שליחותו של הממונה על ענייני המוסר, יאיר גולן, בבואו למשימת הסברה על אודות תחביביהם של חיילי צה"ל, הוכתרה אתמול כתבוסה מוחצת של הסגנון על המהות. בדיוק ברגע שבו היינו אמורים סוף-סוף אחרי שנה וחצי של לחימה להתייחס לפיל המוות שבחדר העזתי, לתת את הדעת הציבורית להקשרים המיידיים שבין אי-הכנסת סיוע הומניטרי ובין ממדי התמותה המחרידים בקרב תושבי עזה, להבין שהאקדח ההומניטרי שאנחנו מצמידים לרקה של חמאס הורג ילדים ושלמען האינטרס הישראלי כדאי להפסיק לאיים, הגיע גולן והחליף נושא.
אלא שאמירתו – נוראה וחסרת בושה ככל שתהיה – אינה משנה את המציאות המרה שבה אנחנו רק מפסידים ממוות של תינוקות עזתים. כמי שנושא באמתחתו שלל עתידי של 13 מנדטים, גולן בסך הכול מילא תפקיד של שליח קריטי לעניין רגיש שאנחנו מדחיקים מאז תחילת המלחמה ושהתפוצץ לנו בפרצוף עם לחץ בינלאומי בדיוק כשאנחנו כל כך זקוקים לו. כישלונו בהעברת המסר החשוב אינו מהווה אישור למחיקת הזוועה שבמותם של תינוקות עזתים, גם בחירת המילים הגרועה שלו בריאיון רדיו לא אמורה להוות תמריץ לבכירים שמתחמקים מאחריותם למצב הנורא מעבר לגבול, ואפילו חוסר הטקט הפוליטי שלו אינו יכול לשמש תירוץ להמשך הלחימה המיותרת לכל הצדדים בעזה.
אלוף במיל' יאיר גולן, יו"ר הדמוקרטים בהצהרה לתקשורת
(צילום: עידו ארז)
לזכותו ייאמר שעשה עבודה יסודית, הציל את יריביו הפוליטיים תומכי הלחימה הישובים בקבינט מדיון ענייני על גרירת חיילינו לסבב לחימה נוסף ומיותר, החמיץ את הטיימינג הנדיר ליצירת מהפך בדעת הקהל הישראלי שעודו עסוק במתיו שלו וטרם התפנה לעסוק במתיה של עזה, ודחק הצידה את שליחותו כמנהיג שאמור לשקף לציבור אמת בהירה, גם אם מאתגרת וקשה להשגה רגשית. אז נכון שאם יש רף סביר לאמירות בעידן של מכונת הרעל, גולן חצה אותו ככל הנראה, ושאם יש מדד אותנטי לאופן שבו מתבטא מנהיג בעיצומה של מלחמה שרוב הציבור ממילא מתנגד להמשכה, גולן פרץ אותו בפראות – אבל זאת לא סיבה להמשיך ולסובב את הראש לצד השני כשמדברים על תינוקות מתים אחרי 7 באוקטובר, ולא משנה מאיזו דת הם.
הדיון הוא לא על כמה תינוקות מתו בחסות ההפצצות או הרעב אלא על כמה מדינת ישראל הרשמית עוד מוכנה לחתום בדם ילדים על סיכום המשמרת שלה בעזה
כי מי שמשתמש בעולם הדימויים המצומצם של גולן כדי להתמודד עם חלקה של ישראל באחריות למותם של תינוקות ילדים וקשישים הוא לא פטריוט, סתם נבל ברשות הממשלה. מי שמתווכח על מספרם האמיתי של ילדים מתים ומתעקש למנות אותם לפי מאות ולא לפי אלפים אינו ימני, סתם מכור למוות כפתרון של קונפליקט אזורי. מי שמכנה כלי תקשורת שמשדרים כתבות על ילדים שנמחצים תחת ההמון ובידם כלי אוכל ריקים "ערוצי תבהלה", הוא לא אזרח ישראלי נאמן, סתם פחדן עלוב שמתחמק מהוכחות. הדיון הוא לא על כמה תינוקות מתו בחסות ההפצצות או הרעב אלא על כמה מדינת ישראל הרשמית עוד מוכנה לחתום בדם ילדים על סיכום המשמרת שלה בעזה. מה שקרה בתחילת המלחמה סמוך ל-7 באוקטובר כבר לא ישיב אף אחד מקברו, אבל מה שקורה שם היום – הרעבה המונית במטרה להשיג הסכמות עם חמאס, בהחלט עלול להזרים לבתי הקברות הפלסטיניים עוד ועוד גופות במידות קטנות.
מי שמתווכח על מספרם האמיתי של ילדים מתים ומתעקש למנות אותם לפי מאות ולא לפי אלפים אינו ימני, סתם מכור למוות כפתרון של קונפליקט אזורי
הנתיב המוסרי שבו צעדנו מאז 7 באוקטובר מגיע עכשיו לעיקול מסוכן שבו מתחילים לאבד שליטה, להסתנוור מהאור הגבוה של הבחירות המתקרבות, לשכוח את התמרורים המזהירים מתהום נוראה של ערכים יהודיים מקדשי חיים. אפשר להסתפק בגינוי כלפי יאיר גולן, אבל הרבה יותר חשוב להיות רגע אמיצים ולהודות שזוהי להב הסכין הישראלית שמפלחת חיים תמימים, ואנחנו אלו שמסרבים להזדמנות לעצור את כל ההרג הזה. חטופים, חיילים כתינוקות וילדים עזתים, לא אמורים להמשיך ולשלם בחייהם על בסיס קבוע, וכל עוד המלחמה תימשך, כך ילך ויתברר שידינו אכן שפכו את הדם הזה, ונפשנו אכן נאטמה לקול בכיים של תינוקות.
מרב בטיטוצילום: דנה קופלנכון שהישראלית המדוברת של גולן דורשת מגיה צמוד שישגיח עליו בזמנים רגישים, אבל האתיקה היהודית של מתנגדיו הפוליטיים פשוט מתחננת לתיקונים עמוקים בתפיסת המציאות המדממת שלה. מי שמתקשה לתפוס את היקף התופעה המשונה של תמיכה עקרונית במוות של בלתי מעורבים בגילי אפס עד שלוש, מוזמן לגגל את השאלה "האם מותר להרוג תינוקות" ומתבקש לא להיבהל מהתוצאות הקשות. פוסקי הלכה ורבנים מהציונות הדתית מובילים את הרשימה הארוכה של מכחישי המוסר, לצד בלוגרים ויוטיוברים שמסבירים למה כל תינוק שצורח את נשמתו מכאבי גזים הוא מחבל בפוטנציה.
קוראים לזה צלם אנוש, אבל אנחנו מתקשים להביט לו בעיניים. מאשימים את גולן בהתבטאויות, סוגרים חשבון עם ארגוני הסיוע הבינלאומיים, מתעבים את המפגינים הפרו-פלסטינים המטורללים, וממשיכים לסידורים או לעבודה. אנחנו הישראלים לא מוכנים לראות את עצמנו שותפים לרצח תינוקות, ובצדק רב, אבל כל עוד ממשלת ישראל לא תיקח אחריות על המשך הלחימה, ימשיך העולם לראות בנו אשמים.
