ולא שמשהו עד עכשיו השיק לנורמלי במדינה שההתרחשויות היומיות בה ממלאות את המכסה הרבעונית בארצות אחרות, אבל סוף השבוע האחרון - שנפתח בהצהרות הפומפוזיות של ראש הממשלה לקראת עוד נאום עקר לאומה, עבר דרך הסרטון המבוים מפלח הלב של החטוף אלקנה בוחבוט, ונסגר בידיעה עצובה על התקרית בעזה שבה נפל הגשש גאלב נסאסרה מרהט ונפצעו קשה שתי לוחמות - סוף השבוע הזה פשוט הותיר אותי שוב מרוקנת מהיכולת לנשום או להכיל.
מאז עברו בסך הכל שלושה ימים, לכאורה חזרנו לסוג של שגרת "אחרי החגים ולפני הזיכרון", שמריחה ושטופה בדיוק בגוני הירוק האביבי ובטמפרטורות המושלמות של העונה שהיא הכי ישראלית בלוח השנה, אבל חוץ מזה – שום דבר הוא לא כמו שהיה, או כמו שאנחנו זוכרים, ובעיקר שום דבר הוא כבר לא ישראלי.
כי זה לא ישראלי כששר האוצר מכריז באופן אכזרי ומבעית ש"צריך להגיד את האמת, להחזיר את החטופים זו לא המטרה הכי חשובה", ודורך על הראש ועל הלב של משפחות החטופים, כשבמנהרות האופל הולכים ואוזלים החיים של מי שמופקרים עוד מעט 600 ימים על מזבח שימור הקואליציה וכיבוש אדמות רוויות דם; וזה לא ישראלי מצד צייצני השלטון לשגר איחולים נוטפי משטמה ולעג לראש ממשלה לשעבר שלקה בליבו, אבל היי, מה אכפת לנו "ואהבת לרעך כמוך" כשיש הזדמנות לקושש הדי נהמות מהבייס; וזה כמובן לא ישראלי להתעקש "נמות ולא נתגייס", כאשר לוחמות בסדיר חוטפות את ההפצצות במקומכם, נפצעות קשה ומאבדות רגל.
הכי צורב להבין את זה בעיצומו של השבוע שהיה פעם הכי ישראלי בשנה – זה שבין ימי הזיכרון וחגיגת העצמאות, ולהרגיש שזה כבר לא המקום והזמן שלי, ודאי לא לחגיגות או להדלקת משואות
מתי ישראל הפסיקה להיות ישראלית? האם נצליח אי פעם לשים את האצבע על המועד שבו ירה אותנו האופל מתוך תמונת חיינו כפי שנדמה היה לנו שהיא אמורה להיות, כפי שלמדנו במיתולוגיות, בשירי הרעות ובסיפורה הגבורה? מתי בדיוק הגיע כוח ההשמד שהסית והסיט והטיס והטיח אותנו לתוך מציאות שאנחנו לא רוצים להיות חלק ממנה, אבל נלכדנו בתוכה?
ענת לב אדלר צילום: גל חרמוניוהכי צורב להבין את זה בעיצומו של השבוע שהיה פעם הכי ישראלי בשנה – זה שבין ימי הזיכרון וחגיגת העצמאות, ולהרגיש שזה כבר לא המקום והזמן שלי, ודאי לא לחגיגות או להדלקת משואות.
אם בשנה שעברה עוד היה טקס אלטרנטיבי שנצמדנו אליו בתקווה גדולה, השנה אני בכלל לא רוצה להדליק את הטלוויזיה. אני לא רוצה לצפות איך המסדר עובר לרגב, ואיך מדליקי המשואות שנענו לקריאה עולים לדגל (תודה, ירדנה ארזי וכל מי שסירבו להצעה השנה), ואני אפילו לא רוצה לשמוע את השירים העצובים ברדיו, כי זו כבר השנה השנייה שבה כל "הוא נשאר בן 20" הוא כבר לא פצע קרוש בגוון של דם המכבים על דש של חולצת בית ספר דהויה, אלא הוא פצע שמדמם עכשיו לתוך העיניים והלב. וכל "זה לא אותו הבית...” הוא באמת כבר לא אותו הבית שלנו. הבית שאנחנו כל כך אוהבים, אבל כל כך הרבה מאיתנו עכשיו עוזבים, לא מפני שהם רוצים, אלא כיוון שהוא עשה זאת קודם, הבית הזה, הוא עזב אותנו לפני.
