מי שנכנס לבית הקפה התל-אביבי לא יכול לנחש את התופת שעברה הצעירה שיושבת בפינה המרוחקת. בר מירנסקי יושבת בשקט, חיוך קטן מאיר את פניה היפות שמעוטרות בסבך תלתלים חומים. אמה הגיעה לישראל מהרפובליקה הדומיניקנית כדי להתנדב בקיבוץ אור הנר שבעוטף עזה. שם היא פגשה את אביה של בר, הקימה איתו בית, יחד גידלו ארבעה ילדים ושם חיו במשך עשרות שנים עד 7 באוקטובר.
"תמיד אהבתי מסיבות טראנס", בר מספרת בחיוך. "בגלל שכל חיי גרתי בקיבוץ, מאז ומעולם אני חיה את האזעקות". אבל גם החיים בעוטף לא הכינו אותה למסע ההישרדות הבלתי אפשרי שלה באותה שבת שחורה. בר הייתה הפצועה הקשה ביותר ממיגונית "מפריחת הבועות" שליד בארי – מיגונית שנרצחו בה 16 בני אדם. היא חולצה במצב אנוש ובמשך שלושה ימים הייתה במוות קליני, את הכדור האחרון הוציאו ממנה רק לפני חמישה חודשים. "כשחטפתי את הכדור החמישי בריאה והאוויר יצא ממני לאט, הבנתי שזה הזמן לסכם את החיים. את מבינה שהמציאות כרגע היא שאת גוססת בתוך עצמך ורק מחכה שתורך יגיע".
6 צפייה בגלריה
"בהתחלה את מכבדת את האדם, אבל בהמשך הגופה שלו הופכת לאמצעי כדי שאת תשרדי"
(צילום: איליה מלניקוב. איפור: בלה בן־נון)
במשך יותר משנה וחצי לא הסכימה לספר את הסיפור שלה. אבל גם עכשיו, כשתחקירי צה"ל על מסיבת הנובה יוצאים, משפחות המיגוניות עדיין לא יודעות מה בדיוק קרה ליקיריהן, בר מרגישה שהיא חייבת לזעוק את הזעקה. בעיקר עבור אלה שלא שרדו, היא חוזרת אל אותן השעות הנוראות בחייה.
02:00 לפנות בוקר
שלושה שבועות לפני אותה שבת, בר שבה מטיול של עשרה חודשים בדרום אמריקה. כששמעה על מסיבת הנובה בעוטף, היא הייתה בין הראשונים שרכשו כרטיס. "קניתי כרטיס למסיבה שלושה חודשים לפני, כי ידעתי שיהיו שם המון חברים שלי. אמרתי לעצמי שזו תהיה מין פגישת מחזור של כולם".
אל המסיבה היא נסעה עם שתי חברות שהכירה בטיול הגדול – אדר דוכן ושיראל גבאי, ושתי חברות נוספות – בר גולדשטיין ויובל רפאל (הנציגה שלנו באירוויזיון). "אדר אספה אותי מהקיבוץ באותו לילה", היא משחזרת. "זאת הייתה נסיעה של 15 דקות מהבית שלי למסיבה. הגענו בשתיים לפנות בוקר, שתינו קצת בחוץ ונכנסנו פנימה בחמש בבוקר". החברות החליטו להקים את הציוד שלהן על שביל הגישה, מה שיאפשר להן בעוד זמן לא רב להיות בין הראשונות שיברחו מהמסיבה.
"הלכנו לרקוד ולפגוש אנשים. באיזשהו שלב החלטתי שצריך עוד אלכוהול. אדר, יובל ובר אמרו שיבואו איתי ושיראל נשארה ברחבה. כשהגענו לקנטה התחילו המטחים. בהתחלה חשבתי שאלה זיקוקים, אבל אז סגרו את המסיבה. החלטנו להתקפל כמה שיותר מהר. נכנסנו לרכב ואז קלטתי ששיראל לא איתנו. יצאתי מהרכב ורצתי לחפש אותה, פתאום ראיתי אותה שוכבת על הקרקע עם ידיים על הראש. הרמתי אותה וצעקתי שתבוא מהר לרכב".
07:00 בבוקר
חמש החברות כבר ברכב בדרך החוצה מהמסיבה. "אמרתי להן שניסע לבית שלי, כי הוא רק רבע שעה מכאן, אבל היה מטח מאוד כבד", היא משחזרת. הן נאלצות לעצור את הרכב ולהיכנס למיגונית בצד הדרך, שעליה ציור של ילדה מפריחה בועות סבון. בר לא יודעת שבקרוב היא וחברותיה יעבירו שבע שעות מסויטות באותה מיגונית.
"התקשרתי לאמא שלי ואמרתי שאנחנו בדרך, היא סיפרה לי שיש חדירה של מחבלים לשדרות ושלחה לי את התמונה של הטנדר הלבן המפורסם". הן חוזרות לרכב וכמעט מגיעות לקיבוץ עלומים. פתאום בר שמה לב שרכבים עוצרים, מסתובבים ובאים לכיוונם. "אנחנו מנסות להבין מה קורה ואחד הנהגים עושה לנו תנועה עם היד של סכין על הצוואר". בהמשך יתברר להן שקילומטרים ספורים מאיפה שהן היו עמדה חוליית מחבלים שחסמה את הכביש וירתה בכל מי שעבר שם. "פירססנו גם, וחזרנו לאותה מיגונית שהיינו בה. שם הכל יתרחש".
07:30 בבוקר
"כולן נכנסו פנימה, ואני בחוץ מבקשת סיגריה", בר משחזרת. "יש 28 אנשים בתוך המיגונית. אני מסתכלת על הכביש ורואה שני רכבים עם קלאצ'ים מגיעים לכיווננו ויורים באנשים שעל הכביש ככל שהם מתקדמים. נכנסתי למיגונית ונדחקתי פנימה. הם המשיכו בנסיעה, אבל הבנתי שאם הם הגיעו לכאן, כנראה יגיעו עוד. אני הייתי בחלק האחורי של המיגונית, ובינתיים הגיעו שלושה שוטרים שעמדו בחוץ עם אקדחים שלופים".
בתוך פחות מחמש דקות הגיעה חוליה נוספת של מחבלים. הקרב עם השוטרים נמשך שניות בודדות, ובסופו הם נהרגים. "המחבלים נכנסים לתוך המיגונית וזורקים רימון ראשון. אני שומעת תססס וסופרת 22, 23... מישהו גיבור קופץ על הרימון". לימים היא תגלה שהיה זה אבי סאסי ז"ל, איש עסקים מארה"ב שהגיע למסיבה עם בתו דניאל ואחייניתו לי, זינק על הרימון והציל את שתיהן.
זה היה רק הראשון מבין רימונים רבים שייזרקו למיגונית עם הציור התמים של ילדה שמפריחה בועות סבון. "אחרי זה זרקו עוד שלושה רימונים, ואז ריססו את כולם. כשהגיע הרימון הראשון דחפתי את כולם, ניסיתי להתחפר בין כולם, ואז היה שקט. פתחתי את העיניים וגיליתי שאני בקדמת המיגונית. עפתי בגלל ההדף". כשבר התעוררה היא גילתה שהיא גם לא מצליחה להזיז את הרגל. "חטפתי כדור ברגל שמאל ב-08:01 בבוקר, עוד לפני שזרקו את הרימונים, אבל בגלל האדרנלין אפילו לא שמתי לב. אני יודעת שזה הזמן המדויק, כי כתבתי אז לאמא שלי 'אמא, לא טוב'".
מאותו הרגע ובמשך שבע השעות הבאות, כל מי שנמצא במיגונית נתון לתופת של זריקת רימונים וירי בכל כמה דקות. "כל הזמן נכנסו חוליות. המיגונית שלנו הייתה בכביש הגישה בין המסיבה לבארי, אז בשביל חוליות המחבלים היה מאוד פשוט לעבור במיגונית שלנו".
מה קורה אחרי הרימון השלישי?
"מתחיל סרט אימה", בר עונה כמעט בלחש. "פתחתי עיניים, הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי שאני שוכבת מתחת לגופה. על הרגליים שלי יש גופות. יש גופה לידי ועוד שתיים מאחוריי. וכל הזמן צרחות בלתי פוסקות, אנשים מפורקים". אבל לבר ולשאר השורדים אין זמן להתעסק בתופת שהרגע עברו, כי היא עדיין בשיאה. "אחרי כמה דקות שמעתי שמגיעה עוד חוליה, אז באינסטינקט שמתי עליי גופה. הם זרקו עוד רימון".
08:30 בבוקר
"בשלב הזה היו אנשים עם פציעות מאוד קשות, אבל רובם יכלו לשרוד. לאורך השעות הבאות הם פשוט מתו לאט-לאט מהפציעות, כי לא הגיעו לחלץ אותנו", היא אומרת בכעס.
אחרי הרימון הרביעי בר מסתכלת מסביבה, מנסה להבין מי שרד ורואה מחזה אימים. "אני קולטת שמצד שמאל יש בחורה שהרימון קטע לה את היד והרגל, מאחוריי יש ראש, מצד ימין שלי יש בחורה שגוססת", היא משחזרת בשקט. בר מנסה להבין היכן נמצאות חברותיה, ואז היא רואה שחברתה הטובה שיראל נורתה ברגלה. "הבנו שאנחנו במלכודת מוות", אומרת בר, ומתארת כיצד יצר ההישרדות שלה ושל שאר השורדים נכנס לפעולה. "בכל מקום יש גופות. בהתחלה את מכבדת את האדם, אבל בהמשך הגופה שלו הופכת לאמצעי כדי שאת תשרדי".
09:00 בבוקר
"סביב תשע בבוקר הגיעה החוליה הכי רצחנית, ואנחנו כבר אחרי ארבעה רימונים בשלב הזה", בר נזכרת. "הם נכנסו למיגונית, ירו וריססו שוב ושוב. ואז הרגשתי משהו פוגע בי, ירו בי שלושה כדורים בגב. אני עם ארבעה כדורים בגוף ואת לא מבינה למה יוצא ממך אוויר", היא מתנשמת כאילו זה קורה עכשיו, "את מרגישה חלולה ומוגבלת".
מהר מאוד הניצולים מבינים שהדרך היחידה לשרוד את התופת הזאת היא בהתחפרות מתחת לחבריהם ההרוגים. "אחד הדברים הכי גרועים שקורים עכשיו זה שכל מי שזז וחי מנסה לשים עליו גופות, ואנחנו בעצם רבים על גופות. הייתה מישהי שגססה לידי במשך חמש שעות. ככל שהזמן עבר, מצבה הורע. היא לא הפסיקה לצרוח ולהגיד 'תסתכלו עליי! תסתכלו עליי!' אני רק חשבתי איך לגרום לה לשתוק, כי אם היא לא תסתום בחוליה הבאה שתגיע, היא דופקת אותך".
11:00 בבוקר
בר לוקחת נשימה עמוקה כשהיא מנסה לתאר את מה שהיא רואה באותם רגעים במיגונית. "בשלב הזה, הבחורה ששכבה לידי כבר מתה, והבחורה מאחוריי, זו שעשתה לעצמה חוסם עורקים – המחבלים דורכים עליה כל פעם שנכנסים. בצד שמאל שלי הייתה בחורה יפהפייה בלי יד ורגל, אבל אחרי שלושה-ארבעה סבבים של חוליות מחבלים היא מתה מדימום כי לא עשתה לעצמה חוסם עורקים. לאט-לאט הריחות מתגברים, אנשים מאבדים אנושיות ומשתינים על עצמם, האוויר סמיך. את מבינה שמפה את לא יוצאת".
"ראיתי צללית נכנסת ויוצאת ואז נשמעה צעקה 'ניצן, אבא בא לחלץ אותך!'"
במשך שעות בר חצי ישבה בקדמת המיגונית, כשגבה צמוד לקיר. “אנשים ראו שאני מקדימה, אז כל הזמן שאלו אותי אם באים מחבלים, כי יכולתי להציץ החוצה בתנועה קטנה”. בשלב מסוים היא איבדה את התחושה ברגליה. "לא הצלחתי להזיז את הרגליים. שלחתי יד לגב כדי לנסות להבין איפה נוריתי. שיחקתי עם המתכות כדי להבין איפה הן".
הדבר הכי חשוב, היא מדגישה, היה לשמור על השקט. "כל דיבור הכי קטן והמחבלים יידעו שיש אנשים חיים במיגונית, אז צריך להשתיק כל בחורה גוססת. באיזשהו שלב הגיע מחבל למיגונית, הסתכל על הבחורה שקראה 'תסתכלו עליי', ראה שהיא גוססת, אבל לא ירה בה. הוא רצה שהיא תסבול לאט".
13:00 בצהריים
"ואז, בשעה השישית, נכנסה עוד חוליה, ששוב יורה, וחטפתי כדור חמישי בריאה. שם התחלתי להבין שהזמן שלי אוזל וכל נשימה היא קריטית", בר משחזרת. "בזווית העין ראיתי את אדר ויובל (אדר דוכן ויובל רפאל - י”ש), הן לא היו פצועות. אמרתי להן 'תגידו להורים שלי שאני אוהבת אותם'".
בר הסתכלה על השורדים מסביב וראתה שיש אנשים בלי פציעות בכלל. "זה שבר אותי, כי אני מבינה שאני הולכת למות והם לא. שיראל צורחת שהרגל כואבת לה, כי הגופה שעליה מכבידה. רציתי להזיז ממנה את הגופה, אבל אני בקושי יכולה לזוז. הבנתי שאני חייבת להזיז קצת את הגופה רק כדי ששיראל תסתום, אחרת היא שוב תביא לכאן חוליית מחבלים".
"ליפפתי את השיער של הגופה סביב היד שלי. משכתי חזק, ושוב משכתי, אבל היא כבדה", היא מדגימה, ולוקחת נשימה ארוכה. "כל פצוע שהיה חי וגסס – מת בשלב הזה, ואת מחכה שתורך יגיע. את צמאה, את כאובה, את גוססת. כל דקה היא שעה ואת מאבדת עשתונות".
מה את עושה?
"פשוט התעסקתי בגופות. הסתכלתי על הגופות סביבי וחשבתי איך הן יעזרו לי. איך להזיז אותן כדי לשרוד בין חוליית מחבלים אחת לשנייה, ובכל פעם שיש רימון עפים עליי חלקי אנשים.
"כל פעם הרוטינה חוזרת על עצמה. חוליה מגיעה, להישכב עם הגוף קדימה, לשים גופה עליי. חוליה יוצאת – שוב מזיזה את הגופה", היא מדגימה שוב את הדרך שבה הסתתרה. "ככל שעובר הזמן את רואה אנשים שוקעים, לא נשאר מהם כלום".
13:30 בצהריים
"חוליה נוספת הגיעה וזרקה פנימה שני בקבוקי תבערה. הם רוצים לשרוף אותנו. מישהו קם וברח החוצה. התחלתי לספור את השניות בלב – אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש... כשהגעתי לחמש שמעתי ירייה", היא מספרת בעצב.
"בשלב הזה מצאנו בקבוק מים. הייתה הסכמה שבשתיקה שכל מי שחי לוקח שלוק. את סופרת נשימות, כי את מבינה שאלה האחרונות והן צריכות להיות מדודות. אחת פנימה – שתיים החוצה, אחת פנימה – שתיים החוצה. את חיה בין אור לצל – בין קדמת המיגונית, איפה שהמחבלים צוחקים בחוץ, להתחפרות בגופות. את גוססת בתוך עצמך ורק מחכה שתורך יגיע. סיכמתי את החיים, לקח לי עשר דקות. היה כיף, וזהו. את לבד בתחושת אומללות ומצב הישרדותי לא אנושי. הגופות של אנשים טהורים שרק יצאו לרקוד, עכשיו הם המגן שלי. וגם תורי יגיע עוד מעט, ואז אחרים ישתמשו בי כמגן. את מקבלת את זה. הבחור שלידי מזיז לי את היד, מנסה להבין אם אני עוד בחיים".
בר כבר מותשת ונמצאת על סף אובדן הכרה. היא מחליטה שהיא כבר לא מתחבאת יותר, "הזדקפתי כמה שיכולתי וחיכיתי שהחוליה הבאה תבוא ותגמור עם זה". ואז קרה הבלתי-ייאמן.
14:30 בצהריים
"ראיתי צללית נכנסת ויוצאת ואז נשמעה צעקה 'ניצן, אבא בא לחלץ אותך!'" זה היה מוטי עזרא, שהגיע יחד עם בנו עמית כדי להציל את הבת ניצן, שהייתה בין השורדים במיגונית. "הוא הציל אותנו. עד הסוף לא הגיע אף אחד מכוחות הביטחון, רק הוא", משחזרת בר.
מוטי הכניס את השורדים לטנדר, בר ושיראל היו הפצועות היחידות שעדיין בחיים, והן לא מסוגלות לזוז. כשהגיעו לתחנת הדלק באורים, בר קיבלה את הטיפול הרפואי הראשון מאז תחילת המתקפה. "הם עשו לי שם חוסם עורקים", היא נזכרת בכעס. "אבל אני רק בהיתי בעשרות החיילים שעמדו שם ורציתי לצרוח עליהם, איפה הם היו?! 16 איש נרצחו במיגונית, רובם גססו לאט ויכלו לחיות אם מישהו היה בא קודם לחלץ אותם".
כשמבינים כמה המצב של בר חמור, מוטי חובר באמצע הדרך לאמבולנס שלוקח אותה למסוק – ומשם לבית החולים שערי צדק בירושלים. במשך שעות רבות היא הוגדרה "בלתי מזוהה", ורק בשתיים לפנות בוקר הצוות הרפואי הצליח להזעיק את הוריה. "זיהו אותי רק לפי הקעקוע", היא אומרת בחיוך.
לבית החולים היא הגיעה במצב של מוות קליני והייתה מחוסרת הכרה במשך שלושה ימים. במשך חודשים רבים עברה לא פחות מחמישה ניתוחים ולקח זמן עד שהתאוששה. הניתוח האחרון, שבו הוצא הכדור האחרון שהיה בגופה, היה בדצמבר שעבר.
× × ×
כיום בר מתגוררת עם הוריה בדירה ברעננה. "לקיבוץ אנחנו לא נחזור", היא פוסקת. התופת שעברה באותה שבת עדיין צרובה בה עמוק. "אני בעיקר מרגישה שאני לא כמו כולם, אני אפילו לא כמו כולם במיגונית שלי, כי רק אני הייתי במאבק הישרדות. אני עם צלקות וסימנים בגוף ובנפש שיישארו כל החיים. עד היום לא חזרתי לעצמי. אני עסוקה בלטפל בעצמי – פעמיים בשבוע אצל פסיכולוג, פעמיים בשבוע פיזיותרפיה, בנוסף לשיקום ולטיפולים אלטרנטיביים, אבל זה אף פעם לא יספיק".
בר גם סוחבת איתה רגשות אשם מהמיגונית. "אני מרגישה כישלון, כי הם נרצחו ואני פה. כי השתקתי נשימות אחרונות של אנשים, כדי שיהיו בשקט. דיברתי לאחרונה עם אמא של בחורה שעצמתי לה את העיניים. סיפרו לה שהיא מתה מוות מהיר אחרי שנורתה בראש, זה לא היה נכון. היא דיממה למוות במשך שעתיים כי רימון קטע לה את הרגל והיד והיא לא שמה לעצמה חוסם עורקים". המפגש היה בעקבות הפנייה של האם, שרצתה לדעת על השעות האחרונות, "שאלתי אם היא באמת רוצה לדעת, היא אמרה שכן אז סיפרתי לה הכל".
לאחרונה הוצג בפני השורדים והמשפחות השכולות התחקיר הצבאי על מסיבת הנובה, אבל התחקיר לא מתעסק בכלל במיגוניות המוות. "אחרי הצגת התחקיר שאלתי את עידו (תא"ל במיל' עידו מזרחי, שערך את התחקיר על הנובה – י"ש) מה עם כביש 232 והמיגוניות? הוא אמר שרק עכשיו עובדים על זה. כלומר, ייקח להם עוד זמן. וגם כשזה יוצג זה יהיה תחקיר של צה"ל, לא של המדינה".
"חייבת לקום ועדת חקירה ממלכתית כדי שנדע מה בדיוק קרה ומי אשם", היא אומרת בכעס. "אני זוכרת שאנשים במיגונית התקשרו למוקד 100, ושוטרת אמרה להם 'מתנצלת, אין לנו מה לעשות עם זה' - מי ייקח על זה אחריות?! הנרצחים במיגוניות המוות כבר לא יחזרו, וההורים שלהם רק רוצים שמישהו סוף-סוף ירים את הכפפה וייקח אחריות. אני לא מדברת רק על הצבא. כל מי שהיה קשור למחדל הזה צריך לקחת אחריות על מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.05.25
