13 בינואר, 7:01 בבוקר, בית-חאנון. הרגע האחרון שבו צוות החוד של סיירת הנח"ל, צוות Z1, היה מאוחד. בשנייה שאחרי, פיצוץ עז הקריס את המבנה שבו התמקמו הלוחמים. מתוך 17 חיילים וקצין, חמישה נהרגו ושמונה נפצעו בדרגות שונות. הצוות התפרק לרסיסים, וחמישה חודשים אחר כך - הם עדיין משלימים בסבלנות זה לזה את חלקי הפאזל.
"ברבע לשש בבוקר אנחנו מגיעים למבנה בבית-חאנון", משחזר סמל נ' (הלוחמים שמופיעים כאן באות הראשונה של שמם בלבד עדיין בשירות פעיל), "סרקנו אותו בחושך כמה שאפשר. הוא ממוקם בשטח פתוח ויש בית כל כמה מאות מטרים, מסביב יש דשא ובוץ. המבנה הספציפי הזה הוא תחילת הקסבה של בית-חאנון, אזור צפוף יותר, מסוכן יותר, אז אנחנו מעלים את הכוננות".
את המבנה הם הכירו היטב. "ברגעי ההפוגה י' היה מלמד אותנו לנגן בגיטרה ותלינו בו בכל מקום תמונות של אקורדים", מספר סמ"ר נועם, "היה לנו גם טלפון בלי סים שהיינו משחקים איתו. בעזה היינו מתרוצצים בין בתים כל היום, ואלו הדברים שיוצרים לך שגרה.
"הבית בנוי משני סלונים נפרדים - יש שתי קומות, שתי עמדות בכל קצה של הבית, ועוד עמדה אחת במדרגות. המטען התפוצץ בסלון אחד, ובסלון השני נמצא רוב הצוות - בערך עשרה לוחמים. ושם גם אני הייתי, עם עזיז, טוהר ויצחקי - פצועי הראש הקשים".
איך נראות השניות הראשונות אחרי הפיצוץ?
סמל דניס: "אני זוכר את הכול. בפיצוץ איבדתי הכרה לכמה שניות, ואז קמתי. כמה רגעים לפני הפיצוץ הייתי צמוד למפק"ץ בחדר שבו היה הפיצוץ, ובנס יצאתי לסלון של הבית בקומה השנייה, לעשן איזו סיגריה, להוריד לחץ. ברגע הפיצוץ אני זוכר את עצמי קורס למטה. חצי קומה קרסה, ואני איתה. אני קם, מבין שיש כאן אירוע ואני צריך לפעול, אבל מבין גם שנפגעתי ושאני מדמם. אני ממשיך לסריקה, שהידיים והרגליים נמצאות איתי ושאין איזה דימום דחוף שמסכן אותי".
כואב לך?
"לא, אני לא מרגיש כאב, אני בשיא האדרנלין. הייתה לי הרגשה שיש אויב ליד וראיתי את החובשים מאחוריי, מנסים לעשות מה שאפשר עם הציוד שנותר להם, ומתחילים חילוץ. מתחילים להוציא הרוגים מהחדר שבו הייתי רק שנייה קודם, שקרס עליהם הבניין".
סמל י': ״אני זוכר שאני רואה הבזק אור צהוב ומרגיש לחץ על הגוף שלי מכל הכיוונים, שזה בעצם היה ההדף. אני מרגיש לחץ על החזה ועל הגב ועל הפנים ושאני נופל. עפתי דרך הקיר אל מחוץ למבנה, מהקומה השנייה אל הרחוב בחוץ. ואני שומע את אחד החברים מהצוות אחרי כמה זמן אומר לי 'קום, אתה בחור חזק, נו קום!'".
מי זה היה?
י' מצביע על ע' שמשמאלו. "זיהיתי את הקול שלו ואמרתי לעצמי 'די, אם הוא אומר, אני חייב לקום. לא יודע מה קרה פה עדיין, אבל אני לא חלשלוש'. אני מנסה לקחת נשימה ולא מצליח. יש לי לחץ מטורף בחזה. הכנסתי ידיים מתחת לווסט לראות מה קורה, והחובש שאיתי אמר שנפתח לי הראש אבל שאני לא מדמם, וזה העלה לי את המוטיבציה ומצב הרוח. נכנסתי למוד מתפקד.
"בדיעבד מתברר שיש לי חוליות שבורות בגב, אבל אני יודע שאני יוצא מזה. רואה שרגליים-ידיים, הכול פיקס. א' מולי עם צד שמאל של הפנים שרוף, אז התיישבתי לידו, החזקתי לו את היד ויחד ניסינו להעלות האחד לשני את מצב הרוח, לא ליפול. אני לא הצלחתי לדבר, בגלל הריאות, הוא היה עם חצי פנים שחטפו חזק ואנחנו רק מסתכלים האחד על השני - חצי מחייכים ומהנהנים עם הראש".
5 צפייה בגלריה
הרוגי התקרית. מימין: סרן יאיר שושן ז"ל, סמ"ר יואב פפר ז"ל, סמ"ר אביאל יוסף וויסמן ז"ל, סמ"ר יהב הדר ז"ל וסמ"ר גיא כרמיאל ז"ל
סמל אילן: "ישבנו יחד, החובש לידנו גם, בסוג של חיבוק, ואמרנו לעצמנו 'אנחנו נהיה בסדר, אנחנו פה, תכף מגיע החילוץ'".
נ', אתה בין היחידים שלא שהו במבנה באותו הזמן.
סמל נ': "נכון, כמה דקות לפני הפיצוץ עליתי לשמירה בדירה שממול, ושתי דקות אחרי שמתחילה השמירה הגיע הפיצוץ".
מה קרה לך בזמן הפיצוץ?
"עפתי מההדף, לא הייתי בטוח אם אני חי או מת, אבל אז התאפסתי על עצמי והבנתי שאני צריך ללכת לאיפה שכולם נמצאים. אני רואה את החובש עומד מול ארבעה פצועי ראש שלא לגמרי בהכרה, והוא מתחיל להפעיל אותי, נותן לי ת"א (תחבושת אישית) ואני מתחיל לחבוש פציעות ראש של החבר'ה. היה קשה קצת לזהות מי זה מי, כי כולם היו שרופים. אני עוזר עם דימומים פורצים. ואז ע' אומר שאין לו קשר ושהוא לא מצליח להשיג פינוי, אז הלכתי לסמל שנפצע ולקחתי לו את הקשר מהווסט וזרקתי ל-נ', שעל הדרך זרק לי עוד ת"א, ואני חובש ככה עוד אחד מהפצועים. אבל אז נגמר הציוד".
החובש, סמל א': "בפיצוץ אני נפלתי למטה מהקומה השנייה, והציוד הרפואי שלי נשאר למעלה. טיפלתי באילן עם הת"א שהייתה לי. אני זוכר שהלכו לקרוא לעזרה כי לא היה קשר וזה היה לי נורא מפחיד. נ' רצה ללכת לבד, בתוך הסמטאות של בית-חאנון, וזה משהו לא חכם לעשות אבל לא הייתה כל כך ברירה - חשבנו שנישאר שם כמה שעות ואך אחד לא ידע שקרה מה שקרה. כשביקשתי תמונת מצב מהחובש השני הוא אמר שהוא רואה שני הרדופים (הרוגים). כשהגעתי לבית החולים חשבתי שזה הכול".
אז אתם בעצם שם, צוות Z1, לבדכם. היחידים שמודעים למצב ויכולים לעזור ולהיות שם זה בשביל זה.
דניס: "ממש ככה. רציתי לרוץ לבית השני, שבו היו כוחות שיכולים לסייע לנו, אבל סמל א' התעקש שלא כדי שלא תהיה היתקלות באויב. אני מתחיל להרגיש שריפה בפנים ואת הכאבים, ואחרי שאני מתרחק 15 מטרים אני רואה את החילוץ מגיע בדרך אלינו. הבן אדם הראשון שראיתי שם היה המ"פ, עם עוד חבר מהצוות והחפ"ק שלו. ואתה חושב 'סוף-סוף, סוג של מבוגר אחראי'. אמרתי לו 'עזוב אותי, טוסו לבניין. יש שם פצועים הרבה יותר קשים'".
סמל נ': "בעצם כל מי שנהרג - נהרג במקום, ומי שנפצע - הצלחנו להציל אותו עם הת"א שהיו לנו. עשיתי מה שיכולתי. היה רגע שאני זוכר שסיימנו עם הת"א שהיו לנו והסתכלתי מסביבי בפעם הראשונה, מה הלך כאן? ואז אני רואה חייל קבור מתחת להריסות, רואה רק נעליים. אומר לחובש לידי, והוא אומר לי 'כן, הרדוף'. זה הרגע שאני מבין שיש אנשים מהצוות שכבר לא איתנו יותר. אני יודע רק בדיעבד את מי ראיתי שם, וזה מראה שלא ייצא מהראש".
הזיות שאני עדיין בעזה
האירוע בבית-חאנון הוא בין הדרמטיים שידע צה"ל בתמרון ברצועה, ונסיבותיו עדיין מצויות בבדיקה. תחת מלכודת המוות של המבנה המופצץ מצאו את מותם חמישה לוחמים: סרן יאיר שושן, בן 23 ממעלות תרשיחא; סמ"ר יהב הדר, בן 20 מכפר תבור; סמ"ר יואב פפר, בן 19 מהרצליה; סמ"ר גיא כרמיאל, בן 20 מגדרה; וסמ"ר אביאל יוסף וויסמן, בן 20 מפוריה עילית.
גם השבוע שקדם לתקרית לא היה פשוט עבור חברי הצוות. היום הם יודעים לספר על קריסה מנטלית. בגזרה שלהם נמנים באותו שבוע 15 הרוגים בתקריות, בהן אירוע של שריון שבו נהרגו שלושה לוחמים בטנק, אירוע אחר של האמרים ועוד ואירוע של עורב - שבו נפל סמל במחלקה שלהם, סמ"ר עידו שמיח ז"ל. זו הייתה הפעם הראשונה שהצוות מכיר מקרוב לוחם שנופל והאירוע מטלטל אותם. במקביל, הם מספרים, יש תחושה שאין התקדמות ממשית בשטח - שהכוחות נכנסים ויוצאים, ובין לבין חוטפים פגיעות שוב ושוב.
כמעט חמישה חודשים אחרי התקרית, שלושה חיילים חזרו לתפקידים ביחידה, חמישה נמצאים בשיקום יום או בבתיהם ושניים עדיין מאושפזים בתל השומר - שנקבע עכשיו, למטרת הריאיון, כנקודת המפגש. חלקם מגיעים על אזרחי, ואחרים עם מדים טקטיים ונשק.
מחלקת שיקום הראש של תל השומר מכוסה בדגלי יחידות לוחמות ובסטיקרים של גיבורים שנפלו בקרב, ומתהלכים או מתגלגלים בה בכיסאות גלגלים בחורים צעירים שלומדים את הגוף מחדש, עם הכוויות המפושטות וקטיעות הגפיים. צוות Z1 מתמקמים על קורת בטון בגינה של המחלקה, ולידם חולף חברם לצוות, סמל טוהר. הוריו מובילים אותו בכיסא גלגלים כשהוא אחרי ניתוח ראש מורכב ופגיעה קוגניטיבית. הוא שומע את קולם וצוהל, מביע התרגשות עם תנועות ידיים. הינה הם שוב צוות, בהרכב חסר. בטח כבר ישבו ככה, יחד על קורת בטון בתדריך או מטווח, אבל שום דבר כבר לא יהיה כמו פעם, הם יודעים.
עזיז, שעדיין נמצא בשיקום לאחר שעבר ניתוח ראש, מביט בחברים שלו לצוות. ראשו עדיין זרוע בסיכות. "את הבוקר ההוא אני לא ממש זוכר, את הלילה שלפני בקושי", הוא אומר, "פיזית הייתי בסלון עם כל פצועי הראש והתעוררתי כאן, בשיבא, אחרי חודש וקצת שבהם הייתי מורדם ומונשם. הזיכרון האחרון שלי הוא שאני יושב על ספה בבית שקרס".
סמ"ר נועם: "הבוקר של התקרית חזר אליי בהדרגה. הייתי בהרבה הזיות אחרי ההרדמה - הזיתי שאני עדיין בעזה גם כשכבר הייתי בבית החולים. כשהתעוררתי שם והבנתי שאני לא לבד מהצוות, הבנתי שכנראה היה אירוע גדול, אבל עדיין הרגשתי מסטול רצח. שבועיים אחרי ההרדמה מתחילים להשלים לי פרטים. בתקרית אני ישבתי מול עזיז. הגולגולת שלי נשברה לגמרי, כל צד ימין רוסק והיה לי דימום בתוך הראש. אני קמתי ראשון מההרדמה ועזיז טיפה אחריי. היינו מאושפזים כולנו, האחד ליד השני בטיפול נמרץ".
סמל י': "חומרת הפציעה היא לפי כמה היית קרוב למוקד הפיצוץ. כל ההרוגים היו בחדר אחד".
איך נוהל הפינוי של היתר?
סמל אילן: "אני פוניתי במסוק עם ארבעת פצועי הראש, ומי שהגיע לחלץ אותנו ביקש שלא נסתכל על ההרוגים. אחרי שעברתי ניתוח פגשתי קצין נפגעים מר"מ 2 שהתחיל להסביר לי מה קרה וסיפר שיש הרוגים מהצוות".
מתי האחרים מבינים את גודל האסון?
עזיז: "הייתי בהרדמה יותר מחודש, ורק כשקצת התחלתי לתקשר הגיע קצין נפגעים וסיפר לי על ההרוגים. עד אז לא ידעתי על זה והמשפחה שלי הסתירה את זה ממני. אמרו רק שהיה פיצוץ, שיש פצועים ושאני אחד מהם".
הולכים מכות באמצע הלילה
הם התגייסו באוגוסט 2023, חודשיים בלבד לפני 7 באוקטובר. עכשיו הם נזכרים בגיבוש, ב"מסדר הדמעות", שזכה לשמו בזכות התגובות האמוציונליות של החיילים שהתקבלו, וגם במעמד החלוקה לצוותים ובמפגש הראשון עם הזרים שעתידים להפוך למשפחה.
"בהתחלה היו עושים לנו שיחות צוות, ולא הייתי מבין כלום ממה שהם היו אומרים", נזכר סמל אילן שעלה מאורוגוואי זמן קצר לפני שהתגייס. "ולאט-לאט, עם הצחוקים על המבטא שלי, למדתי. כשסיפרו במחו"ה אלון, שם עברתי קורס עברית, על סיירת הנח"ל - ידעתי שלשם אני רוצה להגיע".
מה חשבתם בפעם הראשונה שראיתם זה את זה?
סמל י’: "אני זוכר את הפעם הראשונה שעמדנו ביחד ב-ח', שזה היה פשוט זוועה. כאילו... חבורה של אנשים, אף אחד לא מחובר לשני. אנשים הכי לא קשורים, מכל קצוות המדינה. ועל השנייה הראשונה אנשים מתחילים להתווכח, רבים, כי ישר מפעילים עלינו את כל הלחץ, אומרים: 'אתם עכשיו בסיירת'. אני חושב שלכולם עברה בראש המחשבה 'מה זה האנשים האלה, לאן הגעתי?'".
סמל נ’: "לוקח זמן להתחבר האחד לשני, כל הזמן מחדירים לך לראש שזה הצוות שלך ואתם תהיו כמו משפחה - ובמהלך המסלול באמת למדנו להכיר ולאהוב האחד את השני, כמו משפחה".
סמל אילן: "בעיקר החוויות הקשות גיבשו אותנו, או הרגעים הקטנים. אם זה בחדר, בלילה, כשצריך ללכת לישון ועושים צחוקים, או הולכים מכות בחדר באמצע הלילה".
בבוקר 7 באוקטובר הם נמצאים בבתים, בלי נשק ("היינו אפילו לפני ההשבעה"). הם מעבירים את הבוקר בשיחות טלפון, בודקים שכולם בסדר. "יש תחושת חוסר אונים גדולה", אומר דניס, "אם היה לי נשק, כנראה שהייתי חובר לאיזה כוח כלשהו, ואני בטוח שעזיז שגר לידי בבאר שבע היה מצטרף אליי גם".
זוכרים את התגובה של ההורים שלכם באותה השבת, שמבינים שאתם לא רק לוחמים, אלא לוחמים בתקופת מלחמה?
סמל דניס: "כבר באותו יום אמרתי לאמא שלי שכנראה אנחנו חוזרים עוד מעט לבסיס, והיא ענתה: 'אתה יוצא מפה על גופתי'. אמרתי לה שאין מה לעשות, שאם כל החברים שלי יוצאים, אני יוצא איתם".
ב-11 בלילה הם חוזרים לצבא, מתכנסים בבא"ח בתל ערד. "כולם היו בסוג של הלם כזה, כמו כל המדינה", נזכר סמל י', "ביום הראשון כינסו את כל הפלוגה ואמרו שההכשרה והמסלול יקוצרו בחצי. חודשים נדחסו לשבועות, הרבה עומס ואינטנסיביות שעוד יותר קירבו בינינו. אבל בשלב שבו היינו אמורים לקבל כומתה, אמרו לנו שההכשרה חוזרת לטווח הזמן הרגיל, ואנחנו בעצם חוזרים אחורה. גם מגיעים מ"כים חדשים, כי הקודמים יוצאים להילחם".
מיד אחרי הטקס המסכם של המסלול הם נכנסים לעזה בפעם הראשונה. "זו הייתה כניסה קצרה", משחזר סמל ע', "נכנסנו כי היה צריך החלפה לצוות חוד, צוות Z1 הקודם, שהיה צריך להשתחרר מהשירות הסדיר. נכנסנו להחליף אותם בשלושת הימים האחרונים לרפיח, עשינו פשיטה קטנה בשביל התרגול, ויצאנו".
מה הרגשתם?
"בפעם הראשונה הבנו את הסיכון ואיך אנחנו צריכים לשמור האחד על השני כאן”.
סמל אילן: "אני זוכר את האדרנלין של הפעולה הראשונה, לראות טילים באוויר, לתרגל פתיחה באש. התחלנו לראות מה זו המלחמה בעיניים שלנו. ואז יצאנו לרגילה עם הלוחמים, וחזרנו לסבב רציני נוסף ברפיח".
סמל י': "הבנו שאנחנו מתעסקים במשהו יותר רציני, כל יום קרה משהו. בבית הראשון שדילגנו אליו ברפיח היה צלף שהסתכל עלינו ופגע במפק"ץ של צוות אחר, והבנו שזהו, זה רציני".
איך זה לעשות חורף בעזה?
סמ"ר נועם: "הכול גשם, בוץ, אתה מדלג בין בתים, חוזר כולך בוץ ומטנף כל מה שמסביבך. ברור שיש רחמים עצמיים, אבל זה בעיקר בצחוק. לא חושב שיש לוחם אחד שאחרי שנה וארבעה חודשים של הכשרה, אומר לעצמו שהוא לא יוצא לפעילות כי יש בוץ בחוץ ומבאס אותו שהנעליים שלו יתלכלכו".
סמל י': "הרגע הכי משמעותי בכניסה ההיא היה ביום השלישי בערך, כשהצוות שלנו הוביל פשיטה וחוליית מחבלים התקילה אותנו. הם היו בית מולנו ופתחו עלינו בכמות צרורות מטורפת. חמאס הוציא סרטון ביוטיוב שמראה את התקיפה הזו, היו שם ארבעה מחבלים ופגעו ברגל של קלע החוד שלנו. פינו אותו וחוליית המחבלים ברחה. היום הוא בסדר וחזר כבר להילחם בסבב שאחרי, אבל זה היה אירוע שהכה בנו חזק. ההפתעה כשפותחים עליך באש וכשאתה שומע כדורים כל כך קרוב, כשחבר שלך לצוות היה יכול למות, זה היה הרגע שבו הבנו מה זאת הלחימה בעזה וכמה הכול קרוב".
איך ייתכן שלא אראה אותו יותר?
צוות הוא כמו משפחה, חוזרים ואומרים לכל קבוצת לוחמים שמתחילה את דרכה, ביחד מהגיבוש והרבה אחרי השחרור. אבל מה קורה כשמאבדים שליש מבני המשפחה יחד, וממש מול העיניים? בצוות Z1 לומדים על בשרם מדי יום את התשובות.
סמל י': "ידעתי שיש הרוגים ושיש פצועים קשה כי ראיתי אותם, אבל כשפוניתי לא ידעתי מי ולא ניסיתי לנחש, כי זה כאב. קצין הנפגעים הגיע אליי לאיכילוב בערב, וכשהוא הלך, חשבתי לעצמי שאין סיכוי שזה אמיתי שאומרים שאחד החברים הכי טובים שלי נהרג. איך זה יכול להיות שלא אראה אותו יותר? זו סערת רגשות שאני לא מצליח לתאר אפילו. המשפחה נכנסה אחרי שקצין הנפגעים הלך, והייתה שם בשבילי. לא ידעתי מה להרגיש. פתחתי את הטלפון, נכנסתי לגלריה, התחלתי לראות תמונות שלנו מההכשרה ולהיזכר ברגעים יפים שהיו לנו יחד. בינתיים הגיעה המשפחה המורחבת, חברים מהבית, אנשים לא מפסיקים להיכנס ולצאת מהחדר שלי בבית החולים, ואני רק רוצה להסתכל על התמונות".
שיירת דגלים שליוותה את סמ"ר יואב פפר לבית העלמין בהרצליה:
שיירת דגלים מלווים את סמ"ר יואב פפר ז"ל אל בית העלמין בהרצליה
(צילום: דוברות עיריית הרצליה)
מתי אתם יוצרים קשר עם משפחות הנופלים?
סמל נ': "אני הספקתי להיות בהלוויה של יהב הדר ז”ל ושל אביאל וויסמן ז"ל, שחררו אותי יום לפני זה מהמיון, הגעתי הביתה בערב וניסיתי להבין עם עצמי לאילו הלוויות ללכת, כי היו שתיים בצפון ושלוש באזור המרכז. אחרי זה המשכתי לסבב בשבעות".
זו חוויה בלתי נתפסת, להיות בלוויה של מישהו שישבת איתו לפני בערך 24 שעות.
סמל נ': "זה באמת היה בלתי ניתן לעיכול. באתי על אזרחי. אני מסתכל על ארון הקבורה וחושב שלפני יום צחקנו ביחד ואכלנו בסלון ההוא ואיך הרצנו בדיחות. בכל שבעה ישבתי וסיפרתי כל מה שיכולתי, כדי להקל על הכאב. סיפרתי כל מה שביקשו לדעת. חוץ מהלוויות והשבעות ביקרתי את המשפחות של המורדמים בבתי החולים".
משא כבד בשביל בן 20 וקצת.
סמל נ': "אני די מנתק את זה, אומר לעצמי שעכשיו אני צריך להיות בשביל המשפחות".
סמל ע': "תמיד היינו צוות שהרגיש כמו משפחה אחת, אבל אחרי התקרית גם המשפחות של הפצועים וההרוגים הפכו לחלק מאיתנו. אתה מתחיל להתכתב עם אימהות, בנות הזוג שואלות שאלות, ואתה מתחבר עם מעגלי החברים שלהם ועם האנשים הכי קרובים אליהם. נוצר קשר מטורף בין כולנו, כאילו הכרנו שנים".
סמל אילן: "עידית, אמא של יואב פפר ז"ל, הגיעה לבקר את הפצועים במהלך השבעה עצמה, שלושה ימים אחרי הלוויה. לא בכיתי באף שלב אחרי התקרית, עד לרגע שהיא הגיעה לבית החולים וראיתי אותה. כשנתתי לה חיבוק הכול יצא ממני, כל מה שעברנו שם, ולא הפסקתי לבכות".
סמ"ר נועם: "הדבר הראשון שאמרתי להורים שלי כשהתעוררתי מההרדמה היה, 'איך ההורים של ההרוגים היו פה? כמה חוזק הם צריכים'. אנחנו נפגשים הרבה מאוד, כמעט בכל הזדמנות, וכמה שיותר מדברים ומדברים, גם בפורום קבוצתי. מה עברנו כאן, בעצם? ובואנה, איך החברים שלנו הלכו? זה כאב שאני לא מעכל. מדברים גם איך אנחנו יכולים לעזור למשפחות, כמי שהכירו את הבנים שלהן הכי טוב".
באיזה שלב מתחילים לגשת לעיבוד הנפשי של האירוע הזה?
סמל דניס: "בערך שבועיים אחרי התקרית היה לנו 'יום עיבוד' במלון בתל-אביב מטעם היחידה, שם ראיתי לראשונה את הצוות מאז האירוע, ואנשים פרקו הכול, שפכו כל מה שהיה בהם. זו הפעם הראשונה שאתה רואה את חברים שלך במצב כזה".
יש רגע שאתם מסתכלים זה על זה, אולי גם עכשיו כשאתה רואים את טוהר ועזיז שכאן בבית החולים, ומבינים שאתם כאן - ושרדתם את האירוע?
סמל אילן: "לגמרי, ואני זוכר אפילו איך לפני כמה שבועות עזיז היה מורדם ולא מגיב. לא יכולתי לדבר איתו, ועכשיו אני רואה אותו הולך וצוחק, ותראי איזה חתיך".
עזיז, מחייך במבוכה: "עדיין לא חתיך, עוד לא".
סמל נ': "דיברנו אליהם כשהם לא היו יכולים לענות בחזרה ולא ידענו אם הם שומעים או לא".
סמ"ר נועם: "כשהייתי עדיין עם מכונת הנשמה בפה ורק עיניים פקוחות, מישהו נכנס מהצוות וראו במוניטור איך הדופק שלי עולה ויש איזה חיוך. הגוף שלך מגיב לחבר שלך, שנכנס לחדר שלך בטיפול נמרץ ואתה רק שומע את השם שלו. ככה זה היה אצל ארבעתנו, המורדמים עם פגיעות הראש. ראו עלינו איך אנחנו מרגישים שחברים שלנו שם, רק מלשמוע את הקול שלהם.
"התעוררתי לפני עזיז, אז היו ממש דברים שיכולתי להסביר לו על המחלקה. אני רואה גם איך טוהר מתקדם - מדבר, מסתכל בעיניים, קורא לי בשם המשפחה שלי, מבין עם העיניים את הבדיחות הפרטיות שלנו בצוות. אני רואה שהוא איתנו. זה נותן לי משמעות גם בשיקום שלי".
הטראומה שבאייפון
מכל נופל של הצוות יש להם זיכרון חד, שלוכד את מי שהיה בדינמיקה המיוחדת שנוצרה ביניהם. "שושן כבר לא היה בדיסטנס איתנו כמו במסלול", נזכר סמל י', "הוא היה חבר לכל דבר, למרות שהיה מפקד הצוות והיינו קרובים אישית. הייתי צמוד אליו כל הזמן בעזה והוא היה סוג של מודל עבורי, דמות שהובילה אותי בתוך כל הדבר הזה".
סמל ע': "פפר היה הילד של הצוות, הילד מהרצליה שהתבגר וראינו איך עבר תהליך משמעותי והפך לאחד מאלה שהכי אפשר לסמוך עליהם בצוות והוא מורגש בו מאוד. כל מי שפגש את פפר אמר עליו שהוא החבר הכי טוב שלו, הוא ידע ליצור חברויות שהרגישו כמו שנים, גם אם הרגע נפגשתם".
סמל דניס: "כשאנחנו התביישנו קצת מכל הלוחמים הוא כבר הסתחבק איתם ועשה סיגריה. ראו את התהליך שעשה, מהילד המפונק מהרצליה לסמל צוות במסלול, היחיד שמקבל טלפון ומעביר לו"ז מהמפקדים לכל הצוות ומקבל אחריות".
5 צפייה בגלריה
“אנחנו עושים חלוקה לאיזה קבר הולכים, ולפני שנה בזמן הזה התלבטנו לאיזו מסיבה אנחנו הולכים". צוות Z1 בהרכב מלא, לפני האסון
(צילום: באדיבות צוות Z1)
סמל י': "יהב היה חלק משמעותי מהחוויות שלי במסלול, הוא תמיד חיפש איך להשתפר ורצה לעזור. כל פעם היית שומע אותו מתנדב למשימה שלאף אחד לא בא לעשות. היית שומע אותו צועק מהקצה השני 'עליי! אני אעשה. אל תדאג, אני לוקח'. זה גם מה שנכתב במדבקות שעשו לזכרו. והוא היה כל כך מצחיק. בלילה, כשכולם רוצים לישון, הוא לא מפסיק לספר בדיחות. אלו היו הרגעים שהכי חיברו אותנו".
סמל אילן: "בהתחלה וויסמן היה ביישן ולא הצטרף כל כך לצחוקים, ואז ראינו איך תוך כדי המסלול הוא נפתח. הוא היה חכם מאוד, והבין המון בחשמל. לא היה חשמל בעזה - אבל הוא עשה שיהיה חשמל. בכל בית שנכנסנו הוא הצליח להדליק אורות, לחבר חוטים בארון החשמל עם איזה מצבר שמצאנו, הוא הנדס את הכול במשך שעות".
סמל דניס: "גיא היה מלא בשמחה - תמיד כשהיה רגע שחור, כשכולם היו מבואסים, הוא היה מרים את האווירה. הוא היה מלטף לכולם את העורף ומרים אותך בשנייה. אתה רואה אותו בתחנת האוטובוס ביום ראשון והוא מקרין אור. בלילה לפני התקרית כולם הלכו לישון, וגיא בא אליי ב-11 בלילה ואומר לי 'יאללה, דרבק לנו קפה'. ואני אומר לו 'איזה קפה בלילה? אתה לא תירדם'. ובכל זאת עשינו קפה, וזה היה הקפה האחרון איתו".
איפה הטראומה פוגשת אתכם היום?
סמל אילן: "לי זה קורה כשאני רואה תמונות עם החברים שנהרגו, שהאייפון מקפיץ לי פתאום".
סמל נ': ״אני עכשיו בקורס חובשים, ולראות פציעה שדומה לפציעות שטיפלנו בהן באירוע ממש מחזיר אותי לשם".
סמל דניס: "בשבוע שלפני יום הזיכרון עשינו חלוקה מי הולך לאיזה קבר, וברגע שראיתי את הוואטסאפ הזה - זה הכה בי: אנחנו עושים חלוקה לאיזה קבר הולכים, ולפני שנה בזמן הזה התלבטנו לאיזו מסיבה אנחנו הולכים. יש בקרים שאני מתעורר ואין לי מצב רוח, או שאני קם בטוב ומשהו מזכיר לי ולא עוזב אותי לאורך כל היום".
מה לגבי בדיחות שחורות?
סמל י': "יש בלי סוף. זו דרך התמודדות מובילה אצלנו".
סמל ע': "הולך חזק אצלנו בוואטסאפ הסטיקר 'היה פיצוץ'".
התקרית הפרידה גם בין מי ששרדו. חלקכם חזרתם להילחם, וחלקכם עדיין בשיקום. חושבים על איחוד מחדש?
סמל ע': "עכשיו, כשחזרתי לפלגה ואנחנו בקו בג'נין, עולה לי המחשבה כמה היינו נהנים כצוות שם. קצת יותר נוח שם, יש שם מקלחות, טלפון, זמן פנוי - וכל הצוות היינו עושים שם כיף ומתאמנים ביחד".
סמ"ר נועם: "עברנו כל כך הרבה ביחד. אחרי שהיינו בעזה, האחד בתוך השני - אנחנו עדיין מרגישים כוח אחד. אנחנו נפגשים בסופי שבוע, כרגע בעיקר בבתי חולים, ועוד נעשה את הטיול אחרי צבא שלנו יחד".
סמל אילן: "לא מזמן הייתי ביום מבאס בבית, ועלתה לי המחשבה על הטיול הגדול אחרי השחרור, הטיול שלנו. שלחתי סקר בוואטסאפ של הקבוצה, מי רוצה לעשות טיול גדול במזרח ומי בדרום אמריקה. אני זוכר שגיא ז"ל רצה לראות את דרום אמריקה, ותמיד אמרתי לצוות שאני רוצה לקחת אותם לאכול בשר באורוגוואי".
5 צפייה בגלריה
“עוד נעשה את הטיול אחרי צבא שלנו יחד". לוחמי צוות Z1 , מימין: סמל ע', סמל דניס, סמל א', סמל אילן, סמל עזיז, סמל נ', סמל י'
(צילום: יונתן בלום)
שרדנו כדי לספר: הלוחמים שהתראיינו לכתבה (מימין לשמאל)
סמל דניס - היה מטוליסט לוחם בצוות, נפצע באורח קשה בתקרית, כעת נמצא בבית בר"מ 2.
סמל ע' - היה מ"כ בצוות, נפצע באורח קשה בתקרית. כעת משרת כקמב"ץ של פלגה א' בסיירת נח"ל.
סמל אילן - היה מטוליסט לוחם בצוות, נפצע באורח קשה, כעת נמצא בשיקום יום ובר"מ 2.
סמל א' - היה חובש בצוות, נפצע באורח קל באירוע, כעת משרת בסיירת כמדריך לוחמה.
סמל י' - היה נגביסט חוד לוחם בצוות שנפצע קשה, כרגע בר"מ 2.
סמל ע' - היה מ"כ בצוות, נפצע באורח קשה בתקרית. כעת משרת כקמב"ץ של פלגה א' בסיירת נח"ל.
סמל נ' - היה נגביסט לוחם בצוות, נפצע באורח קל בתקרית וטיפל בפצועים. עכשיו נמצא בקורס חובשים ורוצה לחזור לסיירת כשיסיים אותו.
לא בתמונה:
סמל עזיז - היה מ"כ בצוות, התעורר לפני כחודש וחצי לאחר שהיה מורדם ומונשם, נמצא בשיקום ראש.
סמ"ר נועם - היה סמל הצוות, נפצע קשה באירוע, התעורר לאחר כשבועיים וחצי שבהם היה מורדם ומונשם, נמצא כרגע בשיקום יום ובר"מ 2.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.05.25
