"אני חבלן במרחב נגב 30 שנה, והשבועיים האחרונים היו מאוד ארוכים וסיזיפיים. אנחנו רגילים לכמויות גדולות יותר של רקטות וטילים, אבל העוצמות הן אחרות. הטילים האיראניים הרסו רחובות שלמים". כך מספר רנ"ג שרון בן עזרא, אחד מכ-16 חבלנים ביחידת החבלה במרחב נגב.
הפגיעה בבית החולים סורוקה
(צילום: אילנה קוריאל)
בן עזרא (52) מתגורר לא רחוק מבית החולים סורוקה בבאר שבע, שספג פגיעה ישירה של טיל. "אנחנו יוצאים לזירות והמשפחות בעורף, כמו כל מדינת ישראל", הוא אומר. "השיחות עם הילדים זה 'אבא, אני בממ"ד' או 'אבא, אתה בסדר?' הדאגה היא לשני הכיוונים".
הטילים האיראניים לא הפתיעו את החבלנים. "אנחנו תמיד מכירים את החומר", אומר בן עזרא. "אנחנו מערך שלומד. 30 שנה אני רק לומד. אנחנו לומדים את האיום בתוך המדינה ומחוץ למדינה ומתכוננים. וכשזה מגיע, גם אם זה חדש, אנחנו לומדים תוך כדי. במעבדות החבלה תוך כדי מנתחים ולומדים ולמחרת בבוקר כל חבלני ישראל יודעים במה מדובר".
מאז 7 באוקטובר, שבו איבדו את חברם יגאל אילוז ז"ל, תושב אופקים שיצא להגן על הבית, הם עובדים מסביב לשעון, "עסוקים באירוע תגובה, בנטרול מטענים ואמל"ח של מחבלים, וכיום עסוקים בנטרול וסילוק כל האמל"ח מאיראן ומתימן – טילים בליסטיים, טילים עם תתי חימוש, כטב"מים ועוד", מסביר רפ"ק רז מנור (46), מפקד יחידת חבלה מרחב נגב ותושב אשקלון.
"אנחנו רגילים לרקטות עם כמויות יחסית קטנות של חומר נפץ", הוא מוסיף. "הטילים האיראניים הם טילים בליסטיים עם מאות קילוגרמים חומר נפץ. באחד המטחים האחרונים היו מעל 70 זירות, עם טיל שהכיל תתי חימוש שהתפזרו בכל רחבי באר-שבע והנגב. חלק גדול מהעבודה כולל חקר של הפרטים שנפלו אצלנו כדי לדעת להתמודד עם האיום בעתיד".
החבלן רס"ב מיכאל ברמן (46), תושב קיבוץ סופה, הגן על הבית עם פרוץ המלחמה, ומיד לאחר מכן יצא לטפל בזירות ברחבי העוטף. "המשפחה פונתה לאילת ואני עבדתי", הוא מספר. "בחופשות שהצלחתי לתפוס הייתי נוסע לאילת לראות אותם. כתושב העוטף אני מכיר את כל האנשים מקרוב, ופתאום כל כך הרבה נהרגו ונפצעו. התחלנו מנקודה מאוד נמוכה. אבל החזקנו מעמד. כי חייבים. זה הצלת חיים".
לדבריו, "בטילים של חמאס היו ראשי קרב דומים מאוד לאלה האיראניים. זה פשוט לא פגע בריכוזי אוכלוסייה אלא נפל בשטחים פתוחים. עכשיו התמודדנו עם נזק משמעותי, עם סכנות קריסה בכל מקום, וחשש לגזרים וחומרים רעילים".
רפ"ק מנור מוסיף כי "החוסן שלנו מגיע מהאזרחים ששומרים על התגוננות אזרחית. כשמגיעים לזירות הרס ורואים שאין כמעט נפגעים או הרוגים, זה נותן את הכוח לעבוד בזירה בצורה בטוחה. אם אנשים נכנסים למרחב המוגן, לרוב הנזק הוא רק לרכוש ולא לחיים. וזה באמת נותן לנו כוח להמשיך. מספיק לראות את מה שקרה בסורוקה, עם חדרי האשפוז המפורקים ומבנה שכמעט קרס. רק לחשוב מה היה קורה אם היו שם אזרחים. אז אני משתדל להתמקד בטוב, כשאני יודע שאנחנו עושים את העבודה כמו שצריך".
בן עזרא מספר שכשנאלצו להתמודד עם עשרות זירות של תחמושת מתפזרת, קיבלו סיוע מחבלנים מכל הארץ. "אנחנו מרחב גדול", הוסיף, "וגם בפזורה מתקשרים 100 ואנחנו מגיעים ונותנים מענה. עכשיו כשיוצאים לטייל בשטח וקוראים לי לאירוע אני שמח. אם יש מטייל שקרא לי, זה אומר שמטיילים בחוץ.
"יש לי חייל בגבעתי שנלחם בעזה", אמר. "הוא תמיד יהיה הילד הקטן שלי. אבל מה שהוא אומר לי עוזר לי: 'אתה נלחמת ועדיין נלחם, ועכשיו תורי'. לשמוע את זה מהילד שלך זה להבין שזה משהו שאנחנו צריכים לעשות כדי לשמור על מה שיש לנו. וכששואלים אותי מה עוזר לי בימים האלה, התשובה היא הבית".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.06.25
