גם בתוך הכאוס שמתרחש בימים האלה בטהרן, רבים חוגגים את המפלה הקשה שסופג המשטר הקיצוני. עזיתא, צעירה איראנית, מספרת ל-ynet ו"ידיעות אחרונות" על הפחד, חוסר הוודאות והתקווה לימים של חופש.
תקיפה ישראלית במזרח טהרן, אתמול
"לאט-לאט מחלחלת אצלנו ההבנה שהמטוסים הישראליים לא הולכים לשום מקום בזמן הקרוב. שזו מציאות שאנחנו צריכים ללמוד לחיות איתה. כל יום, תקיפות המטוסים הישראליים מוכיחות לעוד ועוד איראנים את ההזנחה: ההנהגה לא מסוגלת לשמור על השמיים שלנו, ואין פה שום תשתיות כדי להגן על האזרחים.
מי שיכול להרשות לעצמו, ובעיקר מי שיש לו בבית תינוקות או אנשים מבוגרים, בורח לאזורים כפריים יותר שאין בהם הרבה ריכוזי אוכלוסייה ושאינם קרובים למטרות שהישראלים צפויים לפגוע בהן. יש תמונות של אנשים עומדים בתור בתחנות דלק במשך שעות, עם מזוודות ומכלי מים ענקיים קשורים לגגות.
בערים עצמן אין שום תשתיות אמיתיות להגנה. אין מקלטים. אומרים לאנשים לרדת למרתפים שאין בהם שום הגנה אמיתית. עכשיו החליטו לפתוח את תחנות המטרו 24 שעות ביממה כדי שאנשים יוכלו להתגונן. האזרחים, בעיקר הצעירים, הבינו כבר מהיום הראשון של ההפצצות שזה המצב, והרבה מהם מתארגנים במגרשי חניה תת-קרקעיים או במנהרות.
הם נשארים שם, כי בניגוד לישראל אין לנו פה זמן אזהרה לפני שנופלים הטילים. לכן, החניונים התת-קרקעיים כאן מלאים במזרנים, מקררים קטנים, גנרטורים. אנשים מביאים אוכל, שמים מוזיקה, רוקדים. הצעירים עולים על הגגות או מתרכזים בקומות גבוהות של בניינים, עושים מסיבות, מצלמים את הטילים שנופלים על הערים שלהם ומעודדים. זה נשמע אולי קצת ביזארי, אבל זו הסיטואציה. אפילו היום אני יודעת על צעירים מתנגדי שלטון שמתכננים מסיבה באחת מתחנות המטרו.
אבל המשטר עדיין מטיל עלינו טרור. יש ברחובות המוני תומכי משטר שמחפשים למי להרביץ, את מי להאשים, במי לנקום. אם לא מספיק הפחד מההפצצות מהאוויר, יש גם את הפחד הזה. אנשים מחפשים אסקפיזם, לברוח מכל המתח, הלחץ, הפחד, התקווה וחוסר התקווה. יש פה בלבול עצום.
לרובנו אין גם אינטרנט יציב, אם בכלל, אז אנחנו גם די מנותקים ממה שקורה. צריכים להסתמך על התקשורת של השלטון, אבל שם כמובן מדווחים שאנחנו עוד מעט כובשים את ירושלים ומחסלים את "הישות הציונית", אז אין ממש מידע. יש רק את הרעשים של הפיצוצים שאתה שומע כמעט כל היום. ואסור לשכוח: מצטברת פה עייפות גדולה. אנשים לא ישנו כבר ימים.
עוד כמה ימים כאלו, ותחושות הבגידה והנטישה יגיעו לרמה מסוכנת. המחירים כבר עולים, המדפים מתחילים להתרוקן. לכולם כבר ברור שמי שיצטרכו לשאת במחיר הם האזרחים. מי שהביא אותנו למצב הזה כבר ברח מחוץ לאיראן.
הדבר הכי פופולרי בטהרן כרגע הוא לשלוח לחברים שלך, לקרובים, למשפחה, הודעות פרדה קוליות. את לא יודעת מתי תהיה עוד הזדמנות
מה שברור הוא שיש הסכמה מוחלטת בין מתנגדי המשטר לתומכיו בקשר לתחושת הבגידה. לעובדה שסיפרו לנו על אימפריה צבאית שאי-אפשר לחדור אליה, ופתאום קמנו למציאות שבה מטוסים ישראליים מרחפים בשמי טהרן בלי שאיש יפריע. כשאנשים יפנימו את המציאות הזו יכול להיות פה כאוס, ואחריו אלימות פנימית - מרחץ דמים.
כבר עכשיו יש כוחות מאוד גדולים של חיילי המשטר שמסתובבים ברחובות למנוע הפגנות. מצד שני, בבתי קפה יש מסכי טלוויזיה ענקיים שמשדרים בלופ תמונות מההתקפות של איראן על ישראל.
יש פה הרבה ניסיון לברוח מהמציאות הזו. ללכת למסיבות בחניות התת-קרקעיות, לאכול עם אחרים, לצאת לפארקים או לשווקים. הישיבה בבתים בציפייה ללא ידוע רק מגבירה את הפחד, המבוכה, את העובדה שאין לנו מה לעשות. הדבר הכי פופולרי בטהרן כרגע הוא לשלוח לחברים שלך, לקרובים, למשפחה, הודעות פרדה קוליות. את לא יודעת מתי תהיה עוד הזדמנות".
הביא לדפוס: זאב אברהמי
