601 ימים לתוך מלחמת חרבות ברזל, והנטל הכבד של הלחימה מורגש היטב גם בעורף. בין משרתי המילואים הרבים נמצאים גם סטודנטים, פצועים, מפונים ועצמאים שמתמודדים יום-יום עם ההשלכות הכבדות של המלחמה. מתנאל ויינברג (27) מירושלים השתחרר משירות סדיר כלוחם בודד בגולני, והשתבץ מיד לשירות מילואים בחטיבת אלכסנדרוני. באזרחות הוא עובד במשרד הנגב והגליל, והוא סטודנט לתואר שני בניהול ויישוב סכסוכים, אבל מפרוץ המלחמה הוא כבר השלים כ-260 ימים במילואים.
ב-11 באוקטובר 2024 נפצע מתנאל באורח קשה בהיתקלות עם מחבלים במהלך טיהור בניין בכפר מיס אל-ג'בל בלבנון. הוא זוכר היטב את הרגעים האלו, כשנשאר בהכרה מוחלטת בזמן הפינוי. "הכוח תפקד מדהים, זה מה שהציל לי את החיים והפך את ההיתקלות למוצלחת. כולם התנהלו במקצועיות וברעות. אני גאה להשתייך ליחידה כזו", אמר בשיחה עם ynet, שבה שיתף על המחיר הכבד ששילם בהיתקלות.
ויינברג שחזר את המקרה וסיפר כי "ישר הבנתי שאיבדתי את היד, ראיתי שהיא מנותקת מהגוף". אחרי שבועיים שבהם הרופאים נאבקו לשמור על תפקודה - הם נאלצו לכרות אותה. "סבלתי מכאבי תופת", ציין. מאז ועד היום נמצא מתנאל בשיקום במחלקה האורתופדית בבית החולים שיבא בתל השומר - מתמיד בטיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק ופסיכולוג. "אני מעריך את הצוות המקצועי שמלווה אותי כל הדרך", אמר.
במהלך השיקום הממושך, הקשר עם ידידתו שרה הפך לרומנטי, והכלב שלה ריקו הפך גם הוא לשותף בלתי נפרד בתהליך. "ידידו הטוב של האדם זה לא מיתוס, מדהים כמה שהוא עוזר לי", שיתף. "אני צריך ללמוד להתנהל לבד במצב חדש. פעם התרגשתי כשלקחתי גיטרה וניגנתי, אבל היום אני כבר לא יכול. ברמה המנטלית זו התמודדות עם הקרב ואובדן היד. אחרי הפציעה הייתי מאוד תלותי וכאוב, אבל כשהגעתי לשיקום הבהירו לי שלא נחים פה, עובדים כדי לחזור לעצמנו".
בימים אלו, בזכות עזרה מחברים לספסל הלימודים, חזר ויינברג ללימודי התואר שלו באוניברסיטה וכבר סימן לעצמו את היעד הבא: "חשוב לי לחזור לשירות. אני חלק מהם - הגדוד זה משפחה". הוא סיפר גם על ההרצאות שהעביר עוד לפני המלחמה, בשם "האזרח טרומפלדור": "גם אחרי הפציעה, אני מאמין באמירה שהיא לב ההרצאה - טוב לחיות בעד ארצנו. זו ארצי, זו מולדתי ולכאן אני שייך. רעות, כמו של החברים שלי בקרב ושותפות הגורל של כולנו, היא הסיפור של המדינה".
"נדרשת להיות גם אמא וגם אבא"
סמ"ר (במיל') מירי מנשה ממטולה התחילה רק השנה את שירות המילואים שלה, והשלימה כבר 50 ימים בתפקידה כקמב"צית בחטיבת אלכסנדרוני. בעלה נעם משרת מיומה הראשון של המלחמה כקצין מודיעין בפיקוד הצפון ולשניהם שלושה ילדים – התאומות שרי וחן (15) וצור (11.5).
ב-8 באוקטובר 2023 המשפחה עזבה את ביתה במטולה, ומירי, שעובדת כשפית עצמאית, נותרה ללא פרנסה. אחרי נדודים בין בני משפחה, מלון בטבריה עם יתר הקהילה שפונתה, והשכרת דירה זמנית בעיר - בחודש מרץ האחרון חזרה המשפחה לביתה במטולה. "לרגע אחת לא הייתה התלבטות אם נחזור - השאלה רק הייתה מתי. נעם ואני מגיעים מבתים פטריוטיים שחינכו על אהבת הארץ. בוחרים לחיות פה", שיתפה.
מנשה, חברה בתנועת "המתמרנות" המאגדת תחתיה נשות משרתי מילואים, סיפרה על המרחק של הילדים מהאב שהשלים 601 ימים על מדים: "הם מודעים למה שקורה בארץ ובעולם, מבינים את משמעות המלחמה על הבית. מבינים את הצורך, המשמעות מאחורי השירות של אבא". לאחרונה שיתפה מירי את שלושת ילדיה בכוונתה להתגייס גם היא לשירות מילואים, למרות הפטור שאליו היא זכאית בתור אם לילדים.
"ידעתי שיש לי המון מה לתת ולתרום למערכת, מבחינת ידע וניסיון. הילדים היו צריכים זמן לנשום ולעכל את ההחלטה, אבל היא הייתה להם ברורה ומובנת. ברגע שיכולתי ביטלתי את הפטור והתייצבתי", אמרה. "להתגייס בגיל 40 זו חוויה אחרת. פתאום מוצאת את עצמי חולקת חדר עם מישהי שאני לא מכירה, מתקלחת במקלחת שיתופית. כיום נעם הוא זה שחוזר הביתה בסוף היום ותופס את תפקיד 'איש המילואימניקית'. המערכת מתגמשת איתו כדי לאפשר לשנינו לשרת".
מנשה הדגישה גם את ההתמודדות המורכבת - בכל הזירות. בהיבט המקצועי: "לא מצאתי מסעדה שמוכנה לחתום איתי על חוזה כי הייתי באי-וודאות לגבי הזמן שנישאר כמפונים בנהריה. גם כשחזרנו הביתה, מסעדות שעבדתי איתן בגליל העליון נשארו סגורות. תחום המסעדנות ספג מכה קשה"; מבחינה אישית: "התחלתי תואר ראשון אבל הפסקתי, לא הצלחתי לשלב לימודים לצד תפעול של בית מתפקד"; ומבחינה משפחתית: "אני נדרשת הרבה פעמים להיות גם אמא וגם אבא. וכשאבא חוזר הביתה – לבנות מחדש את התא המשפחתי השלם שלנו".
"מאמין שהעם יתמוך בי ובעסק"
מיקי קפולסקי (30) מנשר, חבר בתנועת "המילואימניקים", פתח את הפודטראק "קפולס" לפני שלוש שנים. "מנות פשוטות והכי טעימות, עם טאץ' אישי ואווירה מיוחדת", סיפר בגאווה על החלום שהגשים בפתיחת העסק. עם פרוץ המלחמה, כשגויס למילואים בחטיבת הנגב, נאלץ קפולסקי לסגור את העסק למשך שני סבבים שבהם שירת כ-10 חודשים: "שלחתי הודעה לכל הספקים שנעצרת הפעילות עד להודעה חדשה. מלא סחורה הלכה לפח. בקושי היינו בבית, הראש בכלל לא חשב על הפגיעה הכלכלית, ספגתי הפסד של עשרות אלפי שקלים".
ביולי אשתקד, בעודו בסבב המילואים השלישי, נפתח הפודטראק שוב, וקפולסקי עבד קשה מאוד לתפעל אותו מרחוק. "ויתרתי על שעות שינה ועשיתי נסיעות מטורפות", שחזר. בינואר, כשהוא כבר בסבב הרביעי, נאלץ מיקי שוב לסגור את העסק. לפני שבועיים, במתכונת מצומצמת, הוא פתח אותו שוב לתקופת ניסיון. "אני אופטימי, מאמין שעם ישראל יתמוך בי ובעסק שלי ויבוא לטעום", אמר בתקווה.
בסיום הסבב הראשון, מיקי נשא לאישה את בחירת ליבו הדר. בסבב השני נפצע ונגרם נזק לצווארו, ולאחרונה הוא גם התחיל לימודי תואר ראשון בטכניון בחיפה: "אני עוד מושך התחייבויות מסמסטר שעבר, מקווה שאצליח להשלים הכול. כנראה אפרוס את התואר הרבה מעבר למתוכנן". במקביל לעיסוקיו, הוא נאבק כעצמאי לקבל את ההטבות המגיעות לו: "המדינה מערימה קשיים כדי שזה יהיה כמעט בלתי אפשרי לקבל את הכסף שמגיע לנו. מעבירים אותי מגורם אחד לשני, מתישים אותנו", אמר.
"להגיע לשיעור זה דיסוננס מטורף"
גם התאומים ירדן ועומר אשר (26) מקווים להצליח לעמוד בכל ההתחייבויות לתואר, בצל שירות מילואים ממושך. "במקום להיות סטודנט ומילואימניק – אני מילואימניק וסטודנט", סיפר עומר, לוחם וחובש קרבי בגדוד 43, חבר תנועת "מגן הדור" שהשלים יותר מ-300 ימי מילואים במקביל לתואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן בניהול אסונות, מצבי חירום וסייבר. "מסבב לסבב יותר קשה לחזור ללימודים, ולהגיע לשיעורים תוך כדי השירות זה דיסוננס מטורף", הוסיף.
אחיו ירדן, שהשלים כ-270 ימי מילואים ונמצא כיום בצו פתוח ל-90 ימים, לומד במקביל לתואר שני באוניברסיטת חיפה. הוא תיאר את הקושי הגדול הכרוך בדבר: "בסיום הסבב הראשון נָחַתִּי ישר לתקופת מבחנים. היה לי חודש בלבד להשלים לימודים של שלושה חודשים. זה מדכא, חזרתי מהשטח וגיליתי שאין שום מתווה שרלוונטי לי". את התואר הראשון סיים בשמונה חודשים של עיכוב, במקביל לתחילת התואר השני: "אליו הגעתי אחרי סבב של 100 ימים, נרשמתי מלכתחילה לפחות קורסים, מה שייצור לי בהמשך יותר עומס".
"משאירים מאחור משפחה וקריירה"
מור (36) טביב קלדרון מתל אביב נשואה לעמרי (38) ויש להם שני ילדים – בן (שנתיים) ורובי (10 חודשים). "עמרי היה באמצע סבב, הוא הגיע מהשטח ישר לבדיקה שהסתיימה בלידה", סיפרה קלדרון על הלידה בצל המלחמה, כאשתו של לוחם במילואים שהשלים כ-300 ימים מפרוץ המלחמה.
השבוע, במהלך הסבב החמישי שאליו התייצב, קיבל עמרי עדכון שהצו יתארך בחודש נוסף. "כולם סביבו משאירים מאחור משפחה, ילדים, קריירה", אמרה. "הבן שלנו, שמאוד מחובר לעמרי, מתמודד עם חרדת נטישה. לפעמים קם באמצע הלילה וקורא לאבא, כשאני מגיעה לאסוף אותו הוא מתעקש שאבא יגיע, בלי תיאבון בגן. בעבודה אני מחסירה הרבה ימים, כשאני נאלצת להישאר איתה בבית ובעלי לא פה כדי שנתחלק". היא הוסיפה: "אני כבר לא יודעת למי לדאוג קודם - לעומרי כשנכנס לפעילות בשטח, לילדים, לעבודה שנפגעה. אני 'רק' עם שני ילדים ומרגישה בקריסה".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.05.25
