"לאן הולכים אם יש עכשיו אזעקה?", אני שואלת את אל"ם (מיל') מיכאל דוד, כשאנחנו עומדים בתוך מה שהיה רק לפני יומיים בניין מגורים. "למקלט פה", הוא עונה מבלי להסס ומוביל אותי לעבר שרידי גרם מדרגות.
כמי שהוביל גם את הטיפול בזירת הנפילה בבת ים, שם תושבים שלא התמגנו איבדו את חייהם, מי כמוהו יודע שאין כמו מראה עיניים להבהיר את החשיבות של הוראות פיקוד העורף. כשפתח בגאווה את הדלת הכבדה בין ההריסות נגלה מקלט שנותר ללא פגע. אפילו הכיסאות שעליהם ישבו הדיירים בזמן הפגיעה לא זזו. כך קרה גם באחת הזירות הקודמות שאליה הוקפץ: "הורדתי 400 אנשים עם מגפון למרחב המוגן בחניון. בזמן שהיינו מתחת לאדמה – הייתה עוד פגיעה מאוד קרובה ששמענו חזק מאוד. כשקיבלנו את האישור יצאנו וביצענו גם שם חילוץ. מאירוע לאירוע", הוא מספר.
6 צפייה בגלריה
"הלוחמות עושות הכול כמו הלוחמים". מימין: סא”ל (מיל') שניאור ג'ורני, רס"ן (מיל') עדן הרמן, אל"ם (מיל') מיכאל דוד, רס"ל (מיל') ספיר אינג'ה
(צילום: עוז מועלם)
זירת הפגיעה של הטיל האיראני בבניין בצפון תל אביב היא השמינית שאל"ם (מיל') דוד, מפקד נפת תל אביב בפיקוד העורף, הוקפץ אליה בזמן מבצע "עם כלביא". 21 בני אדם נפצעו בה קל, ושניים נוספים בדיור המוגן הסמוך. "הסתכלתי בעיקר על המבנה שחטף את הפגיעה ויצאתי מנקודת הנחה שיש כאן לכודים", הוא משחזר. בתחילה אכן התקבל דיווח על ילדה שנמצאת תחת ההריסות, אולם כעבור כשעה היא אותרה. "זה השלב שאתה נרגע", הוא אומר. "אתה מגיע לאירוע מאוד מתוח ודרוך, וברגע שאתה מבין שאין לכודים ופצועים קשה, אפשר לנהל את האירוע בצורה יותר רגועה".
הרגע שכולם התאמנו אליו
באירועים כאלה, שהצוותים כבר מתורגלים אליהם, "עושים עם המשטרה, כבאות והצלה והרשות המקומית חיתוך מצב, מגדירים משימות, מגבשים תמונה מלאה בהיבט ההנדסי של הקריסה והחשש ללכודים, ומוודאים שכל מי ששהה במבנה יצא ממנו", מסביר דוד. באמצעות רישומי תושבים של הרשות המקומית, נציגים בבתי החולים ואפילו כניסה של נציג פיקוד העורף לקבוצת הוואטסאפ של דיירי הבניין כדי לקבל אות חיים מכולם. אם מתקבלות אינדיקציות על לכודים בזירה, הכוחות בשטח פועלים לאתר אותם בעזרת כלבים, מצלמות זעירות בין ההריסות, איכון סלולרי או רחפן תרמי. עד כה, למרבה הצער, האמצעים הללו סייעו באיתור גופות בלבד.
מאז 7 באוקטובר, אל"ם (מיל') דוד (42) ממודיעין, נשוי לטליה ואב לשלושה (ועוד אחד בדרך) ועורך דין במקצועו, מגויס כמעט ברצף למילואים. כמח"ט במילואים הוא מפקד על קרוב ל-2,000 לוחמים ולוחמות שמתייצבים לסבבים בתעסוקה מבצעית כשהם לא נדרשים למשימות חילוץ. "עכשיו הם ממלאים את ייעודם, מחלצים אנשים ומצילים חיים תחת ההריסות", אומר דוד. "כולם מבינים את המשימה. מבינים שהאירועים והחילוצים בתל אביב משרתים את המשימה שם באיראן. החוסן בעורף מאפשר לחזית להשלים את המשימה. אנחנו פה כל עוד נידרש להיות פה, עושים מה שצריך".
6 צפייה בגלריה
"כולם מבינים את חשיבות המשימה". הצוות בין הריסות הבניין שנפגע בתל אביב
(צילום: עוז מועלם)
גאוות היחידה ותחושת השליחות משותפות לכולם. מג"ד 944, סא"ל (מיל') שניאור ג'ורני, ומפקדת הפלוגה, רס"ן (מיל') עדן הרמן, הוקפצו למשימות החילוץ באמצע סבב המילואים הרביעי שלהם במלחמת "חרבות ברזל", כשמאחוריהם מאות ימי מילואים. רס"ל (מיל') ספיר אינג'ה, לוחמת יחצ"א (יחידת החילוץ וההצלה הארצית) וחובשת, הוקפצה ליחידה כשהחלה התקיפה באיראן. הם באים לבצע משימה אחת – "להציל חיים", אומר ג'ורני. "זה מה שהתאמנו עליו כל השירות", מוסיפה אינג'ה, שהגיעה לזירה בתל אביב לתרגיל רפואה יחידתי.
בונים מחדש את האמון
גם אחרי הפינוי והחילוץ, הם ממשיכים ללוות את הדיירים שמגיעים לקחת את מה שנשאר מחיים שלמים בבית שנהרס. "האבא של הילדה בת העשר שאותרה חזר לקחת אלבום תמונות משפחתי", מספרת אינג'ה, וג'ורני ממשיך: "בקומה השלישית היה ילד שביקש את הדובי שלו". הרמן, שהובילה עם הפלוגה שלה פינוי של כ-150 דיירים מהדיור המוגן הסמוך, שספג פגיעת הדף שפצעה שניים, משחזרת: "גם בקומה הכי גבוהה הבתים היו לגמרי הפוכים, תקרות קרסו, זכוכיות התנפצו. היו שם דיירים בני מאה שלא רצו להתפנות, שזה כל מה שהם מכירים. ניגשנו אליהם בנועם, עזרנו להם לארוז מה שחשוב להם ולאט-לאט, יד ביד, עזרנו להם לצאת".
נוכחות הלוחמות בזירה בולטת. "אנחנו כתף אל כתף עם הלוחמים וזו בעיניי הדרך שלנו כנשים לפרוץ קדימה ולהוביל – לעשות הכול יחד", אומרת הרמן, המ"פית היחידה בגדוד. אינג'ה מחזקת את דבריה: "ביחצ"א אין הרבה נשים, אבל כל אחת היא עוצמתית. אין מי שיגיד לנו שאנחנו לא יכולות. אני יכולה להיות עכשיו בבית במזגן, רגל על רגל, אבל בוחרת אחרת. כשרואים פה נשים עם נשק וּוֶסט, מרימות בלוקים, מחלצות וסוחבות אלונקות – זה לא חריג או יוצא דופן, זו הנורמה". שתיהן מסכמות: "אם יש בנות שרוצות להיות לוחמות – זו ההחלטה הכי טובה שהן יעשו בחיים שלהן".
אחרי שהזירה נסגרה, המשימה הבאה שלהם ברורה - "עוזרים להם להשתקם, להתחיל את החיים שלהם מחדש. אנחנו פה לא רק בשביל לחלץ אותם, אלא גם כדי ללוות אותם בהמשך", מסבירה אינג'ה. "זו משימה עם ערכיות גבוהה מאוד מבחינתנו ואנחנו לא מוותרים עליה. חלק משיקום האמון בין האזרח לבין הצבא אחרי 7 באוקטובר זה בדיוק זה, להוכיח לאזרחים שאנחנו יודעים לתת את הגב והתמיכה. כשהעורף חזק – החזית חזקה. אם עכשיו הצלחנו להחזיר גם במעט את האמון של האזרחים, עשינו את שלנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.06.25
