ביום חמישי שעבר תיכנן סגן י' לצאת עם לוחמיו לאימון מתגלגל של 13 שעות, המדמה חילוץ מורכב מזירת הרס. "אבל הייתה לי תחושת בטן שמשהו גדול עומד לקרות והחלטתי לבטל את האימון", מספר י', מפקד סיירת אלון של חטיבת החילוץ בפיקוד העורף. "שחררתי אותם לישון מוקדם כדי שיהיו רעננים, והמשכתי לעבוד במשרד שלי עד שתיים בלילה".
המלחמה עם איראן תפסה אותם בבסיס האם של הסיירת במחנה רחבעם שברמלה. "אנחנו מחזיקים כוננות מטכ"לית של חילוץ בתמרון ושל חילוץ בעורף. אם האירוע באזור מרוחק, אנחנו מוקפצים לשם במסוקים. אם זה קרוב, אז על בסיס רכבים. שני התרחישים האלה קרו לנו במלחמה".
5 צפייה בגלריה
סא"ל דניאל על חורבות הבניין בבת־ים. "במרחב מוגן גם אם יש קריסה, נשאר חלל אוויר שמאפשר ללכודים לנשום עד שנגיע אליהם"
(צילום: דנה קופל)
בשעה 2:20, בלילה שבין חמישי לשישי, סיים י' את עבודתו והחליט ללכת לישון. "אני יוצא מהמקלחת, נשכב על המיטה ופתאום מתקשרים אליי: אתה צריך לעבור משגרה לחירום. הערתי את כולם והתחלנו להתכונן לפי פק"ל ההפעלה. בשלוש הודענו שאנחנו מוכנים לאירוע חילוץ שיימשך 72 שעות".
אנחנו מדלגים ליום שבת, לנפילת הטיל בבת ים. ספר לי מה קורה מרגע שנשמעת האזעקה. "הדבר הראשון שאנחנו עושים זה להיכנס למרחב מוגן, ושם אני פותח אמצעי שו"ב (שליטה ובקרה – י"ק) שמראה לנו את מקום הפגיעות ודברים נוספים. לצערי, הרבה פעמים אנחנו מקבלים מידע גם מתמונות וסרטונים שאנשים מעלים לטלגרם בניגוד מפורש להנחיות, כי הם גם מסכנים את עצמם וגם חושפים את מקום הנפילה.
"שמענו על הפגיעה החמורה בבניין והבנתי שגדוד 233 של מחוז דן כבר בדרך. בשלב זה עדיין לא הקפיצו אותנו לזירה, כי העדיפו שנשמור כוחות לשלבים המתקדמים והמורכבים יותר וגם היו שם כבר הרבה מאוד מחלצים. אז לקחנו רגע צעד אחורה והתמקדנו בקבלת מידע ועדכונים ובלימוד האתר ואופי האירוע".
כשהחל האירוע בבת-ים, סא"ל (במיל') דניאל, מג"ד 233, היה עם החפ"ק שלו בתחנת הכיבוי בחולון, שנכללת בגזרתו לצד בת-ים, יפו והמועצה המקומית אזור. "קודם כל וידאתי שכל הפלוגות שלי, שפזורות בגזרה, נכנסות למרחב מוגן", הוא אומר, "ואני מתחיל לקבל תמונת מצב ראשונה, גם מהחמ"ל ומקצין האג"ם שלי, וגם מהשותפים שלנו במרחב האזרחי שאנחנו איתם בקשר הדוק, ולא רק במלחמה – משטרת ישראל, כיבוי אש ועיריית בת-ים. בקבוצות המשותפות שלנו מתחילים לזרום דיווחים מהשטח, ואני מנתב את עצמי לשם עם המ"פ שהכי קרוב לנקודה".
הטיל האיראני פגע בקומה השישית של הבניין, ואגף שלם קרס אל תוך עצמו. עשר קומות הפכו בתוך שניות לגל חורבות דחוס בגובה של כחמישה-שישה מטרים. בשפה מקצועית זה נקרא "קריסת פנקייק" – שם שהוא הדבר הכי רחוק שאפשר לדמיין ממראות ההרס והחורבן הנוראי שהתמוטטות כזו גורמת.
"לצערי, בסוג הקריסה הזה קשה מאוד למצוא אנשים חיים", מסביר דניאל. "זו אחת הסיבות שאומרים ללכת למרחב מוגן: גם אם יש קריסה, נשאר חלל אוויר שמאפשר ללכודים לנשום עד שנגיע אליהם".
רוב הדיירים באזור הפגיעה היו במקלט או בדירותיהם?
"גם וגם. אני כן יכול להגיד בצורה ברורה וחדה שמי שנכנס למרחב מוגן, הציל את עצמו".
שלב חילוץ המודיעין
דניאל, 35, גדל במערך החילוץ וההצלה של פיקוד העורף. הוא השתחרר משירות קבע לפני כשש שנים, ומשמש היום כמנהל אגף הלוגיסטיקה והרכש בעיריית פתח-תקווה, עיר מגוריו, שספגה גם היא פגיעה קשה. לראשו כיפה כתומה, הצבע הרשמי של הפיקוד.
למרות ניסיונו הרב ומשימות ההצלה שבהן השתתף, בארץ ובמשלחות לחו"ל, עוצמה כזו של הרס טרם ראה. אבל ממנו לא תשמעו את המשפט "שום דבר לא הכין אותי לזה". להפך. "אני 17 שנה בפיקוד העורף. לאירוע מסוג זה הוכשרתי והתכוננתי מהיום הראשון שלי בצבא", הוא אומר כשאנחנו יושבים במשרדו הזמני בחולון, לשם חזר אחרי כמה ימים רצופים של עבודה בשטח. "תמיד ניסיתי לחשוב איך אנחנו, ואני באופן אישי, נגיב במקרה כזה".
מה אתה רואה ברגע שאתה מגיע לזירה?
"אני מבין שזה אירוע בסדר גודל אחר ושיש פה לכודים, ואני מתחיל לעבוד בצורה סדורה שאנחנו מתרגלים ומתאמנים עליה כל הזמן. זה נקרא טכניקת כניסה לאירוע והיא כוללת ארבעה מאמצים עיקריים. המאמץ הראשון הוא חילוץ מיידי, כלומר: להוציא לכודים שגלויים לעין, והיו כמה כאלה באתר ההרס של הזירה המרכזית, כולם לצערי הרוגים.
"המאמץ השני הוא ארגון המרחב – לחלק גזרות לכוחות, להגדיר לאן מפנים, איפה יושב החפ"ק. המאמץ השלישי הוא סימון ומיפוי האתר, והרביעי הוא מודיעין האוכלוסייה. צוותי האוכלוסייה של הגדוד מתחילים לתשאל את הדיירים ומשתמשים בכל מאגרי המידע הקיימים כדי להגיע כמה שיותר מהר למספר המדויק של האנשים שהיו בבניין בזמן הפגיעה – אם זה רישומי ארנונה של העירייה, לוחיות זיהוי של רכבים שנמצאו בזירה, בדיקה בבתי החולים, בירור מול רשות האוכלוסין האם דייר מסוים נמצא בארץ או לא, רשתות חברתיות ועוד. ברגע שיש לך תמונת מצב של מספר האנשים שהיו בבניין ואיפה הם שהו, אתה הרבה יותר ממוקד ומדויק, ובאירוע כזה ממד הזמן הוא קריטי".
חרדת קודש וצמרמורת
חילוץ הוא מלאכה מורכבת שמשלבת עבודה פיזית קשה לצד אינטראקציה עם אזרחים שעולמם חרב; שימוש בכלים מכניים כבדים לצד אמצעי איתור טכנולוגיים מתקדמים; ותכנון מדוקדק בעזרת מהנדסים במילואים לצד "מודיעין אוכלוסייה" שתכליתו להבין מי היה בבניין ברגע הפגיעה ואיפה. וכל זה מתנקז לרגע השיא: הוצאת לכודים מתחת להריסות, חיים או מתים.
כשסא"ל דניאל מתאר את הרגע הזה, שנמשך הרבה יותר מרגע אחד, ההתרגשות ניכרת היטב בקולו. "הסתובבתי באתר ההרס", הוא מספר, "ואחד המ"פים דיווח לי בקשר שהוא רואה סימן לאדם שקבור מתחת להריסות. הגעתי לנקודה, הוא הראה לי את הממצאים, ומיד קראנו לצוות אנו"ח (אגף נפגעים וחללים, הגרסה הצבאית של זק"א – י"ק).
"בשלב הזה חשוב לי שמי שלא הכרחי לא יהיה שם, גם בגלל כבוד המת וגם כי המראות לא פשוטים, ואתה רוצה שכמה שפחות אנשים ייחשפו אליהם. כל המפקדים נמצאים מקדימה, בנקודה. זו רוח צה"ל. מגיע מ"מ ומגיע מ"פ ומגיע מג"ד, שזה אני, ומגיע מפקד הנפה, אל"ם (במיל') מ', שאחראי על הזירה כולה.
"ואז אתה עובר לפעולות הרבה יותר עדינות, ממש עם הידיים. חופרים מסביב ומתחילים לחשוף את הלכוד. זה אירוע לא פשוט, ואתה מנסה להזכיר לעצמך את התכלית של מה שאתה עושה. יש פה אדם שהמשפחה שלו נמצאת כמה עשרות מטרים מאיתנו, ועדיין לא יודעת שהוא אינו בין החיים. ואני מנסה ממש בחרדת קודש להוציא אותו בצורה הכי מכובדת כדי שיקיריו יוכלו להיפרד ממנו. וזה... זה..." – דניאל שותק לרגע – "יש לי צמרמורת כשאני מדבר על זה".
5 צפייה בגלריה
צוותי החילוץ באתר. "יש לנו גם קציני התנהגות אוכלוסייה שהם פסיכולוגים או עובדים סוציאליים"
(צילום: יואב קרן)
אנשי צוות אנו"ח מכווינים את המחלצים ומנחים אותם. "אנחנו מכסים את מה שצריך לכסות", אומר דניאל, "אבל גם מנסים למצוא סימנים מזהים. באחד המקרים ראיתי קעקוע מסוים, שמודיעין האוכלוסייה עדכן אותנו על קיומו, והבנתי מיד שזה הנעדר שאנחנו מחפשים. זה גם נתן לנו אינדיקציה שאנחנו במקום הנכון וכך ידענו שנמצא בקרוב גם את הנעדר הנוסף, שהיה איתו בדירה".
בחצות הלילה שבין ראשון לשני, כמעט 24 שעות אחרי פגיעת הטיל, הגיעו לוחמי החילוץ של פיקוד העורף אל שני הלכודים האחרונים שנהרגו תחת שברי הבניין.
מה התחושה באותם רגעים?
"אחד היתרונות בלהיות מפקד באירוע כזה הוא שאתה כל הזמן חושב על המהלך הבא, כך שאין לך זמן להתבוסס בתוך המראות הקשים. ומצד שני, כשאתה מחלץ אדם, גם אם אינו בחיים, לצד העצב יש תחושת סיפוק. פירקת אתר הרס של עשר קומות כדי להביא אדם לקבר ישראל ולהעניק ודאות למשפחה. אנחנו יודעים בהקשרים אחרים של המלחמה עד כמה חשוב שאדם יידע מה עלה בגורל יקיריו. זה אולי הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים שלי".
הלכודים שגופותיהם חולצו לא אותרו במקרה. קדמו לכך שעות רבות של עבודת חקר – הן בהיבט של מודיעין אוכלוסייה, וגם באמצעות ציוד שזיהה את מיקומם הכמעט מדויק זמן רב לפני שהגיעו אליהם. כלי האיתור של חטיבת החילוץ ושל הסיירת, מסביר סגן י', כוללים אמצעים כמו מצלמה שאפשר להכניס דרך חרכים צרים; SearchCam, שהיא מצלמה שמכסה 360 מעלות וגם מאירה; רחפנים שמאפשרים להגיע לקומות הגבוהות ואפילו סייפן, מערכת שמסייעת לאתר לכודים באמצעות איכון הטלפונים שלהם.
י' והסיירת שבפיקודו הוקפצו לזירה ביום ראשון בשלוש וחצי בצהריים. "מתקשרים אליי ואומרים לי: 'גדוד 233 צריך את העזרה שלכם, הם נכנסים עכשיו לאירוע חילוץ מורכב מאוד'". בתוך שעה הם הגיעו לזירה והחלו לעבוד תחת סא"ל דניאל. "חברנו לאחת הפלוגות של הגדוד, שעבדה במוקד ההרס, ואז תפסה אותנו אזעקה", משחזר י'. "כשיצאנו מהמרחב המוגן סקרנו את הזירה בעיניים ואז התחלנו ללמוד, באמצעות מש"קי האוכלוסייה, איפה כל אחד מהדיירים שהה בזמן הפגיעה ומיהם מנותקי הקשר.
"ישבנו עם המהנדס שלנו על הגרמושקה (תוכנית הבניין) וניתחנו את אופי הקריסה. התחלנו לסרוק בעזרת אמצעי האיתור וקיבלנו מיקוד ספציפי לאזור שבו נמצאים כנראה שני הלכודים. התחלנו לבצע עבודה ידנית של פינוי שפוכת (ערימות שברי סלעים ורסיסי אבנים), ואז הכנסנו באגר (מחפרון) כדי להרים חלקים כבדים כמו קורות תמך וקירות שנפלו בשלמותם, ושוב פינוי ושוב באגר, והכל בשיתוף פעולה מדהים עם פלוגת המילואים. עד שהגענו לשני הלכודים".
כמה זמן כל זה נמשך?
"לקח לנו בסביבות שעתיים לאתר אותם, כשבאמצע הייתה האזעקה, והחילוץ עצמו ארך ארבע שעות, כשבכל פעם שמכניסים באגר אנחנו יוצאים כולנו מהאתר".
גם אחרי חילוץ הגופות העבודה הקשה לא הסתיימה. "הייתה אינדיקציה שאולי יש לכודה נוספת, כי הובאה לבית החולים מישהי שלא זוהתה", מספר י'. "אמרנו לעצמנו שאנחנו לא מורידים רגל מהגז, והמשכנו לעבוד עוד חמש שעות אינטנסיביות של פינוי וקילוף האתר. הגענו עד לשכבת ההרס של הקומה הראשונה שקרסה, וביום שני בשבע וחצי בבוקר סיימנו והתקפלנו".
זירת הנפילה בבת ים
(צילום:מיקי שמידט )
גם לסגן י', כמו לסא"ל דניאל, היה ברור מראש שלא יוציאו משם אנשים חיים. "לפני שאנחנו נכנסים לאתר אני נותן מבט ללוחמים שלי ואומר: 'חבר'ה, תדעו שאנחנו כנראה הולכים לראות דברים קשים, תתכוננו לזה מנטלית'. כל אחד מסתכל על החבר שלו, נותן הנהון קטן בראש, מוודאים שכל אחד מרוכז במטרה ושומר על קור רוח, ואז מתחילים".
מדובר, צריך לזכור, בעבודה מסוכנת מאוד. "אנחנו מקפידים מאוד על בטיחות הלוחמים שלנו", אומר דניאל, "ולכן לפני שנכנסים לאתר הרס, המהנדס שלנו מסתכל על יציבות המבנה ואומר לנו מאיפה אפשר להיכנס, מאיפה אי-אפשר. אם צריך, עושים חיזוקים. לבנת החילוץ הבסיסית נקראת אצלנו 'מרובע הקסם': מפקד, חובש, מהנדס ואיש אוכלוסייה. אתה צריך את כל האלמנטים האלה כדי להציל חיים".
מי ראה את ג'ויה
את הגדוד של סא"ל דניאל פגשתי בזירת האירוע בבת-ים ביום שבת בלילה, פחות משעה אחרי נפילת הטיל. בשלב זה עדיין הסתובבו תושבים אובדי עצות ברחוב שהיה זרוע שברי זכוכית, בין המכוניות המעוכות ופיסות הבטון והמתכת שהתפזרו לכל עבר. ג', שמתגוררת שני בתים מהבניין שספג אתה הפגיעה הישירה, הלכה יחפה כשהיא בוכה וצועקת "ג'ויה! ג'ויה! מישהו ראה את הכלבה שלי?".
ג' עצמה הצליחה להיחלץ בקושי רב מדירתה, אך כלבתה האהובה נעלמה. היא ניסתה לחזור הביתה כדי לחפש אותה, אבל אנשי פיקוד העורף עצרו בעדה, שאלו באיזו דירה היא גרה והבטיחו לעשות הכל כדי למצוא אותה. מאוחר יותר, כשנשמעה אזעקה, הם הורידו אותה למקלט, וכשנכנסה להתקף חרדה התיישבה לידה חיילת מילואים מהפיקוד, ובמשך 20 דקות ניסתה להרגיע אותה. "קוראים לי נינה ועליתי לארץ לפני שלוש שנים", סיפרה לה החיילת. "אני גרה פה ליד. אני מבטיחה לך שיהיה בסדר".
המגע הראשוני עם התושבים עשוי להיות מאתגר לא פחות מהחילוץ. "באחד הבניינים שסרקנו היה מישהו שכנראה איבד את אחד מיקיריו, ולא היה מוכן להתפנות עד שידע מה עלה בגורלו", מספר דניאל. "יש לנו קציני התנהגות אוכלוסייה שהם פסיכולוגים או עובדים סוציאליים בהכשרתם, והם ליוו אותו ותמכו בו".
נושא חיות המחמד, כמו במקרה של אותה אישה, הוא משמעותי מאוד. שלא נטעה: המטרה החשובה ביותר של אנשי החילוץ היא להציל חיי אדם. אבל לוחמי פיקוד העורף ושאר כוחות החירום מודעים לקשר העמוק שבין אדם לכלבו או חתולו. "ביום שני בערב, אחרי שכבר כמעט סיימנו, שמענו נביחות חלושות מתוך אחת הדירות", מספר דניאל. "מכיוון שכבר לא הייתה יותר מדי עבודה שלחתי צוות שילך לבדוק ומצאנו גור קטן ומבוהל. העירייה איתרה את בעלי הכלב באמצעות השבב והיא התחילה לבכות מרוב אושר". ולא רק חיות מחמד: באתר נפילת הטיל בראשון-לציון ראיתי חייל מילואים של פיקוד העורף מוציא אלבומי תמונות מתוך בית שנהרס כליל.
5 צפייה בגלריה
סגן י' בציוד מלא. "יצא לי לחלץ בעזה שני קצינים שהיו איתי בבה"ד 1. לצערי, שניהם נהרגו" | צילום: אלעד גרשגורן
בשלב הראשון בזירה, חייליו של סא"ל דניאל עסקו בסריקות בבניינים מסביב לזירת הפגיעה המרכזית, שספגו גם הם נזק משמעותי בגלל עוצמת ההדף. "גם שם היו דיירים שצריך היה לחלץ. אמנם לא היה מעליהם הרס, אבל היינו צריכים לפרוץ דלתות כדי להוציא אנשים מהבתים. הוצאנו דיירים ממשהו כמו 15 בניינים שנפגעו".
למחרת, בכניסה לאתר, מתחת למנוף ענק, פגשתי ארבע לוחמות חילוץ ולוחם אחד מגדוד 997, שהגיעו כדי לאפשר התרעננות של כוח אחר. משימתם הייתה לסרוק שוב את הבניינים הסמוכים לזירה המרכזית, לעבור דירה-דירה ולוודא "כתום בעיניים" (גרסת פיקוד העורף ל"ירוק בעיניים" של יחידות היבשה. כלומר, שאיש מהדיירים לא נותר מאחור).
רס"ל (מיל') א', בת 27, סטודנטית למשפטים באוניברסיטה העברית שגרה כרגע בירושלים, היא מפקדת כיתה בגדוד. רס"ל (במיל') מ' ממטולה, בת 34, היא אדריכלית באזרחות ומש"קית אוכלוסייה בפלוגה. רס"ר (במיל') א' מחיפה, רואת חשבון במקצועה, גם היא מש"קית אוכלוסייה. רס"ל (במיל') ע' בת ה-23, אילתית במקור, היא חובשת קרבית בגדוד וסטודנטים לתואר ראשון ברפואת חירום באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע. ואילו רס"ל ט', בן 28 מאבן-יהודה, טבח במסעדה ובאולם אירועים, משמש במילואים כנהג פורד – רכב הכוננות שנושא את ציוד החילוץ בתוך נגרר, וברגע שמגיעים לזירת האירוע הוא חובש את קסדת לוחם החילוץ.
הם גויסו מיד אחרי שהחלה התקיפה באיראן, והאירוע הראשון שאליו הוזנקו היה פגיעת הטיל בבניין רב קומות בתל-אביב, שהסתיים למרבית המזל ללא נפגעים בנפש. ראיתי אותם שם בפעולה. "עשינו סריקות כדי לוודא שאין לכודים, וכשהבנו שהבניינים יציבים ושהממ"דים שלהם בתקן, אז רק בדקנו שכולם בסדר, עזרנו לאנשים לצאת מתוך ממ"דים שהדלת שלהם נתקעה, והשלמנו את סיפור האוכלוסייה", מספר ט'.
ע': "באירוע בתל-אביב הייתה לי אישה מאוד-מאוד מבוגרת, שהייתה צריכה לרדת ברגל 30 קומות עם מקל הליכה ועם כלב. עזרתי לה לרדת את כל הדרך. זה לקח המון זמן, אבל אלה אנשים שעכשיו איבדו את הבית ואין להם לאן לחזור וחייבים לתמוך בהם. במקרה הזה הקשישה ניסתה להתמודד עם הסיטואציה בעזרת הומור עצמי, והסתלבטה על עצמה. אבל פה, בזירה בבת-ים, הייתה אישה מבוגרת שבמשך 40 דקות לא הפסיקה לבכות: 'לאן אני אלך?' ו'אני מפחדת שזה יקרה לי שוב'. ניסיתי להרגיע אותה".
ישנם גם כאלה שמגיבים אחרת. "הרבה אזרחים מחפשים לפרוק זעם ואנחנו הראשונים שהם פוגשים", מספר ט'. "היום, כשהגענו לכאן, נתקלנו בתושבים שרצו לחזור לבתים שלהם כדי להוציא ציוד. כשמנענו מהם להיכנס, הם צעקו עלינו".
א': "הייתה לנו גם התעסקות רבה עם סקרנות של אזרחים, שזה משהו שצריך להגיד עליו 'הסקרנות הרגה את החתול'. אין מה לבוא לראות ולצלם, אפשר לראות הכל בחדשות. אבל בעיקר נדרשנו לטפל באנשים שרצו להגיע לבתים שלהם שנהרסו".
מה אומרים לבנאדם כזה?
א': "מנסים להסביר לו שאי-אפשר כי זה נועד נטו לשמור על החיים שלו, כי הכל פה בסכנת קריסה".
כשהגיעו לזירה, עדיין היו 24 מנותקי קשר. כאן נכנסות לתמונה מש"קיות האוכלוסייה. "התפקיד שלנו הוא לחפש ולמצוא את כל מי שנכח באותו אתר הרס, עד שאנחנו מגיעים לאחרון", מסבירה מ'. "הייתה לנו אמא עם שלושה ילדים שחיפשו וחיפשו אותם, ובסוף התברר שהם בכלל עברו לגור בעכו ועדיין לא החליפו כתובת".
א': "לאט-לאט אנחנו מאתרים את האנשים, למרות שזה לוקח המון שעות. אבל הנה, הגענו למאותר האחרון בגזרה שלנו". כשהיא אומרת את זה, כולם פוצחים בתשואות ובמחיאות כפיים.
כשמגיעים לזירה כזו, עוצרים רגע וחושבים כמה זה נורא?
"אין לך זמן להתחיל לנתח בראש ולהגיד, 'פאק, מה זה, איך זה קרה'. יש לך משימה – להציל חיים – ואתה מתאבד עליה".
יש לך כתף תומכת
לוחמי פיקוד העורף עוברים הכשרה לא רק כמחלצים אלא גם כלוחמי ולוחמות חי"ר ברמת רובאי 06. גדודי המילואים מבצעים תעסוקות מבצעיות ביהודה ושומרון ובגבולות השלום ("באוקטובר מתוכננת לנו תעסוקה של שלושה חודשים באיו"ש", מספר סא"ל דניאל), ואילו הכוחות הסדירים בילו פרק זמן לא מבוטל על אדמת עזה.
סגן י', תושב אורנית, התגייס לפני כארבע שנים ונמצא כשנה בתפקידו הנוכחי. ב-7 באוקטובר היה י' מפקד מחלקה בגדוד שחר של החטיבה. כשהחל התמרון בעזה, גם הגדוד נכנס פנימה. "בשלב הראשון הפלוגה שלנו תפסה גזרה באזור ג'באליה-סג'עייה ככוח חי"ר קל", מספר י', "ולאחר מכן תפסנו כוננות חילוץ למקרה של קריסת מבנים על חיילים".
בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל קיבל את הפיקוד על סיירת אלון, שהוקמה בשנת 2020 ומונה כמה עשרות לוחמים ולוחמות בחלוקה כמעט שווה. בניגוד לגדודים הסדירים של פיקוד העורף, שלוחמיהם עוטים את הווסט הקרמי לא פחות מאשר את אפודת המחלץ, הסיירת מקדישה כמעט את כל זמנה לנושא החילוץ. "המטרה שלנו היא לאמן את האנשים כדי שיהפכו להיות הלוחמים-המחלצים הכי טובים ומיומנים בחטיבה", אומר י'.
האירוע בבת-ים הוא אירוע החילוץ ה-12 שבו השתתף. כל שאר החילוצים היו בעזה או בלבנון, מתוך בתים שקרסו מפיצוץ מטען כשלוחמים שהו בתוכם. הוא עצמו לא זכה לחלץ אדם חי מתוך ההריסות, רק חללים. "בתמרון אתה מחלץ אנשים בגיל שלך, ולפעמים מדובר בחברים שאתה מכיר מבית הספר, מהמכינה או מהצבא".
יצא לך לחלץ חבר או מישהו שהכרת?
"כן. חילצתי שני לכודים שהיו איתי בקורס קצינים בבה"ד 1, קצין בצנחנים וקצין בנח"ל. לצערי, שניהם נהרגו. כשאתה מבין את מי אתה הולך לחלץ, מתחילים לעלות לך זיכרונות מהם. רגעים משותפים שהיו לנו בקורס. לפני החילוץ אחד מאנשי הצוות שלנו שעמד לידי אמר לי: 'יאללה, אתה מסוגל לעשות את זה'. אנחנו כמו משפחה. באותו רגע אתה יודע שאתה לא לבד, שיש לך כתף תומכת".
ובסוף אתה צריך לעשות את הסוויץ' בראש ולומר לעצמך: "אני לא מחלץ עכשיו חבר, אני מחלץ לכוד, ולא משנה מיהו".
"נכון. אנחנו עושים את ההבדלה בין האישי לבין המקצועי. באירוע חילוץ, לא משנה אם בתמרון או בעורף, אתה שם רגע בצד את ההיבט האישי ומתמקד במטרה: להחזיר אותם למשפחות שלהם. רק אחרי זה אנחנו חוזרים לאישי ומעכלים את כל הדבר הזה בעזרת אנשי מקצוע".
זה אומר גם לפגוש את המשפחות?
"זה קורה לא מעט. אני זוכר שהלכתי לניחום אבלים אצל משפחה של אחד החיילים שחילצנו בתמרון ואמא שלו באה וחיבקה אותי. זה משמעותי בשבילי ברמה מטורפת".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.06.25
