כשבידיהם זר בלונים, עוגיות וסוכריות נכנסו ביום שלישי בערב רז קינסטליך ראש עיריית ראשון-לציון, סגניתו ליאל אבן זהר ועובדי החמ"ל של עיריית ראשון-לציון, לקומה מינוס 3 בחניון העירייה, ופצחו בשירת "היום יום הולדת לאליענה".
מי שזכתה לחגיגת יום ההולדת הייחודית הזו, עמוק בבטן האדמה, היא אליענה לנגר בת הארבע, שמשפחתה עברה לישון מדי לילה בחניון העירייה, שהוכשר כמרחב מוגן עבור תושבי העיר שאין להם ממ"ד, או שהמקלט רחוק והם מתקשים להגיע אליו בזמן בכל אזעקה, כמה פעמים בלילה.
החניון שהפך למקלט בראשון לציון
(צילום: מאיר תורג'מן)
יוליאנה בת התשע, אחותה הבכורה של אליענה, נשמעה רגועה מאוד: "סוף-סוף אני ישנה לילה שלם בלי פחד, ממש בכיף. כבר לא שומעת את הבומים המפחידים מעל הראש, תוך כדי שההורים שלי, אני, ואחותי ואחי הקטנים, יורדים בריצה ארבע קומות למקלט של הבניין, כשהאזעקה המלחיצה ברקע".
יוליאנה יושבת על אחת מחמש מיטות שדה שהוצמדו, עטופות במצעים שאמא הביאה מהבית, ועליהן ספרי ילדים ובובות. ההורים, אנה ואיגור, וילדיהם יוליאנה, אליענה והתינוק ליאור בן חמשת החודשים, ישנים בפינה הזו בחניון כבר כמה לילות ברציפות.
"לקפוץ מהמיטה, להעיר שלושה ילדים, לרדת ארבע קומות ברגל. זה מפחיד וסיוט", שִׁחזרה האם, אנה, את האזעקה הראשונה ביום שישי לפנות בוקר. "למחרת החלטתי לבדוק מרחבים מוגנים שפורסמו. הסתובבנו בכמה מקומות בעיר והחניון התת-קרקעי היה הכי מתאים. העיריית שמה מאווררים, פרסה נקודות חשמל, ויש גם קצת משחקים ופינות יצירה ושירותים".
לפני פרוץ המלחמה הזמינו בני המשפחה צימר בצפון כדי לחגוג בו את יום ההולדת של אליענה. "קיבלנו צימר בחניון", צחקה אנה. "בטוח שזה יום הולדת שלא נשכח".
אליענה הקטנה התרגשה ושמחה מהחגיגה שנערכה עבורה בחניון העירוני. "זה מרגש לחגוג יום הולדת לכזו ילדה מקסימה, שנראית מאושרת במרחב המוגן בחניון", אמר ראש העירייה, קינסטליך. "אני מקווה שבשנה הבאה תזמינו אותי לחגוג בבית, או בכל מקום שמתאים וראוי יותר מאשר חניון".
עיריית ראשון-לציון סיפקה מיטות שדה ומזרנים לבאי החניון, וראש העירייה וסגניתו הסתובבו בין המשפחות וחילקו פיצות וארטיקים לילדים. כבר לפני כשנתיים החלה העירייה במיזם של הכשרת מרחבים מוגנים לאירועי אסון המוני. "חשבו שהשתגעתי", נזכר קינסטליך. "לסמן ולהכשיר חניונים כמקלטים ממוגנים. אבל לצערי הרב זה הפך למציאות חיינו. אני רוצה לומר כל הכבוד להורים שלא מזלזלים בביטחון חיי ילדיהם ומגיעים למרחבים המוגנים בחניונים בעיר".
התושבים הרבים בחניון אכן מביעים שביעות רצון. "מאז מוצאי שבת, כשבאנו לחניון, המשפחה ישנה לילה שלם בכיף. מתעוררים בבוקר, משאירים כאן את הציוד, נוסעים הביתה להתקלח ולצחצח שיניים ויוצאים לעבודה", תיאר איגור, אביה של ילדת יום ההולדת. "זה פתרון מצוין למי שאין ממ"ד בבית, ואחרי מה שראינו בפתח תקווה שגם ממ"ד לא תמיד חסין, אז חניון מבוטן בקומה מינוס 3 זה הכי-הכי בטוח".
בשעה 23:00 יש עמעום אורות שנדלקים שוב בשעה 6:00 בבוקר. על מיטת שדה שוכב בחור צעיר ושקוע בקריאת ספר. "תאמינו לי, אחלה שקט פה", הוא אומר.
"היה קשה לעכל את הרעיון לישון בחניון תת-קרקעי, אבל ניסינו לילה אחד וזה היה מוצלח. לא שומעים כאן אזעקות, הילדים לא קופצים בבהלה והם ישנים בשקט לילה שלם"
ככל שהלילה מתקרב מצטרפות משפחות נוספות ללינה בחניון התת-קרקעי. יש כאלה שמגיעות עם מזרן גומי מתנפח, שהופך בן רגע לטרמפולינה מאולתרת עבור הילדים, שמרגישים שהם בקייטנת קיץ. ההורים משדרים נינוחות. "הכי חשוב זה שהילדים בטוחים ושאין את הרגע מקפיא הדם הזה של האזעקה שפורצת, והילדים מתעוררים בבהלה", מסבירה אחת האימהות.
חן ונטלי אבני עם חמשת ילדיהם – בני שנה וחצי עד 12 – ועם הכלב "ריו" שמקבל בנביחות רמות, שהופכות לקשקוש שמחה בזנב, כל מי שמתקרב למתחם המשפחתי, תפסו פינה נרחבת בחניון. על המיטות, אחת הילדות קוראת ספר, השני שקוע במשחק באייפד, והתינוקת על הידיים של אמא. חן, האבא, דאג למאווררים שינעימו את השהייה. "יש לנו מקלט בבניין, אבל הוא לא תקני, עם דלת מעץ", הסביר. "והכי קשה זה עם האזעקה שמחסירה פעימה, ואז להעיר חמישה ילדים, ולרדת במדרגות כמה קומות למקלט. וכשחוזרים הביתה הלכה השינה, ואז שוב אזעקה. זה מתיש".
האמא, נטלי, אומרת שלמרות הקושי, לא הייתה אפשרות שלא יירדו למקלט. "ראינו כמה הטילים מאיראן קטלניים ומסוכנים", סיפרה. "היה קשה לעכל את הרעיון לישון בחניון תת-קרקעי, אבל ניסינו לילה אחד וזה היה מוצלח. לא שומעים כאן אזעקות, הילדים לא קופצים בבהלה והם ישנים בשקט לילה שלם. בינתיים בשביל הילדים זה אתר קמפינג חמוד". בבוקר נכנסים בני משפחת אבני למכונית ונוסעים הביתה כשהם משאירים במקום את ציוד השינה.
גם משפחת כץ התמקמה במתחם שבו פרסה שמיכה שעליה פוזרו בובות ומשחקים לילדות שאנל (עשר), מוניקה (שמונה) ומרסל (שנתיים). ההורים, ארינה ופאשה, מתארגנים לקראת שנת הלילה איתן. "כיף לישון פה", מחייכת מוניקה. "אני ישנה כאן לילה שלם וזה לא מפחיד. כשישנו בבית, זה היה מפחיד לרדת ברגל. כאן זה כמו פיקניק".
