פדמה ג'ושי מצולמת בפוסט שהתפרסם בחשבון האינסטגרם של בנה בן ה-24, ביפין. "הצילו את הבן שלי" נכתב באנגלית מעל עיניה העצובות של האמא הנפאלית, שבנה הגיע לישראל כדי ללמוד חקלאות, נחטף ב-7 באוקטובר מקיבוץ עלומים ומאז מוחזק בשבי חמאס. במרחק כ-5,000 קילומטר מהבית קשה לנהל מאבק, אז עושים מה שצריך, גם אם זה אומר להצטלם עם בריסטול. מכל העולם מגיבים למשפחה בתגובות תמיכה. "סליחה שהוא נקלע למלחמה האיומה הזו", למשל.
ביפין אכן נקלע לסיטואציה האכזרית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ב-7 באוקטובר, שלושה שבועות אחרי שנחת בארץ במסגרת תוכנית לימודים שאליה מגיעים מדי שנה מאות נפאלים וטנזנים, מצא עצמו במיגונית בעלומים. רגעים לפני כן המחבלים ירו למוות בחברו שיצא בידיים מורמות ואמר להם שהוא נפאלי. לאחר מכן החלו להשליך רימונים לתוך המיגונית. ביפין זרק אחד מהם החוצה והציל חיים.
2 צפייה בגלריה
התמונות של ג'ושוע וביפין בהפגנה בשער בגין. הראשון חלם לפתוח רפת, השני השליך רימון מהמיגונית והציל חיים
( צילום: דנה קופל)
יותר משנה וחצי הוא יושב במנהרות חמאס. הינדי שמתפלל לאלים שלא מעורבים בכלל בסכסוך המזרח תיכוני. כמותו יש עוד ארבעה זרים שחמאס עדיין מחזיק בשבי. לכל אחד מהם סיפור ומשפחה. שלושה מתוכם הוכרזו כנרצחים: ג'ושוע לואיטו מולל מטנזניה, שכמו ביפין הגיע ללמוד חקלאות ונחטף מהרפת של נחל עוז. סרטון של החטיפה והרצח שלו הופץ ברשתות כחודשיים לאחר 7 באוקטובר, ועל פי פרסומים ללא קבלת אישור או עדכון משפחתו. סותסיק רינטאלק מצפון-מזרח תאילנד שעבד בחקלאות ונחטף מהשטחים שמחוץ לקיבוץ בארי יחד עם סונתאיה אוקהרסרי, גם הוא מתאילנד, נשוי ואב לילדה בת תשע. האחרון הוא נטפונג פינטה, אב לילד בן שבע בתאילנד, שנחטף מניר עוז וקיים חשש לחייו. "נטפונג הוא דמות שמשאירה חותם על כל מי שמכיר אותו", כתבו עליו אנשי הקיבוץ בפייסבוק.
ב-7 באוקטובר נחטפו 35 זרים: 31 תאילנדים, נפאלי, טנזני ופיליפיני. ברשימה הזו נכלל גם אוריון הרננדז, שגופתו הושבה על ידי הצבא. 25 מהם שוחררו בעסקאות. חמישה, כאמור, נותרו בשבי. הטרגדיה של החטופים הזרים כפולה. רחוקים מהבית, מהמשפחה, ובלי כוונה גם מהתודעה. עבורם ישראל הייתה הבטחה גדולה: לימודים, פרנסה, עתיד למשפחותיהם הרחוקות, וכעת הן נאלצות להתמודד עם מאבק זר להן, גדול כל כך, במדינה מערבית מוקפת אויבים. באין משפחה בארץ (למעט דודה רחוקה של ג'ושי, שהגיעה לעמוד עם תמונתו באחת ההפגנות בתל-אביב), ישראלים לוקחים על עצמם את התפקיד. בקיבוצים שמהם נחטפו זרים מונו אחראים לנושא, אנשים פרטיים שבתוך האסון בקהילתם שמרו על קשר עם המשפחות מעבר לים, דאגו שהזרים לא ייהפכו שקופים בתוך חברה ישראלית שעדיין לא השיבה את בניה ובנותיה שלה.
גם המדינה ומוסדותיה לקחו אחריות. סא"ל א', ראש צוות החטופים הזרים במינהלת החטופים באגף כוח האדם, מוביל צוות שכולל נציגים ממשרד החוץ, המשטרה, האינטרפול ורשות האוכלוסין וההגירה, ונמצא בקשר עם משפחות החטופים התאילנדים ועם ממשלת תאילנד. "מהיום הראשון הם מטופלים מקצה לקצה", הוא אומר, "יש לנו קשר רציף עם גל הירש והשגרירים, צה"ל ומשרד החוץ, המטה ומינהלת החטופים. אני נציג רשמי של מערכת הביטחון, מייצג את המדינה בהקשר הזה.
"תרבותית, יש לומר, זה קשר שונה לגמרי. עם התאילנדים ההחלטה הרשמית הייתה שכל השיח מול המשפחות שלהם חייב להיעשות דרך גורם רשמי תאילנדי שבקשר איתי ברמה יומיומית. זה אומר, למשל, שכשפורסם סרטון של החטוף רום ברסלבסקי, הוא עודכן עליו בדיוק כמו שנהוג עם המשפחות הישראליות. הם מאוד מעורים ומעורבים. אני אישית דיברתי עם אשתו של נטפונג כששוחררו חמשת האזרחים התאילנדים (במסגרת העסקה בינואר 2025, ר"א), והיה לנו חשוב להודיע לה שהוא לא נמצא. זו הייתה שיחה קשה ועצובה מאוד. אני גם בקשר עם לוליטו, אבא של ג'ושוע לואיטו מולל. בסוף זו משפחה של כפריים במחוז נידח בטנזניה שהילד שלהם הלך ללמוד חקלאות, תיכנן לפתוח רפת ונקלע לסיטואציה. אני מדבר איתו פעם בשבועיים-שלושה, יש לי את המחויבות האישית, המוסרית והמדינית להגיד לו: 'תקשיב, חזרנו ללחימה, הוצאנו גופות'".
נטפונגאיך הוא הגיב?
"השיחה הראשונה איתו הייתה קשה מאוד. בדצמבר 2023 הוא ביקר בארץ. ליוויתי אותו לנחל עוז לראות את חדר המגורים של ג'ושוע ואת הנקודה שממנה נחטף. הקשר איתו טוב אבל הוא מתוסכל, ובעיקר לא מבין למה לא סיימנו את זה. הוא מבין שהאחריות המלאה היא של ישראל. ויש את המשפחה של ביפין ג'ושי מנפאל שאנחנו בקשר איתה. צריך להבין שכדי לדבר עם המשפחות שולחים את הבן דוד שייסע שעתיים לאזור ההררי, יפתח את הנייד ויתרגם למשפחה".
סותסיקאיך נראות השיחות איתן?
"אלה שיחות לא ארוכות כי בתקופה האחרונה אין לנו יותר מדי מה לחדש. כן חשוב לשקף, להראות להם שזה בסטייט אוף מיינד שלנו".
אתה הודעת למשפחות ההרוגים שהיקרים להם נרצחו?
"כן".
סונתאיהויש כעס?
"לא. בשום צורה ובשום שלב לא הרגשתי כעס. אני חושב שהם מאוד העריכו את זה שמגיע נציג של המדינה ואומר להם את הדברים בפנים, כולל להגיד להם: 'אנחנו מוטרדים כי אין לנו אותות חיים הרבה זמן'".
היו משפחות שהגיעו לישראל?
"אבא של ג'ושוע הגיע. משפחות התאילנדים ששוחררו בפעימה של פברואר 2025 הגיעו. צריך לזכור שהרוב המכריע כפריים, ללא דרכונים, חלקם לא עלו מעולם על מטוס. אנחנו כמדינה הצענו את זה ואף מימנו, אבל יש פה גם עניין תרבותי, וכל מדינה והמדיניות שלה".
להבנתך, למה הם עדיין שם?
"זו שאלת מיליון הדולר. אני מנסה לשכנע את עצמי שיש מורכבות לוגיסטית להוציא אותם. לא היה לי הסבר למה לקחו אותם. הרי רואים שביפין ג'ושי לא ישראלי. דרך אגב, ברגע החטיפה הם אמרו להם שהם תאילנדים, ניסו לתת להם כסף. אנשים לא מבינים, אבל הציבור השני בגודלו שנרצח ב-7 באוקטובר זה התאילנדים, מקרב האזרחים בעלי אזרחות אחת".
ברמה הציבורית נראה שהזרים הולכים לאיבוד. שלא ממש דואגים להם.
"אנחנו לא באור הזרקורים. זה שלא רואים את זה, לא אומר שלא מתעסקים בנושא. לי מאוד חשוב שזה לא ילך לאיבוד. שתביני שגם בשחרורים זה אירוע תרבותי. בפעימת השחרור האחרונה ירדנו לרזולוציה שהבאנו איש בריאות הנפש מתאילנד, רופא מתאילנד. הבנו שזה קריטי לעזור בתרגום וללוות אותם חזור בטיסה. אלה דברים שבאו מהצד הישראלי. יש פה פער בשפה: את לא יכולה לדבר איתם עברית או אנגלית וזה אתגר לא פשוט. תחשבי על איש החמאס שצריך לדבר איתם, חלקם חטפו מכות רצח בשבי כי לא הבינו מה רוצים מהם. זה אירוע לא נתפס".
ח"כ רביבו בטקסי אשכבה
ויש עניין נוסף שהנציגים הישראלים לא ששים לדבר עליו, אבל הוא נוכח. לא כל המדינות מעוניינות להפוך את תמונות החטופים שלהן לפנים שמכירים בכל בית. מבין תמונות הזרים בהפגנות, ניצבות רק אלה של ג'ושוע וביפין. התאילנדים מסרבים. "יש פער", מודה סא"ל א'. "אבל זה פחות עניין צבאי אלא אזרחי. יש פה רגישות, כל דבר מצריך אישור, וברגע שאומרים לא – אז לא".
על השאלה למה לא, אמרו גורמים המעורבים מאחורי הקלעים שיש גם זווית דיפלומטית. חלק מהמדינות, כאמור, מנסות לשחרר את אזרחיהן בנתיבי משא ומתן אחרים, בתיווך מדינות אחרות או ישירות מול ארגון הטרור, ואף דווח כי תאילנד ניהלה בנושא מו"מ ישיר מול איראן. טנגו עדין מול ישראל, ומול גורמים שחלקם עוינים.
"האינטרס שלהם הוא לא לתת ביטוי למעורבות שלנו, הואיל ותהליכי השחרור שלהם מקבילים לתהליכי השחרור הישראליים", מודה חבר הכנסת אליהו רביבו (הליכוד), שעד לאחרונה שימש כיו"ר הוועדה לעובדים זרים, וכיום עומדת בראשותה חברתו למפלגה אתי עטייה. "לא היה אף שחרור של זר במסגרת המשא ומתן שישראל מקיימת מול חמאס או הג'יהאד. כל אלה שחזרו מהשבי שוחררו כמחוות לאותן מדינות ותמיד בכפיפה משולבת לעסקאות שאנחנו חתמנו. היו מהלכים שאם היינו נותנים להם ביטוי פומבי זה היה מביך אותן (את המדינות) וממעיט בסיכוי לשחרר את אזרחיהן. אני בקשר רציף עם שגרירת תאילנד ואנחנו מיודדים, ליוויתי איתה את שחרור כל החטופים והשתתפתי בטקסי האשכבות של כל הנרצחים בשדה התעופה. וידאתי במסגרת תפקידי שמהיום הראשון הביטוח הלאומי מתייחס לחטופים הזרים כאל אזרחי מדינת ישראל".
כלומר?
"הם ומשפחותיהם מקבלים שיפוי וליווי מלא. קיימתי דיונים לעניין הזכויות שלהם ווידאתי שזכויותיהם וזכויות בני משפחותיהם נשמרות. משפחות החטופים וגם השבים הזרים עצמם מקבלים תמיכה רפואית, נפשית וכלכלית מהמדרגה הראשונה, הרבה מעבר למה שיכלו לדמיין והרבה מעבר למה שהיו מקבלים אם זה היה קורה בארץ מוצאם. עד כמה שזה טרגי, מצבם הכלכלי השתפר לדורי דורות בעקבות הפיצויים והשיפויים שהמדינה נתנה להם באמצעות ביטוח לאומי".
ומה באשר לזרים שעדיין בשבי חמאס?
"הביטוח הלאומי עומד בקשר עם משפחותיהם ומעביר להם תקציבים בהתאם למדרגות המקובלות בארץ. שקל של ישראל זה במאות מונים יותר ביחס מטבע זר. מדובר בקצבה חודשית של כמה אלפי שקלים לכל אחד ומענק. אם יש קביעה שהם חללים, מתייחסים אליהם ככאלה במענקים ובפיצויים. לגבי המשא ומתן אני לא יודע הכל, אז לא נכון שאשתף. אני יודע שיש למדינות האלה מנופי לחץ גדולים יותר".
ממשרד החוץ נמסר כי "המשרד ושגרירויות ישראל מסייעים לבני המשפחות, מוודאים כי המשפחות מקבלות את מלוא הזכויות שלהן הן זכאיות על פי החוק הישראלי ועושים כל מה שניתן כדי להקל עליהם בהתמודדות עם אירועי 7 באוקטובר והמלחמה. כך למשל, המשרד פעל כדי שאזרח תאילנדי שנהרג מנפל צה"ל יוכר כחלל פעולות איבה, ומשפחתו תקבל את מלוא התנאים בדומה לאזרח ישראלי. המשרד נמצא בקשר שוטף גם עם משפחות חמשת החטופים הזרים שעודם בשבי חמאס".
שאלה של הזדהות
חמישה גברים שבסך הכל ביקשו לעצמם ולמשפחותיהם עתיד טוב יותר עדיין נמצאים בגיהינום. שלושה מהם מוגדרים כאמור כמתים – ג'ושוע, סותסיק וסונתאיה. קשה לגרום לציבור להזדהות איתם, וזו אינה בהכרח אשמתו של הציבור. הם רחוקים מהעין גם ביום-יום, גם כשהם עובדים בשדות. תרבותם זרה לנו. משפחותיהם רחוקות מכדי לצעוק ברחובות. אם היו פה, לא בטוח שהיו חשות בנוח לעשות זאת. והתמונה לבדה אינה מספיקה כדי לייצר הזדהות: להרגיש שמדובר בבן של מישהי, אב של מישהו, אדם שהחזיק בחלומות קטנים כגדולים.
"אנחנו ממשיכים לפעול לשחרורם של חמשת הנותרים", מסר הצלב האדום במענה לפנייתנו. "הצוות שלנו ברצועת עזה נכון לסייע בכל שחרור עתידי שעליו יסכימו הצדדים. אנחנו גם נמצאים בקשר קבוע עם חמאס, הרשויות בישראל וגורמים בינלאומיים אחרים שביכולתם להשפיע על הצדדים בסכסוך במטרה לקבל מידע בנוגע לבני הערובה ולקבל גישה אליהם".
בינתיים, בעמוד האינסטגרם שקורא לשחרורו של ביפין ג'ושי, תייגו את נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ. "האנשים האלה הם לא פוסטרים, ביפין עדיין מחכה שנציל אותו", נכתב. הוא, במקביל, העלה לרשתות קטע וידיאו שלו רוקד על מדשאות הבית הלבן, לצד אדם בתחפושת ארנב, לרגל חג הפסחא. באקלים הנוכחי, אפשר לקוות שגם הביצים האלה מונחות אצלו בסל.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.25
