ביום הזיכרון הקודם הייתה משפחת דניאל "חדשה" למעגל השכול. לאחר חצי שנה של מאבק על השבתו של עוז, התבשרה משפחתו כי נפל כבר ב-7 באוקטובר. "זה היה ממש טרי, אבל אני לא יכולה להגיד שאני מעכלת יותר היום", נזכרת מירב דניאל, אמא של השריונר סמ"ר עוז דניאל שנהרג ונחטף מהטנק שלו ב-7 באוקטובר. "בשנה שעברה לא הייתי מסוגלת ללכת לשום טקס, הלכתי רק לערב שירי לוחמים כדי לפרוק. עוד לא הבנתי איך זה קשור אליי הדבר הזה, לא הבנתי שזה שלנו. הנפילה עצמה הגיעה אחרי שכולם הלכו, ביום העצמאות. פתאום אני מבינה את ההתנגדות לחיבור הזה, הוא חד מדי".
ביום הזיכרון הקרוב, תהיה זאת השנה השנייה בה 35 משפחות חללים חטופים לא יתייחדו עם יקיריהן ויביעו את כאבן אל מול קבריהן הריקים. לחלקן ישנה מצבה, או חלקת קבר שמורה, אך האהובים שלהן עדיין לא נחים על משכבם בשלום, הם קבורים בחולות של עזה. "יום הזיכרון נועד לעם", מסבירה מירב, "אנחנו כמשפחה יום-יום, דקה-דקה ביום הזיכרון. היום הזה לא מרגיש שונה, הוא נותן חידוד לכאב, אבל לנו זאת השגרה".
גם בעז זלמנוביץ', בנו של החלל החטוף אריה זלמנוביץ', מתקשה להתחבר ליום העצמאות השנה. "יש לנו עצמאות? נוספו השנה 318 חללים. השלב הראשון בהחזרת תפארתה של מדינת ישראל יהיה לוודא שלא יצטרפו עוד חטופים חיים לחללים, ולהשיב את היקירים שלנו לקבורה. צריך לזכור ביום הזה שישנם אנשים, אזרחים שיצאו להגן על בתיהם, כמו תמיר אדר (חבר כיתת הכוננות של ניר עוז - י"צ), ונמצאים זרוקים בעזה. אנחנו צריכים לציין את יום הזיכרון של היקירים שלנו על קברם".
בכל שנה נהג בעז לציין את יום הזיכרון בביקור חבריו בבתי העלמין. "לא דמיינתי מצב שבו אציין פרידה מאבא שלי ביום הזיכרון, יש לי חברים ממהלך השנים שאני תמיד מבקר וזוכר ביום הזה יותר מתמיד, אבל לא חשבתי שאבא, בן ה-85, יהיה חלק מהעניין הזה. בשנה שעברה עוד לא עיכלתי את זה, והשנה אני עדיין לא מצליח להבין מה אני עושה, איפה אני עומד בצפירה".
לא דמיינתי שאגיע ליום הזיכרון בלי קבר
עבור שחר, בנו של איתן לוי, המקום להתייחד עם אביו עד שיובא לקבורה הוא בנקודה שממנה נחטף. "לא דמיינתי שאגיע ליום הזיכרון הראשון בלי קבר, אז גם לא לשני. הייתי בטוח שזה ייגמר הרבה לפני. בינתיים כשאני רוצה להתפרק, או להרגיש קרוב לאבא שלי אני נוסע על כביש 232, לנקודה שבה הוא נחטף או לנקודה הכי קרובה לגבול שאני יכול".
גם עבור שחר יום הזיכרון אינו משנה את היקף הגעגועים. "כל יום כואב. זה לא משנה שאני איבדתי את אבא שלי, ושהוא עדיין לא חזר לקבורה. כואב לי גם שהחטופים נמצאים בתחתית השיח הציבורי. לא מדברים עליהם. חטופים חללים לא יכולים לעשות סרטון שלהם מתוך המנהרה, לדבר את הכאב שלהם. הם אולי לא סובלים, אבל אנחנו סובלים ונקברים איתם בכל יום מחדש. אז אנחנו זועקים את מה שהם לא יכולים, אני הקול של אבא שלי".
למשפחת דניאל יש מיקום, מצבה המסמלת את עוז ומחכה לשובו, אך הוא עדיין לא שב. "בית העלמין הצבאי נמצא ממש על הכביש הראשי", מסבירה מירב, "אני עוברת שם המון, ואני אפילו לא מסתכלת לכיוונו. אין במקום הזה משהו ששייך לי, עוז לא שם. הוא לא בקבר. ואני לצערי מדמיינת את הלוויה שלו. אני לא מטילה ספק בקביעה שהוא נהרג, למרות שתמיד יש חלום שיקרה נס, אבל אני מדמיינת את החזרה שלו בצורה של הקבורה. את ההספד שאגיד לו.
"אי-אפשר להוציא את זה מהראש. אני בטוחה שהוא במקום טוב יותר, אבל גם קשה לי המחשבה על איפה הוא היה אמור להיות עכשיו. תאריך השחרור שלו היה לפני שלושה שבועות, על ההופעות שהוא פספס בינתיים, אז נשארו לי רק תקווה ודמיון שיחזירו אותו, שיהיה לנו קבר לבקר אותו. אני חרדה מזה כל כך, חרדה להגיע למצב של משפחת גולדין".
מירב בנקודה זו גם חרדה לעתיד המדינה, "אנחנו מדברים עם חיילים, הם נלחמים במטרה שיהיה פה טוב, שיהיה אפשר לחיות פה בשקט, ואם נהיה יחד בזה, נחתור לזה, וצריך לחתור לשם, אני מאמינה שאנחנו נגיע לזה. אנחנו לא צריכים להיות בעלי אותה הדעה, אבל אנחנו צריכים ללמוד להכיל זה את זה למרות השוני, זאת הגדולה".
