7 באוקטובר 2023, 07:17. הודעת ווטסאפ מקרולין בוהל לאמה, סוניה בוהל-דנקר: ''אמא, כשאת קוראת את ההודעה הזו תישארי רגועה לגמרי. בסוף לא נסענו לתל-אביב ונשארנו בקיבוץ. כנראה שפרצה פה מלחמה משום מקום, אבל אנחנו בבונקר. לא בטוח שנגיע לטיסה".
סוניה עונה לה: "את לא רצינית".
קרולין: "אני כן, אל תדאגי".
קרולין בוהל
(צילום: שחר והב )
5 צפייה בגלריה
''המקריות שהובילה למותה של הילדה הקטנה שלי גרמה לי להפסיק את מערכת היחסים עם אלוהים". קרולין בניר עוז
(צילום: שחר והב )
סוניה: "אני מתה מדאגה".
קרולין: "אנחנו בבונקר, אין מה לדאוג. זה התחיל לפני פחות משעה, אין לנו הרבה מידע".
07:39. קרולין: "יש שמועות שטרוריסטים פרצו את הגדר. אבל הצבא כבר כאן ועוד מעט נוכל לצאת".
סוניה עונה: "עם ילדה כמוך תמיד משהו קורה".
"זו שורה שאני מצטערת שכתבתי אותה בדיעבד'', אומרת סוניה בוהל-דנקר כשאנחנו יושבים בסלון ביתה, בכפר קטן בגרמניה בשם אוטרזן, בין הנובר לברמן. ''הייתי צריכה להיות הרבה יותר אמפתית, אבל לא יכולתי לדעת עד כמה המצב חמור''.
7 באוקטובר אמור היה להיות יום משמח עבור סוניה בוהל-דנקר. היא בדיוק סיימה חופשה בדנמרק עם בעלה (השני, לא אביה של קרולין) והתחילה לארוז לקראת הנסיעה בת חמש השעות הביתה. בעלה חגג יום הולדת והם תיכננו לארח למחרת כמה חברים לארוחת בוקר. הדאגה שניקרה בראשה בעשרת הימים האחרונים, מאז שנודע לה מיקומו של קיבוץ ניר עוז שבו התארחה קרולין, התפוגגה: יומיים קודם לכן הודיעה לה בתה שהיא ודני דרלינגטון, צלם שהכירה בברלין, בן לאמא קיבוצניקית ולמתנדב בריטי שאיתו הגיעה לחופשה, חוזרים לתל-אביב לפני הטיסה הביתה בשבת.
ביום שני, 9 באוקטובר 2023, הייתה אמורה קרולין להתחיל את לימודי השנה השנייה שלה באופנה בת-קיימא באוניברסיטה בברלין, העיר שבה התגוררה בשנה האחרונה לחייה. קרולין בת ה-22 אהבה את העיר, את הלימודים, את חיי הלילה, את האפשרות להיות מי שהיא, בלי לעסוק בשאלה מה האחרים חושבים עליה. ''לקרולין היה קטע עם בגדים'', אומרת סוניה, ''היא לא קנתה בגדים חדשים בשמונה השנים האחרונות כי חשבה שזה מחמיר את משבר האקלים ולא הייתה מוכנה ללבוש בגדים שילדים באסיה תופרים בשביל שכר רעב. בגלל זה בחרה במסלול לימודים הזה. וכשעברה לברלין היא כבר לא הייתה צריכה לחשוש שאנשים יסתכלו עליה מוזר שהיא לובשת יד שנייה ומטליאה בגדים ישנים. אני חושבת שברלין הפכה אותה מנערה לאישה. וגם הייתה לה יותר אפשרות לרכוש מוצרים ללא גלוטן''. קרולין הייתה מגיעה לכפר פעם בשלושה או ארבעה שבועות, לנוח.
כמה ימים לאחר שנפרדו על רציף הרכבת, כחודש לפני שנרצחה, קרולין התקשרה בשיחת וידיאו לאמה והראתה לה שסיפרה את השיער הארוך שלה. "היא הייתה מתקשרת אליי בכל פעם שקרה לה משהו רציני, או אפילו סתם כשרצתה להודיע לי שהיא באה הביתה עם חברים והם רוצים לנסות לעשן חשיש בפעם הראשונה''. אחר כך קרולין הודיעה לה שהיא ודני טסים לישראל. סוניה ידעה שהמצב בארץ עלול להיות מתוח, אבל היא נכנסה לאתר משרד החוץ הגרמני, ראתה שאין אזהרת מסע, ונרגעה.
המוזה מברלין
"קרולין נולדה שלושה שבועות לפני הזמן ותוך שעתיים וחצי, שזה זמן מדהים ללידה ראשונה", מספרת סוניה. "היא לא יכלה לחכות. היינו האמא והבת הכי קרובות בעולם. היא לא הפסיקה לבכות בכל פעם שנפרדנו''. ב-2003, כשקרולין הייתה בת שנתיים, סוניה, אז עורכת דין בת 36, נפרדה מבעלה האלכוהוליסט. ב-2007 הן עברו לביתן הנוכחי, בכפר אוטרזן. מדובר באסם שהפך לבית עם גינה גדולה, טרקטורים בחניה, ערימות של עץ לחימום, שולחן קטן וארבעה כיסאות וביתן קטן שהיה פעם דיר חזירים.
''קרולין אהבה להיות בחוץ כל היום, בטבע; לשחק, להשתולל עם ילדים מהכיתה שלה, שרובם היו בנים'', נזכרת סוניה. בגיל 14 היא חלתה ונשארה בבית כמעט שלושה חודשים. הרופאים גילו שיש לה צליאק. ההפוגה הזו גרמה לה לסיים את התיכון שנתיים אחרי השנתון שלה. היא הפסיקה להשתתף בתחרויות ריצה, מאסה בחיי הכפר והתאהבה בחיים האורבניים, בבגדים, במסיבות.
"קרולין תמיד הייתה יפה, אבל חסרת ביטחון, גם ביופי שלה'', נזכרת סוניה, ''הרבה בנים רצו אותה, אבל היא הייתה סלקטיבית. אני חושבת שהייתה לה מערכת יחסית רצינית אחת''. כשהייתה קרולין בת 16 פנה אל אמה צלם בשם שטפן שראה אותה בפסטיבל מוזיקה וביקש ממנה רשות לצלם את הילדה. כך החל הרומן הגדול של קרולין עם עדשת הצילום משני צידיה. אחרי התיכון טסה לטייל בקניה, לאחר מכן התנדבה בבית יתומים, חזרה לגרמניה ויצאה לטיול של צלמים ודוגמניות צילום בדרום איטליה. אחד ממשתתפי המסע הזה היה הצלם דני רדינגטון.
רדינגטון נולד בניר עוז, אבל עזב בגיל אפס למנצ'סטר. הוא חזר לקיבוץ כמתנדב, עבר לטרייר שבגרמניה בעקבות אהבה לאישה גרמנייה אחרת, וכשנפרדו הגיע לברלין. בינו לבין קרולין היה הבדל של תריסר שנים וקליק מיידי, אך הם מעולם לא היו בני זוג אלא חברים בעלי תחומי עניין דומים. היא עזרה לו עם הארגזים כשעבר דירה לברלין. אחרי כמה חודשים, כשגם היא עברה לברלין, עזר לה בהובלה. אז ראתה אותו אמה בפעם הראשונה. "שאלתי את קרולין אם הוא יהודי, וקרולין אמרה לי שאין לה מושג, שהדברים האלו לא מעניינים אותה", אומרת סוניה, נוצרייה-פרוטסטנטית מאמינה. "כשהודיעה לי שהיא נוסעת איתו לישראל, ידעתי שאין מה לדאוג. אין אזהרת מסע ואין מצב שדני ייקח אותה למקומות מסוכנים".
קרולין טסה לבקר חברה ביוון, וב-23 בספטמבר המשיכה לישראל להיפגש עם דני. הם בילו את ארבעת הימים הראשונים אצל משפחתו במרכז, וקרולין שכחה שם טישירט. ב-27 בחודש עלו על הרכבת לשדרות. שחר והב, חבר של דני מניר עוז, מגדל תפוחי אדמה והצלם הלא-רשמי של הקיבוץ, אסף אותם מהתחנה.
"אשתי והילדים שלי היו בפריז, אז הם באו להיזרק אצלי", מספר והב. "כבר בפעם הראשונה שראיתי את קרולין הבנתי שהיא משהו מיוחד. סאנשיין, תמיד מחייכת, מאמינה בטוב, מושכת את כולם אליה, העיניים כל הזמן צוחקות, הצחוק תמיד מידבק, בחורה עם עומק, מקצוענית מול המצלמה, מחליפה דמויות. חיה תמיד בהווה. הם התעסקו בטירוף בצילומים, ופתאום קלטתי שהיא מוזה. הלכתי לבית שלי ולבית של אבא שלי והוצאתי את כל ציוד הצילום שהיה מאופסן שנים בלי שימוש. היא החזירה לי את החשק לצלם, להתעסק באמנות".
והב עבד בשדות. הם הלכו לבריכה, טיילו, צילמו בלי הפסקה. אכלו צהריים בחדר האוכל. סוניה השתגעה מדאגה כשראתה מה המרחק של ניר עוז מעזה. בתה הרגיעה אותה, הסבירה לה את מה ששחר הסביר לה על הממ''דים, שיש לפעמים טילים, אבל זה לא נורא והכל מוגן, ויש גדר ואמצעי אבטחה שאף אחד בחיים לא יפרוץ. "קרולין כותבת לי ווטסאפ שבדיעבד הוא ממש מקאברי", נזכרת סוניה, "היא כותבת כמה היא אוהבת את המקום הזה, את העובדה שכולם כל הזמן ביחד, וחותמת באמירה שהיא נמצאת בגן עדן עלי אדמות".
זו הייתה חופשה טובה מכדי להיות אמיתית. הם היו אמורים לשוב לתל-אביב ביום רביעי ודחו את חזרתם. שחר סידר להם לינה בדירה של אחיו, שהיה באותו שבוע בתל-אביב. ביום חמישי דחו שוב את הנסיעה למרכז. והחליטו לסחוט את החופשה בקיבוץ עד השנייה האחרונה. קרן מונדר הציעה להם טרמפ למרכז ביום שבת. הבעיה שלא היה להם מקום לישון: אחיו של שחר אמור היה לחזור לקיבוץ לתורנות שמירה. שחר אמר לו שיחליף אותו ושהוא יכול להישאר בתל-אביב. "כל רצף האירועים הללו, המקריות שהובילה למוות של הילדה קטנה שלי ושל דני, גרמה לי להפסיק את מערכת היחסים שלי עם אלוהים", אומרת סוניה. "הפסקתי ללכת לכנסיה. אני לא חושבת שעשיתי דברים נוראים כל כך בחיים שלי שזה מגיע לי".
ביום שישי יצאו שחר, דני וקרולין לצלם את השקיעה. אחרי ארוחת הערב אצל הוריו של שחר הם עברו בפאב. שתו, עישנו, קישקשו. ריח מתקתק-נוגה של סוף חופשה. עם לילה יצאו לחולות שבין ניר עוז לקיבוץ מגן כדי לצלם את הכוכבים. קרולין ראתה את הגדר וקלטה ששכחה להודיע לאמה שנשארו בקיבוץ. שחר הרגיע אותה: יש פה את מיטב אמצעי ההגנה של מערכת הביטחון, "וחוץ מזה, אני שומר על הקיבוץ הלילה", צחק והם נכנסו למכונית, מחליטים שהם עייפים מדי מכדי ללכת למסיבת הנובה. הוא הוריד אותם בבית אחיו. השעה הייתה כמעט אחת בלילה.
שחר עשה סיבוב באוטו, החנה בכל פעם במקום אחר. הוא לא סובל את הבודקה. בשש בבוקר הוא סיים משמרת במוסך. הדליק סיגריה, שלף את המצלמה ותיקתק. בשש וחצי, כשהחלו האזעקות, נכנס למיגונית במוסך. כשייצא משם, אחרי יותר מ-12 שעות, קרולין ודני כבר לא יהיו בין החיים.
תמונה בכיכר דיזנגוף
את סוניה בוהל-דנקר פגשתי לראשונה בטקס יום הזיכרון השנה, שאירגנה השגרירות הישראלית בברלין. לפני הטקס ישבנו כל המשפחות השכולות במעגל בחדר צדדי, וכל אחד מאיתנו סיפר על הקשר שלו לשכול. אני סיפרתי על אחותי הגדולה, ארנה, שליבה נשבר אחרי הפינוי מימית ונפטרה בעת שירותה הצבאי. אחריי דיברה אישה שאיבדה את אביה ואת חברה לחיים, ואז האלוף משנה שהנחה את המפגש ביקש מסוניה לדבר. זה היה שובר לב. בניגוד לכולנו, שגדלנו על השכול כאפשרות ממשית, על השירים שלו, על טקסיו, היא נשאבה בכוח לסיפור שהוא בכלל לא שלה. בניגוד לכולנו, לא היה לה שום מנגנון תמיכה. היא הייתה בודדה באבל שלה על בתה היחידה. היא אמרה לי שתשמח לספר את הסיפור של קרולין, שהוא נבלע בין כל אלפי הטרגדיות בישראל, ואילו בגרמניה לאף אחד לא אכפת מהמוות או מסיפור החיים שלה. מתה בלי נר.
כמה חודשים לאחר הטבח, השגרירות יצרה עם סוניה קשר והודיעה שמגיעה לה קצבה מביטוח לאומי כמשפחה נפגעת טרור. "אמרתי שאני לא רוצה כסף, אבל הם אמרו לי שאני חייבת לקחת, אז לקחתי", אמרה סוניה. הקונסול פתח איתה ערוץ ישיר; לא המסלול המחויב לפי הספר, אלא ערוץ הומני, שינסה לתת מענה למצוקות ולבקשות שלה. מאז הם בקשר קבוע.
"בכל פעם שהייתי מבקשת עזרה מהרשויות בגרמניה, שלחו אותי לחפש בעצמי או ביקשו ממני למלא טפסים. שום אמפתיה. שום הבנה לכך שאמא אבלה לא יכולה להתעסק בדברים הללו, אלא רק צריכה עזרה בלישון, בלתפקד, בלקום מהמיטה", אומרת סוניה. שתי נשים ישראליות, שליוו אותה מאז האסון, צירפו אותה לשיחת זום של משפחות שכולות מ-7 באוקטובר. עד אז חשבה שיש איסור גורף לטוס לישראל, אבל משפחה בריטית שבנה נרצח בנובה סיפרה לה שכבר היו שש פעמים בישראל. סוניה התקשרה לשגרירות גרמניה בתל-אביב ושאלה אם מותר לה לטוס. השגרירות הפנתה אותה לדף הבית שתבדוק לבד. היא ביקשה עזרה מהקונסול לבקר בישראל ביום השנה לטבח. מאחר שקרולין הובאה למנוחות בגרמניה (למעשה גופתה נשרפה ואפרה פוזר בשווייץ, כי החוק הגרמני אוסר על כך), הרשויות הישראליות אישרו לה סיוע בטיסה ושהייה בישראל לקראת יום השנה.
"הגעתי לישראל ב-6 באוקטובר ונשארתי עד 11 בחודש, כי לא רציתי להישאר ליום כיפור", מספרת סוניה, "איך שנחתתי ראיתי מלא תמונות של חטופים, ושלטים, ופתאום אני מרגישה שאני לא לבד. זו נחמה להיות במקום שבו כולם מבינים אותי ומרגישים כמוני''. רכב של השגרירות לקח אותה למלון סינמה בכיכר דיזנגוף. כשיצאה ממנו ראתה שהכיכר מלאה בנרות ובתמונות, שמדינה שלמה באבל. פתאום היא לא צריכה להסביר כלום לאף אחד. היא ביקשה מהשגרירות הגרמנית להדפיס לה תמונה של קרולין והלכה לתלות אותה בכיכר. עוד תמונה, עוד סיפור, ככה הניצוץ שלה לא יכבה.
ב-7 באוקטובר 2024 נסעה לטקס בניר עוז. כשהציעה לתחנת הטלוויזיה הציבורית בגרמניה להצטרף למסע שלה לגיא ההריגה, הם אפילו לא טרחו לענות לה. התחילה בבית הקברות, אחר כך נטעה עץ. ''הייתי לי הקלה גדולה כי הצלחתי לעשות את זה. לא התמוטטתי", היא נזכרת. ''הלכנו לכיוון הבית שבו נרצחה עם דני. אני הולכת בגיהינום של ניר עוז ופתאום קולטת למה זה היה גן עדן בשבילה. הבתים הקטנים, הצמחייה, החיים המשותפים. ניחם אותי לדעת שככה היו ימיה האחרונים''.
היא עצרה מול הבית והייתה צריכה לשכנע את עצמה להיכנס. כשהייתה בפנים, עמדה מול הממ"ד דקה ארוכה, מהססת. "אמרתי לעצמי שאני צריכה לרוקן את הראש. זו החלטה של הבטן''. ואז פתחה את דלת הממ"ד. פה נרצחה הבת שלה עם דני. פה ירו בה בגב, בצוואר ובחלק האחורי של הרגל. בבדיקה פתולוגית שעברה גופתה אחרי שנחתה בגרמניה התברר שלא נאנסה. ככל הידוע, המחבלים ירו מספר עצום של כדורים דרך דלת הממ"ד, פרצו פנימה, ראו את קרולין ודני מתבוססים בדמם ועשו וידוא הריגה.
על רצפת הממ"ד זיהתה סוניה את בקבוק השתייה המנופץ של בתה. את כל שאר החפצים שלה גנבו בוזזים עזתים. מה שנשאר ממנה בישראל הייתה רק הטישירט ששכחה בתל-אביב, אותה חולצה שאיפשרה את זיהויה לאחר השוואת הדנ"א. היא הלכה גם לכיכר החטופים, נפגשה עם המשפחה של דני, ספגה את האווירה בארץ הנתונה במלחמה.
המסע הותיר בה רושם עז, וביולי הקרוב תחזור לישראל ותשהה בניר עוז 11 יום, כמספר הימים שקרולין שהתה בקיבוץ. גם טקס יום הזיכרון בשגרירות הטביע בה חותם. "את מבינה שאת חלק ממשהו, שיש מעטפת שמדינה נותנת לאזרחים שלה, אפילו שאני לא אזרחית. את נכנסת למעגל שאת לא שייכת אליו ממש, אבל כולם מחבקים אותך, רוצים לחלוק איתך את הכאב. זה לא קיים בתרבות שלי. כל זה עורר אצלי מחשבות על לעבור לגור בישראל. זה המקום היחיד שבו אני אוכל לחיות בתוך מעטפת שתאפשר לי להמשיך את חיי''.
לא מצליח לבכות
בשכונה שבה התארחו קרולין ודני התחולל הקרב שבו לחמו חברי כיתת הכוננות המועטים עד הכדור האחרון. אז התחילו החטיפות. בתשע ושבע דקות התנתק הקשר בין שחר לדני. שחר התקשר לחברים שגרים ליד דירת אחיו והתחנן שיבדקו מה קורה עם דני וקרולין, אבל אף אחד לא ידע. שחר לא עזב את המיגונית עד שמונה בערב. הוא סחט את האנרגיות האחרונות של הבטרייה בנייד שלו. כבר מהבוקר ידע שאביו, יוסי ז"ל, נרצח בביתו. אשתו וילדיו של שחר הצליחו להגיע למקום בטוח, משם פונו.
שחר הפך את העולם כדי למצוא את המשפחה של קרולין. הוא כתב לאנשי הקשר שלה ברשתות החברתיות ולקולגות שהכיר בגרמניה כמגדל תפוחי אדמה. אחד מהם איתר את סוניה. "בדיוק חזרתי מטיול עם הכלבים אחרי ארוחת הבוקר שהייתה לנו עם החברים. התיישבתי על הכיסא בחצר, בדיוק במקום שבו הודיעו לי שאבא שלי מת מהתקף לב. דיברתי עם שחר והוא ביקש ממני ליצור בהקדם קשר עם השגרירות". את הבשורה קיבלה ביום ראשון בערב – לא בהודעה רשמית אלא מקרובי משפחה שלה ושל דני. "התחלתי לצעוק ולבכות בלי שליטה".
שחר התפנה לאילת וב-12 באוקטובר עזב עם משפחתו לפריז. בנובמבר 2023 השתתף בלוויות של קרולין ושל דני, בגרמניה ובבריטניה.
את צוואתה של קרולין, להיות תמיד שמחים, לא הצליחה אמה ליישם בחייה האישיים. "אני במצב קבוע של אבל', אומרת סוניה באיפוק. "מאז שקרולין נרצחה לא בכיתי אפילו פעם אחת, למרות שכל מי שמדבר איתי עליה מתחיל לבכות בעצמו. אבל יש לי צורך תמידי להקיא, כאב שלא מרפה לרגע. הצעתי לבעלי שיעזוב אותי ויתחיל חיים חדשים, אבל הוא אמר שאין על מה לדבר ונשאר איתי. למזלי יש לי שני כלבים שאני צריכה לדאוג להם, כשהם ימותו אני לא רואה סיבה להמשיך להזדקן. תמיד חשבתי שתהיה לי נשמה תותבת, שאפשר להמשיך לחיות איתה, אבל זה לא נכון. אין יותר חיים. לא רואה איך אני שורדת את הכאב הזה. גם אני נרצחתי ב-8 באוקטובר, כשקיבלתי את ההודעה. אולי לחיות בישראל ייצוק תוכן מחודש לחיים שלי.
"אני לא כועסת על אף אחד בישראל כי אין לי מספיק מידע. זה מאוד מוזר לחשוב על זה, בעיקר כגרמנייה, שהבת שלי נרצחה ממניעים אנטישמיים, ולכן אני פועלת כדי להילחם באנטישמיות. אני כועסת על התקשורת והציבור הגרמני שתומכים בפלסטינים ולא אכפת להם מהבת שלי. זה חולני לפאר את הדגלים והסמלים של מי שאחראים לרצח. אין לי שום רגש כלפי הפלסטינים. כלום. גם אין לי רצון לנקמה כי זה לא יחזיר אותה".
שאלתי אותה למה היא מתגעגעת, אילו זיכרונות צפים בה כשהיא חושבת על קרולין. היא נזכרת בביקורים שלה בברלין, איך היו קונות בירה, עושות סלפי ברחובות. "אין לי את זה יותר. אין לי את הבת שלי. את הקשר שלי לאנשים צעירים ולעשות דברים מטופשים ברחובות. נשבר לי החלום של להיות סבתא לילדה שלה. אני מתגעגעת לאיך שהצחיקה אותי בכאוטיות שלה. אני לא מעכלת שהייתה לי ילדה ועכשיו אין לי יותר. הייתי רוצה להודות לאל על המתנה שקיבלתי ל-22 שנה, אבל זה בלתי אפשרי. אני מתגעגעת אליה מדי".
יום אחרי זה שלחה לי הודעה: "קרולין תמיד איתי. כשאני מכינה קפה, כשאני יוצאת לטיול עם הכלבים, כשהשמש זורחת, כשאני יושבת על הספסל שחברים שלה בנו לזכרה לא רחוק מהבית. היא תמיד בראש שלי".
***
7 באוקטובר 2023, 09:06
קרולין: "מומישן, אני אוהבת אותך מכל הלב, ואני מודה לך עד אין סוף על כל הדברים שעשית למעני. על הכל הכל הכל".
סוניה עונה: "לא יכול להיות שאלו מילות פרידה".
היא כותבת עוד ארבע הודעות. קרולין כבר לא תראה אותן.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.06.25
