תודה, לא תודה / נהרות של קצף נשפכו מפי תומכי ראש הממשלה ושטפו את הרשתות ומאחזי השלטון בתקשורת, לאחר שאמו של שורד השבי עידן אלכסנדר העֵזה לא להזכיר את שמו של נתניהו ברשימת התודות שלה. בהמשך גם החלו לדבר סרה בחטוף עצמו, שלא סגר אפילו יממה בבית לפני שפלוגות הרעל רצו לספר שהחייל הבודד, שהגיע מארה"ב כדי להתגייס לגולני, בכלל אשם במותם של אחיו לנשק.
מעבר לבחילה, האירוע הוא ככל הנראה הביטוי הקיצוני ביותר של תופעה בולטת שהתפתחה סביב נתניהו, אותה ניתן לכנות בשם "פסיכוזת הקרדיט": צורך כפייתי, שמגיע לכדי תגובה אגרסיבית להחליא כשהוא לא מסופק, לשמוע את המילים "תודה נתניהו". כך היה סביב החיסונים לקורונה, הסכמי אברהם, חיסולי מחבלים וכיו"ב התפתחויות חיוביות. שחרור חטופים, באופן טבעי, מהווה נקודה רגישה וכואבת במיוחד, שכן נתניהו לא רק נתפס בקרב רבים ורבות בציבור כאחד מאבות המחדל, אלא גם כמי שמטרפד הסכמים ולא מוכן להביא לשחרור כל החטופים במחיר הפלת ממשלתו.
אולם הסיפור הוא הטירוף שטמון ביסודה של תפיסה מעוותת, כאילו הנהגה היא מעשה וולונטרי וכמעט פילנתרופי ולא קבלת עוצמה חריגה לעצב את המציאות של מיליונים. דוקטרינת "תודה נתניהו", שנתמכת לעיתים בטיעונים כגון "אתה יודע כמה כסף הוא יכול לעשות בהרצאות?" מנסה להחיל כללי נימוס כלפי דמות פוליטית שביקשה וקיבלה את הזכות להכריע בחיי אדם ואף לכפות סימטריה חסרת שחר, שלא לומר אידיוטית, בין שבחים לביקורת. ואמנם, אי-אפשר להתעלם מתרומתן של 30 שנות תקשורת ביקורתית מאוד לגירעון העצום שמכרסם בנתניהו כשזה נוגע להכרה בגדולתו; אבל כשמגיעים למצב של התעמרות באמא של חטוף שהוכה והורעב כי לא אמרה "תודה נתניהו", די מתחשק להגיד לו "תודה" רק כאשר סוף-סוף ילך.
כשמגיעים למצב של התעמרות באמא של חטוף שהוכה והורעב כי לא אמרה "תודה נתניהו", די מתחשק להגיד לו "תודה" רק כאשר סוף-סוף ילך
קטן ביפן / "לראשונה מזה 15 שנה", הכריזה ההודעה החגיגית, "שר החוץ יקיים ביקור מדיני ביפן". ובכן, אם לתפקיד שר החוץ הייתה משמעות כלשהי בימינו, שבהם התפקיד הפך לקליפת שום עם לשכה, נהג ותקציב להסתובב במדינות שבהן לא יעצרו אותו, עוד ניתן היה להתעניין במסעותיו של גדעון סער בארץ השמש העולה.
אבל אם כבר השר אינו נמנה על הישראלים שצריכים להרהר שמא להוציא מכיסם 900 דולר על כרטיס (במחלקת תיירים, 2,300 דולר בפרימיום), אפשר לנצל זאת בצורה אחרת ויעילה יותר. הוא יכול לספר, למשל, איפה כדאי לאכול, כמה מהירה רכבת השינקנסן, היכן משיגים קימונו מבד איכותי ומאילו מלכודות תיירים כדאי להיזהר (מזל שהמסעדה עם המלצרים הרובוטים נסגרה). או בקיצור: אם לשר החוץ אין שום השפעה אמיתית על מדיניות החוץ והנסיעה שלו ליפן (לראשונה זה 15 שנה!) היא בעיקר סימון איקס בסעיף "נסעתי ליפן", למה לא להפוך אותו (ואפשר גם את רעייתו) למשפיען תיירות? בזה לפחות יש עניין לציבור.
מחזה אבסורד / לא פחות משנה וחצי חלפו עד שבצה"ל הואילו להודיע ללימור הבדלה, אשתו של תום גודו ז"ל, שבעלה נורה על ידי כוח ישראלי ולא על ידי מחבלים. האסון קרה ב-8 באוקטובר – כן, ביום שאחרי – כשלוחמים מגבעתי נכנסו לבית המשפחה בקיבוץ כיסופים, שעות ארוכות אחרי שלוחמים מיחידה אחרת היו שם והבטיחו שהחילוץ יתבצע בהמשך. תום התבקש לפתוח את דלת הממ"ד, שאל "מי זה" ובתגובה נפתחה אש, שחדרה גם את הדלת. תום נהרג ולימור, בגבורה עילאית, חילצה את בנותיה ואת עצמה. בממצאי התחקיר, שפורסמו בחדשות 13, נאמר שהכוח שמע קול של ילדה, החליט שמדובר באירוע של בני ערובה - ובכל זאת פתח בירי. אגב, עורכי התחקיר הצה"לי לא טרחו לתשאל את לימור, שרק הייתה עדה לרגע הנורא בחייה.
והעובדה שאפילו סיפור כה מזעזע רק מלחך את שולי החדשות, ולא מעלה דרישה נוקבת לקבלת אחריות (שלא לדבר על המסקנות בנוגע לגורל החטופים ללא הסכם הפסקת אש), מזכירה את אחד הדיאלוגים המרים ב"מחכים לגודו" של סמואל בקט (בתרגום יוסף אל-דרור). "איפה אנחנו נכנסים פה?" שואל אסטרגון את ולדימיר, שעונה לו: "נכנסים פה? על הברכיים אנחנו נכנסים פה". אסטרגון לא מוותר: "אין לנו זכויות יותר?" הוא שואל. "הייתי צוחק עכשיו אם היה מותר", משיב ולדימיר. "איבדנו את הזכויות שלנו?" מנסה שוב אסטרגון, רק כדי לספוג את מכת המחץ של חברו: "ויתרנו עליהן".
עינב שיףבשלוש מילים / מזל שיש וויטקוף.
חיים האדום / זה לא היה יום ראשון בלי המאבק להישאר ער עד מאוחר כדי לצפות ב"כדורגל עולמי" בערוץ הראשון, בין השאר בזכות חיים ברעם ז"ל, שהלך לעולמו השבוע. באתר הפועל ירושלים אהובתו, עוד אפשר לרכוש את ספרו "אדום, צהוב, שחור" שמספר על התבגרותו של סמל ירושלמי בתווך שבין פוליטיקה וספורט בעיר הסבוכה בעולם. יהי זכרו ברוך.
משפט בשבוע
"אתה רוצה את זה באחוזים? 80 אחוז הצבא, 20 אחוז דרג מדיני ו־100 אחוז הציבור הישראלי" (מיקי זוהר מסביר בראיון לפודקאסט "היידה" מי אחראי למחדל 7 באוקטובר ומפגין 20 אחוז מנהיגות, ואולי אפילו פחות)
פורסם לראשונה: 00:00, 16.05.25
