם הציל הרבה מאוד אנשים, ואז הוא נהרג. אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה שם עם רואי, כי הכול עדיין מעורפל".
את הבשורה על נפילת חברו נהוראי, קיבל נריה במילואים בגבול לבנון, בזמן שהוא עדיין חושש לגורלו של רואי. "אני זוכר שניתקתי את הטלפון, יצאתי מהמוצב ופשוט התפרקתי. אתה לא מצליח להכיל את זה. אתה חושב על נהוראי ולא מפסיק לחשוב על רואי – מה קורה איתו? הוא חי? הוא לא חי? מה עם אח שלו? הייתה שם שבירה".
נריה לא שוחרר להלוויה של נהוראי ויומיים לתוך השבעה הגיעה בשורת האיוב על נפילת רואי. בלילה, התבשרו שגם האח אריאל נפל בקרב. "אתה נמצא במצב שבו אתה עוד לא מספיק להתאבל על חבר אחד וכבר חבר שני נופל", אומר נריה. "אתה מוצא את עצמך מזגזג בין שבעה של חבר אחד לשבעה של חבר שני".
גם חבריו לצוות של רס"ל יוסף גדליה ז"ל, לוחם דובדבן שנפל ב-7 באוקטובר, לא הספיקו להתאבל. בזמן שיוסף נלחם בכפר עזה, הצוות שגויס למילואים היה במחנה ביל"ו והצטייד לקראת הצטרפות למלחמה. "כששמענו שהוא נפל היינו במפלסים, סיפרו לנו רק ביום שאחרי", מספר אלון שלם. "מפקד הצוות שלנו הושיב אותנו בצד וסיפר שיוסף נפל. קודם כל בכינו, אבל אחרי זה נעלם כל הפחד. הכל הומר לזה שנעשה הכל כדי שהמוות שלו לא יהיה לשווא".
יוסף, ששירת בקבע ביחידת דובדבן, היה מהכוחות הראשונים שהגיעו לעוטף עזה באותה שבת. החיילים נקלעו למארב והכלי שעליו נסעו נפגע מטיל אר-פי-ג'י ועלה באש. הלוחמים קפצו מהכלי הבוער, ואז המחבלים זרקו עליהם רימונים, שמהם נהרג יוסף. אל ההלוויה והשבעה של יוסף הצוות לא הצליח לצאת בעקבות המלחמה.
"מאוד פחדו עלינו שלא נצליח לקום אחרי זה, אמרו לנו 'בואו ננתק את זה עכשיו ואחר כך נעבד את האובדן'", אומר אלון. "אני לא יודע מה אני חושב על זה בדיעבד. מצד אחד, כולנו המשכנו להילחם וחזרנו בשלום. מצד שני, עד היום כל אחד מאיתנו מרגיש המון אשמה ורגשות מעורבים בנוגע לזה".
את המשפחה של יוסף הצוות פגש בפעם הראשונה רק אחרי שהשתחרר מסבב המילואים הראשון, בסביבות ינואר 2024. "כל פעם שאנחנו רואים אותם זה מצד אחד מרגש ומחמם את הלב שאנחנו יכולים להיות שם בשבילם, מצד שני זה הדבר הכי כואב בעולם. זה מחזיר אותך אחורה, אבל זה חשוב והלוואי שנצליח לשמור איתם יותר על קשר. יש קצת רגשות אשמה על זה שלא היינו ברגע שהם היו צריכים אותנו, למרות שכולנו יודעים שלא שיחקנו דוקים".
״מאוד פחדו עלינו שלא נצליח לקום אחרי זה, אמרו לנו 'בואו ננתק את זה עכשיו ואחר כך נעבד את האובדן'. אני לא יודע מה אני חושב על זה בדיעבד. מצד אחד, כולנו המשכנו להילחם וחזרנו בשלום. מצד שני, עד היום כל אחד מאיתנו מרגיש המון אשמה ורגשות מעורבים בנוגע לזה״
מאז 7 באוקטובר הולכת וגדלה הקבוצה הכמעט שקופה של החברים השכולים. הם מלווים זה את זה מהגן או מכיתה א', הם נפגשו בצבא, לחמו יחד, חיו יחד ושמרו על קשרים משמעותיים גם באזרחות. קשה למדוד את דרגות הקִרבה של מי שעברו במשותף את החוויות המשמעותיות ביותר בחיים, לעיתים הם קרובים הרבה יותר מאחים.
לפעמים, כמו במסיבת הנובה או אצל תושבי העוטף, מדובר בכמה חברים שנרצחו באותו היום, וההתמודדות קשה בהתאם. "חברים שכולים זה עניין. אלה האנשים שאתה חי איתם, אתה עובר לגור איתם בדירת שותפים ועושה איתם את הצעדים הכי גדולים בחיים שלך", אומר ראם חכמון, ממקימי מיזם "אוהל אברהם" לחברים שכולים. "הם המשפחה שלך ופתאום הם מתים ואין לזה מעטפת, אין לזה מענה ממוסד".
בניסיון לתת איזשהו מענה הוקם מיזם "אוהל אברהם", בשיתוף עמותת ״גוונים״ וקבוצת התיירות ״אברהם״. הוא מיועד לחברים שכולים, שעוברים סדנה של שלושה ימים במטרה לעבד את האובדן הלא מספיק מדובר. הקבוצה עוברת את התהליך ללא איש טיפול, אבל מאחוריה יש ועדת היגוי רחבה של אנשי טיפול שתומכת בתהליך. "כאן הם מדברים על האבל בצורה לא צינית ולא שופטת", מספר ראם. "זה גם מה שרוב הצעירים פה מבקשים, שלא ישפטו אותם".
הכל התחיל ב-2021, כשבמהלך טיול אחרי הצבא במקסיקו, ינאי רימון ז"ל, חברו הטוב של ראם, נפל לנהר וטבע. שלושה ימים ארכו החיפושים, שבסופם נמצאה גופתו. הם היו אז בני 24. "אחרי השלושים לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הייתי בדיכאון", משחזר ראם. "נירית, אמא של ינאי שהיא מנכ"לית שותפה של עמותת ׳גוונים׳, אמרה לי 'אתם עוטפים אותנו כל הזמן ואתם מדהימים, אבל גם אתם צריכים עזרה'. ובאמת, יחד איתה ועם עוד חברים, הקמנו את התוכנית".
עומרי סלע הגיע לסדנה של העמותה יחד עם חברים נוספים של רס"ל (מיל') אלכסנדר אנוסוב, שנפל בדצמבר 2024 בלחימה ברפיח. עומרי ואלכסנדר גדלו יחד במודיעין, חברות שהמשיכה הלאה גם בתקופת הצבא ולאחריה. בשנה וחצי שקדמו לאסון עומרי גר בתאילנד, ובקיץ 2024 אלכסנדר קפץ לביקור. "עשינו קיץ ביחד, טיפסנו וטיילנו, היה ממש מדהים. כל הזמן היינו בהכרת תודה על ההזדמנות. כשהיינו בתיכון היינו כל הזמן ביחד, ועכשיו כל אחד גר במקום אחר, עושה דברים אחרים – ופתאום להיות חודשיים יחד, ראינו את הזכות שיש לנו להיות ככה".
את הבשורה על כך שאלכסנדר נפגע מקריסת בניין עומרי קיבל בתאילנד מאמא של אלכסנדר שסיפרה שקרה משהו והוא בין הנפגעים. "אחרי זה הגיע עדכון שעדיין לא יודעים מה המצב שלו, אבל יש פעולות חילוץ שנמשכות כבר 12 שעות. ברגע ששמעתי את זה פשוט ארזתי הכל והזמנתי טיסה לארץ. ביקשתי מכולם שאם יש בשורה אני לא רוצה לשמוע, שלא יגידו עד שאני נוחת. בדיעבד אני יודע שכמה שעות אחרי כבר הודיעו לכולם".
בזמן שהוא בדרך לארץ, החברים כיבדו את הבקשה ולא אמרו דבר. "היה לי עוד מסע ארוך עד לארץ, עוד איזה 20 ומשהו שעות של טיסות, והייתי צריך להחזיק באיזושהי הכחשה, משהו שיאפשר לי להמשיך לתפקד. פעם אחת בדקתי מה השעה וראיתי הודעה מחבר שלא ידע שאני לא רוצה לשמוע ששלח 'מתי הלוויה' – זה ריסק אותי".
את החברים של עמית מגנזי ז"ל אפשר לזהות מרחוק. כולם הגיעו לסמינר סוף השבוע של העמותה באברהם הוסטל בתל אביב בחולצה סגולה עם סמל של אום, שאפיין את עמית. לאחר שנרצח, החברים גם קיעקעו את הסמל על גופם. גם בלי סימן ההיכר, אי-אפשר לפספס את החבורה הזאת. הם אלו שיושבים וצוחקים, עד שפתאום הצחוק מתחלף לבכי שובר לב.
מגנזי נרצח במסיבת הנובה, כשהסתתר מפני המחבלים. יומיים עברו עד שהגיעה הידיעה על מותו. "השתגעתי, זו הייתה התחושה הכי חסרת אונים שיכולה להיות", אומר טל אלון מנס ציונה, חבר ילדות של עמית. "אתה כאילו יודע מה קרה, אבל לא באמת, ואתה מתחרפן".
כשעמית היה בנובה, טל היה בכלל במסיבה אחרת בצפון, יחד עם חבר ילדות נוסף, אורי שרון. לקראת 7:00 בבוקר, כשהתחילו לקבל את הסרטונים משדרות, הם אספו את עצמם ונסעו לנס ציונה, לבית של עמית. בדרך הם ניסו ליצור קשר עם כל החברים, אבל עמית לא ענה להם. לחבר אחר הוא דווקא ענה, עד שנותק לגמרי הקשר עימו.
מאז שהגיעה הבשורה המרה, כשאורי מרגיש שהוא על סף שבירה – הוא פונה אליו. "בכל מצב שבו אני צריך איזה משהו ואני חייב שהוא יקרה עכשיו, אני לא מבקש מאלוהים, אני מבקש מעמית, ואף פעם לא קיבלתי לא. אני אוהב לקבל את הסימנים האלה ממנו, זה גורם לי להרגיש שהוא חי".
בעקבות האסון אורי מצא את עצמו מתחבר יותר למשפחה של עמית, כך נוצר הקשר הקרוב בינו לבין אביב, אחיו של עמית, שהיה מודל לחיקוי עבור החברים של אחיו הקטן וחלק איתם את האהבה לטראנס ולמסיבות. "בסופו של יום אחים הם אנשים מאוד קרובים, אז החוויה איתו הייתה מעצימה, כי הרגשתי המון דברים שהייתי יכול להרגיש שיש בעמית, ואביב אמר לי שגם הוא מרגיש ככה, אבל אי-אפשר באמת להשלים את החסר".
מנגד, טל מרגיש לא בנוח ליד המשפחה. "עד עכשיו זה מרגיש כמו סרט. לפני שבוע היית אצלו בבית – ופתאום אתה בא לשבעה של הבן אדם, ואמא שלו בוכה לך על הכתף, ואתה צריך להבין איך אתה נותן את הכתף שלך. אני מרגיש שאנחנו נכשלים בזה, שלא הייתי שם מספיק בשביל המשפחה של עמית, למרות שניסיתי. אני לא חושב שהם יגידו שלא ניסינו, הם מכירים אותנו ויודעים עם מה אנחנו מתמודדים. אני מרגיש שענת, אמא של עמית, היא הבן אדם שאני יכול לפנות אליו, אבל מצד שני אני גם מרגיש איזושהי מחויבות כלפיה".
״עד עכשיו זה מרגיש כמו סרט. לפני שבוע היית אצלו בבית – ופתאום אתה בא לשבעה של הבן אדם, ואמא שלו בוכה לך על הכתף, ואתה צריך להבין איך אתה נותן את הכתף שלך. אני מרגיש שאנחנו נכשלים בזה, שלא הייתי שם מספיק, למרות שניסיתי״
"אנשים לא רצו שאני אבוא לסדנה, כי הם יודעים איך אני מסיים דברים כאלה", מוסיף טל. "מי שראה אותי אחרי דברים כאלה אמר לי 'אתה נראה על הפנים במשך חודש, עדיף אולי שלא תעשה את זה, או שלא תלך לקבר'. אבל אתה באמת מרגיש איזושהי ריקנות פתאום, ואין לך למי לבכות. ההורים ניסו לתמוך בי, אבל הם לא יכולים, הם לא חוו את זה. כולנו עברנו טראומה ולאף אחד אין מושג מה לעשות איתה".
אורי: "הייתה לי תקופה שעשיתי הכול בשביל לשכוח. יוצא, הולך, בא, חוזר. לא היה לי אכפת כמה כסף הוצאתי וכמה הכנסתי".
טל: "יש לי עוד חבר טוב מהצבא שנפל, שאני מכיר את המשפחה שלו. הרבה פעמים כשאני מגיע לקבר אני מרגיש לא בנוח. לא בגלל שהמשפחה לא נותנת תחושה נוחה, אלא בגלל שאני מרגיש שאני צריך להיות חזק בשביל כולם, כי מי אני שאישבר כשהאחים שלו עומדים לידי?".
אורי: "כשאני רואה שיורדת לענת דמעה אני מתחיל לבכות כמו ילד קטן. אני חושב שפורקן זה משהו הכרחי, אני בן אדם שבוכה מלא. ההתמודדות כאן עם בכי כן נותנת תחושת נחת מסוימת".
בניגוד למשפחות השכולות, שמקבלות הכרה רשמית מהצבא, "חבר שכול" זה סטטוס שנותנים לו קצת פחות מקום במדינה למודת שכול כמו שלנו. "הרבה פעמים החברים נדחקים הצידה", אומר נריה. "בסופו של דבר, חברים זה אנשים שהנופל היה איתם 90% מהזמן, מה הוא לא עבר איתם? ובאיזשהו מקום לא באמת מתייחסים אלינו. גם אין דרך למדוד את זה, אתה לא יכול להגיד 'הוא היה חבר שלו שנה, הוא שנתיים – אז ניתן לו יותר ולו פחות'".
למה היית מצפה?
"שתהיה תמיכה מסוימת, לפחות טיפולים. כי האנשים האלה שאיבדנו, זה מעבר לאחים, מעבר למשפחה. הם עיצבו לך את האישיות, עברת איתם את החוויות הכי קשות ואת החוויות הכי מרימות. רק חברים שכולים יכולים להבין באמת את הסיטואציה הזאת, כי אף אחד לא מפנה אליך אצבע, אף אחד לא רואה אותך באמת כ'חבר של'. אתה נותן את התמיכה ונמצא עם המשפחה, והמשפחות רואות ומרגישות את זה. אבל הרבה פעמים המחשבות לוקחות אותך, כל אחד והמחשבות שלו. אצלי זה: אם הייתי באופקים ב-7 באוקטובר הייתי יכול להציל אותם? לעשות איזה משהו? וזה תמיד נשאר וצריך להתמודד עם זה".
איך מתמודדים?
"פשוט חיים. בחודשים הראשונים זה היה קשה, עליתי לאנדרטאות והדלקתי נרות כמעט כל יום, אבל למזלי חברים שלי דאגו להזכיר לי שנהוראי ורואי היו רוצים שנמשיך את החיים שלנו ולא נישאר תקועים במקום ונתעסק רק בהם. בסוף פשוט המשכנו לחיות, כל אחד בכאב שלו. כשדיברתי עם חבר על הכאב הזה הוא דאג להזכיר לי שאנחנו כולנו בזה יחד. כולנו מרגישים את הכאב, כולנו חיים אותו יום-יום, ולא משנה מה יקרה לנו בחיים החוסר שלהם יורגש".
הרצון בהכרה מלווה גם את עומרי. "אני חושב שזה מעגל שממש חשוב שתהיה לו הכרה, כי בסוף הרבה מהחללים הם אנשים צעירים שאין להם עדיין בת זוג וילדים, והאנשים שנמצאים איתם המון אלו החברים שהם גדלו איתם ואיתן 20 ומשהו שנה. העובדה שאין הכרה בזה שהבן אדם שגדלתי איתו ועברתי איתו את כל החיים שלי מת, זה כמו סטירה לפנים.
״זה מעגל שחשוב שתהיה לו הכרה, כי בסוף הרבה מהחללים הם אנשים צעירים, והאנשים שנמצאים איתם המון אלה החברים שהם גדלו איתם ואיתן 20 ומשהו שנה. העובדה שאין הכרה בזה שהבן אדם שגדלתי איתו ועברתי איתו את כל החיים שלי מת, זה כמו סטירה לפנים״
"זה גם מאוד מערער, כי מה זה אומר על האהבה בינינו ומה השווי שלה? כשיש את ההכרה זה נותן נחמה קטנה. אבל אם אתה לא הורה או אח – אתה לא מקבל שום דבר, לא מהצבא, לא מהרווחה או עובדים סוציאליים וגם לא מארגונים של סיוע ושיקום. הייתי ממש-ממש קרוב לאלכס, כל האירועים הכי גדולים שלנו בחיים היו יחד – ואז זה נלקח ממך ואנשים מצפים שפשוט תמשיך, שתתחזק מעל זה".
אלון בינתיים מסתפק בהכרה הלא-רשמית שהוא מקבל מהסביבה. "עוד לא פגשתי אדם שדיברתי איתו על יוסף והוא לא היה שם בשבילי ב-100% והתייחס אליי בכבוד. בין אם זה באוניברסיטה או במקום העבודה, בכל מקום שנתקלתי בו בסביבה האזרחית כשסיפרתי מה אני חווה, או על יוסף, קיבלתי מענה חם. לפחות זה".
לקראת סוף השיחה, כמעט כל אחד מהם מבקש לספר עוד קצת על החבר שנפל ועל הטוב שהשאיר אחריו. "היית יכול לבקש מנהוראי שיבוא לקחת אותך מקריית שמונה ב-3:00 בלילה והוא היה בא", מספר נריה. "אחרי שהוא נפל החלטנו שאנחנו ממשיכים לעשות את הנסיעות האלה וקראנו להן 'הנסיעות של סעיד', כי כמו שהוא היה עושה - אנחנו עושים את זה עכשיו בשבילו. בכלל, עזרה לזולת הייתה ערך עליון שלו ושל רואי, אז אנחנו עושים את זה לזכרם. הם לא היו חושבים פעמיים ועושים את זה, ובגלל שהם לא כאן כדי לעזור, אנחנו נעשה את זה במקומם".
"יש לנו חברה שהייתה קוראת לאלכס ׳לוחם של אהבה׳, ואני חושב שזה תיאור מטורף בשבילו. כי הוא ממש לוחם, כמובן, הנה אני פה, והוא עשה את זה מתוך אהבה לצוות שאיתו, לאנשים שהוא מגן עליהם מאחור, מתוך אהבה לארץ הזאת", משתף עומרי. "הוא הבין את היופי של הפשרה ורצה להגיע לדברים מתוך אהבה, בלי הכללות ובלי קבוצות".
מתי הוא הכי חסר?
"כל הזמן, אבל נראה לי ממש ברגעים הקטנים. חסרות לי ההודעות שהוא שולח בוואטסאפ, הודעות מצחיקות על כלום. או כשאני הולך ברגל 20 דקות ורוצה סתם להתקשר אליו ולדבר על שטויות. בסוף הוא כל הזמן חסר. אני קם בבוקר וזה הדבר הראשון שאני חושב עליו, אני הולך לישון והוא הדבר האחרון שאני חושב עליו".
כשאורי וטל מדברים על עמית, הם מיד מעלים בראש את החיוך שלו. ״לא משנה מה, תמיד ראינו אותו מחייך", אומר אורי. "החיוך שלו זה מסוג החיוכים שגורמים לך לחייך".
"אני יכול לחזק ולהגיד שהוא היה אדם מאוד אמיתי", מוסיף טל. "הוא היה מתעצבן אם הייתה דרך יותר טובה לעשות דברים, כי זה לא אמור להיות ככה, והוא תמיד צדק. אבל אף פעם הוא לא היה מזכיר לך את זה שהוא צדק".
אלון מדגיש את הדוגמה שיוסף היה עבור כל הצוות. "את כל הדברים הטובים עליו אמרנו עוד לפני שהוא בכלל נפל. אחד המשפטים שליוו אותנו במסלול ובשירות היה, 'למה אתם לא יכולים להיות יותר כמו יוסף?'. לבן אדם הייתה הילה מעל הראש, היו לו כוחות. מצד אחד, הוא היה הכי תמים בעולם. מצד שני, הכי גבר. הראה לכולם שהוא בחיים לא נופל, לא משנה כמה היה לו קשה הוא הוביל את כולם קדימה. גם היום הוא מלווה אותי, אני באמת מעריץ אותו".
"בסוף, הוא השאיר חלל מאוד-מאוד גדול של טוב בעולם", מסכם אלון במשפט שכל החברים השכולים יכולים להסכים עליו. "ועל כל אחד ואחד מאיתנו יש אחריות להיות קצת יותר טובים כדי למלא את החלל הזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.07.25
