אילו הייתי בן 21 היום, לאחר שלוש שנות שירות ביחידה לוחמת, אני מתאר לעצמי איך הייתי מרגיש. הנסיעה שתכננתי לדרום אמריקה, עם החברים, שנה של טראקים בנופים פראיים, בשאנטי, מקבלת ביטול. אני נוסע מערבה, בטח מערבה, אבל רק עד לעזה. הממשלה שלי האריכה לי בעוד ארבעה חודשים. ארבעה חודשים! אני מסתכל על האפוד הקרמי שהתכוונתי להחזיר לנשקייה, החגור והנשק, שלום ולא להתראות, על השנה שחלמתי לבלות בלי צבא ובלי פיקוח הורים, על הגרביים ששוב יסריחו, על החול והאבק והזיעה בלחות של עזה. פאק, פאק, פאק.
חישבתי מראש את הפז"ם עד לרגע השחרור: יש מין אמונה תפלה כזאת, רק לא להיהרג או להיפצע בלילה האחרון. ועכשיו אני צריך להחריב הכול ולהתחיל לחשב מחדש. כמו אסיר בכלא, כמו חטוף במנהרה.
הממשלה מבטיחה לתת לי משכורת של 8,000 שקל על כל חודש שירות נוסף. בשבילנו זה ים כסף, אין מה לדבר. אבל זה מרגיש לי כמו שוחד, כמו שכיר חרב: קחו את הכסף שלנו, תנו את החיים שלכם. מי מעסיק שכירי חרב? אחד שמשלם כדי שמישהו אחר יילחם במקומו. אם היה מצב כמו במצדה, בגטו ורשה, ביום כיפור בתעלה, אנחנו או הם, אני מבין. אבל כאן יש עשרות אלפי חבר'ה בני גילי שהממשלה משלמת להם כדי שלא יתגייסו. לא מאמין שיש ממשלה בעולם שמתנהגת ככה, לא מאמין. מילא, אם המפלגות החרדיות היו מתנגדות למלחמה עוד הייתי מבין, לא רוצה להילחם, לא רוצה שאחרים יילחמו, אבל הן דווקא בעד. הסידור הזה מאוד מתאים להן.
ביום רביעי יום הזיכרון, ובטח יקראו לנו למסדר ויקריאו את שמות חללי החטיבה, במלחמה הזאת ואולי גם במלחמות קודמות. האוגדונר יצדיע לדגל, יבטיח ניצחון ואני אחשוב על החברים שהלכו לתמיד ואלה שתקועים עכשיו במחלקות השיקום, מודדים פרוטזות. אחד עלה על מטען, שני חטף נ"ט, שלישי נפצע מדו"צ, והרשימה עוד ארוכה. האוגדונר יגיד שלא הייתה מלחמה צודקת יותר ועם ישראל ובורא עולם, ואני אחשוב - בעצם, מה אנחנו עושים פה. בשביל מה, בשביל מי.
ומי הבא בתור
בהתחלה התלהבתי מהמלחמה. ראיתי ברשת את התמונות, איך טבחו בנו, איך הסתובבו בקיבוצים, כמו בעלי בית, בסתלבט, איך ההמון בעזה קיבל את החטופים. אמרתי, אנחנו נראה להם מה זה צה"ל. ירינו כמו משוגעים, פוצצנו, כיסחנו, השמדנו, הדלקנו חנוכיות על תילי חורבות וכתבנו גרפיטי עד שלא נשארו קירות לכתוב גרפיטי עליהם. האמת, לא ראיתי ערבי אחד חי בעזה. ראיתי רק גוויות, הרבה גוויות. כן, גם ילדים. גם נשים. גם צוותים רפואיים. אין בלתי מעורבים בעזה, אמר האוגדונר, וחשבתי שהוא צודק.
בהתחלה התלהבתי מהמלחמה. ראיתי ברשת את התמונות, איך טבחו בנו, איך הסתובבו בקיבוצים, כמו בעלי בית, בסתלבט, איך ההמון בעזה קיבל את החטופים. אמרתי, אנחנו נראה להם מה זה צה"ל
אבל זה לא נגמר: סבב ועוד סבב ועוד סבב. בית חאנון חזרנו אלייך שנית, ושלישית, ורביעית וחמישית. הכול נראה שומם, כמו בסרט מדע בדיוני על הירח. אחרי שהיינו תופסים שטח כולם היו נכנסים לאווירת סוף קורס. שרים היו באים לבקר, וכתבים, ורבנים שבאו בהתחזות להכשרת כלים לפסח ונאמו לנו שעזה היא חלק מארצנו הקדושה, וצריכים לגרש את הערבים ולהתנחל מחדש, זאת מצווה מהתורה. מפעם לפעם היה יוצא חמאסניק מאיזו מנהרה, מרביץ נ"ט והורג חייל. האס"ק היה נגמר, חלאס, ואחרי יומיים חוזר, וגם האורחים. בתקשורת אמרו שאנחנו גיבורים, שאנחנו מביאים את הניצחון ואת החטופים, אבל האמת היא שלא הבאנו כלום.
אני סתם חפ"ש: לא מבין אסטרטגיה, לא מבין פוליטיקה. אבל משהו כאן לא מסתדר לי: דוד שלי, שהוא קצין בכיר איפשהו, אומר שחמאס מגלה עכשיו נכונות לקבל את ההצעה המצרית, בעצם את הדרישות הישראליות, כל הארבע: החזרת כל החטופים; ויתור על השלטון; מסירת הנשק למצרים ויציאה של המפקדים לגלות. שתי הדרישות הראשונות על בטוח. שתי הדרישות האחרונות אולי כן, אולי לא, תלוי את מי שואלים, אבל התקשורת בעולם הערבי מלאה בזה.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיאז ניצחנו, לא? תם הטקס: אפשר להחזיר את הכוחות הביתה ולתת לי ולחברים שלי לחסל טקילות במאצ'ו פיצ'ו. אבל הדוד שלי, שמבין פוליטיקה, אומר שאני לא מבין כלום. אם חמאס יקבל את כל דרישות ישראל נתניהו לא יסכים לקבל אותן. הוא כמו האוטובוס בסרט "ספיד", ששמו בו פצצה. אם הוא עוצר הוא מתפוצץ. לכן הוא שולח את ראש המוסד לחברים שלו בקטאר, לשים רגליים להצעה המצרית.
אתה יודע מה, דוד, אמרתי לו. תשכח מזה, לא שאלתי כלום.
רק רציתי להגיד לכם שיום העצמאות השנה לא יהיה כיף בכלל. נשב בשג'אעיה, בתוך ההריסות, נשתה קפה בוץ ונראה מרחוק את הזיקוקים באשקלון ובשדרות. תבלו שם, בעורף. החושך יורד על עזה: אין ירח, אין חשמל. עוד מעט יוצאים לסיור על הציר.
