תמר ביטון כבר במקום אחר לגמרי בחייה. היא אישה בוגרת, בת 40, שהספיקה להתחתן, להתגרש ולהפוך לאם יחידנית לפעוטה בת שלוש וחצי. היא מנהלת תוכנית ליווי לסטודנטים מתמודדי נפש באוניברסיטה העברית, כותבת ומנחת סדנאות כתיבה. גם הזהות הדתית שלה השתנתה מקצה לקצה - לא עוד חולצות שלושת רבעי וחצאיות שמטאטאות את הרצפה. היא כבר כמה שנים דתל"שית, ואת חוויית ההתנתקות היא נעלה טוב-טוב במגירה בנפש.
ובכל זאת, משהו בה רוצה לדבר על זה. לחזור לנערה ההיא, התמימה, עם רוח הנעורים ושק האידיאלים, ולחבק אותה. שלא תרגיש לבד כמו שהרגישה ביום ההוא בבית הכנסת כשהתפללה בכל כוחה, שרה שירי דבקות, אבל אלוהים לא נגלה.
"הייתי בת 20, סיימתי שירות לאומי והמשכתי ללימודי תורה במדרשה בשבות רחל בשומרון. כשקיבלנו קריאה מהשטח מאנשי גוש קטיף שצריך לעזור, לתמוך, יצאנו לשם בצורה מסודרת, כל המדרשה", היא מספרת.
מה ההורים חשבו על זה שאת נוסעת לשטח צבאי סגור, ואולי זה יעבור דרך התעמתות עם הכוחות ופינוי בכוח?
"גדלתי בבית חרדי בירושלים, למדתי בבית יעקב, וכשהבנתי שאני רוצה להשתלב במגזר הדתי-ציוני המשכתי לשירות לאומי, ואז למדרשה של דתיות לאומיות. ההורים לא הבינו למה אני שם. אח של אמא שלי הגיע בשבוע של תשעה באב מארצות הברית לביקור משפחתי, והם אמרו לי ׳בואי׳, ואני 'לא, לא'. מבחינתי, החיים נעצרו ואני לא מבינה איך הוא מגיע באמצע הגירוש.
"הגענו לגוש קטיף חודש וחצי לפני הפינוי. היו בנות שחזרו פה ושם הביתה לשבתות, ואני ידעתי שאם אסע להורים - הם לא ייתנו לי לחזור. הם לא רצו שאסתבך. היו כאלו שנסעו ואחר כך היו צריכות להסתנן פנימה, להתחבא במכוניות של תושבים שנכנסו פנימה. קראו לזה אז שב"חים. היו כאלו שנתפסו, לא רציתי לקחת את הסיכון. רציתי מאוד להיות ברגע האמת והחלטתי שאני נשארת. חודש וחצי של שהות בתת-תנאים, אבל הרגשתי שאני מוסרת את הנפש על הדבר הזה".
איפה באמת ישנתן שם, איפה התקלחתן?
"התמקמנו באולפנה בנוה דקלים, ישנו על מזרנים ושקי שינה. תנאי שדה. אני זוכרת שהתקלחנו בגן ילדים נטוש. ממש נצרב לי שלא ידענו לכמה זמן אנחנו נוסעות, חשבנו שזה לימים בודדים. זה היה בחפוז כזה. הגעתי עם תיק קטן שהייתה בו חצאית ג'ינס אחת שכל החודש חרשתי עליה.
"היה לנו סדר יום: שיעורי תורה, ואחרי הצהריים התנדבנו עם המשפחות שם, שמרנו על הילדים. בערבים יצאנו לעשות את השרשראות האנושיות באזור כיסופים. ההרגשה הייתה שבאנו להציל".
מה הלך הרוח באותם ימים, עם אילו תחושות הסתובבת, הסתובבתן?
"התחושה הייתה שאנחנו בתוך אירוע היסטורי ואמוני. 'היה לא תהיה', כמו שאמרו הרבנים. מצד אחד היה סטרס ממה שעשוי לבוא, אבל היו גם הרבה שיחות חיזוק של רבנים שהגיעו, הופעות של אמנים דתיים שבאו להרים, והייתה התרגשות באוויר, התרוממות רוח. הרגשנו שעוד רגע יקרה מהלך אלוהי והכול יתהפך לטובה. אין מצב שהתוכנית הזו תצא לפועל. מישהי הגיעה עם תופים, קישטה אותם, שנצא בריקודים בתשעה באב, היום בו ההחלטה תתבטל רשמית. תחושה של סף גאולה, פעמי משיח".
3 צפייה בגלריה
"האווירה, הביחד, הלהיטות עושים את שלהם, הגוף נכנס לטראנס". תפילת הנערות בבית הכנסת בנוה דקלים
(צילום: מתוך סרטו של רינו צרור "תפילת הנערות")
שעון החול אוזל, ט' באב מגיע, יום הצום על חורבן בית המקדש. אין סימבולי מזה עבור נאמני גוש קטיף. "הבנים זרמו לבית הכנסת האשכנזי בנוה דקלים ואנחנו, הבנות, הסתגרנו בבית הכנסת הספרדי שנמצא בצד השני של היישוב. הגענו יום לפני התפילה שתועדה. ישנו באולם השמחות בקומה שמתחת. אני זוכרת שבלילה כתבתי לעצמי דברי חיזוק ביומן שהיה לי". אותה תפילה נכנסה לזיכרון הקולקטיבי בסרטו של רינו צרור, "תפילת הנערות".
את יודעת למה הוחלט שההתכנסות לקראת הפינוי תהיה דווקא שם? אולי כי זה אקס טריטוריה, קודש קודשים, ואז כוחות הביטחון לא יפנו משם מתפללות?
"כך הרבנים החליטו. עבר דיבור שבבית הכנסת יהיה איזה אירוע גדול, ואולי גם שאם נהיה בבית כנסת - החיילים לא יעזו להיכנס. בית כנסת זה מקדש כמעט, את מגיעה להתפלל ולקרוע את השמיים. היינו סגורים במשך שעות. היה מאוד-מאוד חם וצפוף, מאות רבות של נערות וצעירות שהגיעו מכל הארץ, מאולפנות וממדרשות, תחושה של מתח גדול באוויר. ככל שהתפילה התארכה והשירה התחילה, האווירה נהייתה יותר ויותר אקסטטית. ככל שהגיעו השמועות שהחיילים בדרך, הם בחוץ, הנה, הם נכנסים לבית הכנסת האשכנזי, שבו נמצאים הבנים - השירה הלכה והתעצמה. צריך לצעוק יותר, להתפלל יותר, להתחנן יותר. המסרים האלה עוברים באוויר. האווירה, הביחד והלהיטות עושים את שלהם, הגוף נכנס לטראנס".
ככל שהתפילה התארכה והשירה התחילה, האווירה נהייתה יותר ויותר אקסטטית. ככל שהגיעו השמועות שהחיילים בדרך, הם בחוץ, הנה, הם נכנסים לבית הכנסת האשכנזי, השירה הלכה והתעצמה. צריך לצעוק יותר, להתפלל יותר, להתחנן יותר. הגוף נכנס לטראנס״
ואז המספריים עוברות מאחת לשנייה. אתן גוזרות את החולצה לאות אבל.
"היו שם רבנים שהנחו את האירוע, הרב אבינר, הרב מוטי אלון, רבנים מהמדרשה שלי. הם הראשונים שגזרו את החולצה ואמרו בקול שבור את הברכה של 'ברוך דיין האמת', ואז אנחנו. אני גזרתי את החולצה שלי ובכיתי בכי תמרורים. היה הלם. כולנו היינו בשוק שזה קורה, שמפַנים אותנו עוד רגע. הרבה בכי וצרחות".
ואז החיילות נכנסות פנימה לבצע את המשימה שהוטלה עליהן, לפנות את הבנות. "הן נכנסו בטור ואנחנו דחפו אותן החוצה והן איכשהו הצליחו שוב להיכנס. היו שם עובדות סוציאליות שעברו בינינו וניסו לעזור, לרכך את המצב ולנסות לגרום לנו לצאת מיוזמתנו. אני זוכרת שהתיישבתי על הרצפה והחזקתי ברגליים של הסטנדר בכל הכוח, הרגשתי כאילו שאני על אונייה טרופה ושאני צריכה לאחוז באיזה קרש לפני שאני טובעת.
״החיילות הגיעו אליי, הרימו אותי והוציאו אותי כשהן מחזיקות אותי. הייתי באפיסת כוחות וממש נשענתי עליהן. האוטובוסים חיכו לנו על הכביש ובדרך אליהם, כשעברנו בדשא, ביקשתי מהחיילות לתת לי רגע. התכופפתי ונישקתי את האדמה. הבנתי שאני נפרדת. היום זה מרגיש סוריאליסטי".
ויש עוד תמונה סוריאליסטית שביטון לא שוכחת. "האוטובוס התחיל לנסוע וכמה בנות צעירות לקחו את הפטיש שיש בו, שברו את השמשה האחורית וקפצו החוצה תוך כדי הנסיעה. ראיתי את החיילים רודפים אחריהן, תופסים ומחזירים אותן לאחד האוטובוסים", היא מספרת.
״החיילות הגיעו אליי, הרימו אותי והוציאו אותי כשהן מחזיקות אותי. הייתי באפיסת כוחות וממש נשענתי עליהן. האוטובוסים חיכו לנו על הכביש ובדרך אליהם, כשעברנו בדשא, ביקשתי מהחיילות לתת לי רגע. התכופפתי ונישקתי את האדמה. הבנתי שאני נפרדת״
שקלת לקפוץ איתן ולנסות לברוח?
"אני הייתי עדיין בשוק. לפני רגע היינו בטירוף, באקסטזה שהגאולה בפתח, ורגע אחרי אני מובלת, מובסת. זהו, הגוש נחרב. אחרי זה ירד עליי מסך. משהו בי נאטם, הפכתי לאפאתית. לא רציתי להרגיש עוד כלום. זה לא שלא ראינו בלילות שלפני, כשהסתובבנו ביישוב, חיילים פרוסים בכל היישוב ובתים שרופים - כי משפחות שרפו את הבתים שלהן שלא יישארו לערבים, והתפנו לבד. היו גם כתובות גרפיטי על בתים שננטשו, 'עוד נחזור'. ראינו את כל זה, ועדיין, הייתה אמונה מאוד חזקה שזה לא הסוף".
האוטובוס עצר ביישוב הדתי מרכז שפירא ושם ירדו הבנות. "ישבנו על הדשא, הביאו לנו כריכים ושתייה. הרבנים הסתובבו בינינו, עודדו אותנו, 'אתן גיבורות', 'עד הרגע האחרון נלחמתן', 'אתן חלק מגאולת עם ישראל'. משם נסעתי לירושלים. הגעתי לבית של ההורים באמצע הלילה".
את זוכרת את התחושות בימים שאחרי?
"איזה יום-יומיים לאחר ההתנתקות/הגירוש אני הצטרפתי למשפחה שנסעה לטייל עם הדוד שהגיע לארץ, בצפון. ישנו בצימר והייתי דבוקה לטלוויזיה, עקבתי אחרי הפינוי של נצרים והלב שלי היה עדיין שם. זה דיסוננס שלא נתפס. ההורים ניסו להכיל, אבל הייתי מאוד מטולטלת. בכל זאת, הייתי חודש וחצי בעולם אחר. אני זוכרת את התחושה של ללכת ברחוב, הכל רגיל ונורמלי ואני לא מבינה את זה. גם התחיל אצלי כעס שאף אחד לא מבין מה עברנו, ואת החשיבות של זה".
על מי כעסת?
"בהתחלה על הסביבה הקרובה, ואז על עם ישראל. אם כולם היו נרתמים ובאים לגוש, זה לא היה קורה. האספקטים הביטחוניים בכלל לא היו בשיח שלי. התפיסה שלי הייתה בעיקר אמונית, שזה חבל ארץ שהוא חלק מאדמת ישראל והוא שייכת לנו. הדבר הכי נורא שיכול לקרות הוא שניתן אותה לאויבים שלנו".
היה לך עם מי לדבר, לעבד את מה שעברת?
"הרגשתי מאוד לבד וחיפשתי מישהו לדבר איתו. הכרתי באתר היכרויות את מי שהפך לימים לבעלי. הוא עבר להתגורר באחד היישובים בגוש קטיף, ופונה. זה היה הדבר המרכזי שחיבר בינינו. תוך כמה חודשים התחתנו ועברנו לגור בבית אל. השיח היה שבזה שהתחתנו, אנחנו בונים אבן מחורבות ירושלים או מחורבות גוש קטיף. התגרשנו מהר מאוד, ואחרי זה החלטתי שאני רוצה לעשות הפרדת כוחות גם מאלוהים. עול תורה ומצוות הפך להיות כבד עליי. המשברים האישיים שעברתי, עם המשבר האמוני שקרה לי בגוש קטיף, היו חלק מזה".
יצא לך במרוצת השנים לצפות בתיעודים של מה שכונה לימים "תפילת הנערות"?
"כשראיתי את זה קרוב להתנתקות, זה ממש פירק אותי. בכיתי, הרגשתי שהכל חוזר. אחרי שנים ראיתי את זה שוב. זה כואב, זה תמיד יכאב, אבל גם מעלה מחשבות. אני כבר לא ילדה. אני אומרת לעצמי 'וואו, איזו תמימות'. אני רוצה לחבק אותה על המסירות שהייתה בה, אבל אני גם כועסת עליה שהולכה שולל".
מה זאת אומרת, הולכה שולל?
"זה כבר מביא אותי לכעס על נבחרי הציבור הדתיים, על מועצת יש"ע והרבנים. אני מרגישה שהיה שם איזה ניצול ציני. לימים גילינו שהיה שיתוף פעולה בין מועצת יש"ע והרבנים המובילים - למדינה ולגורמים הצבאיים. הם קיבלו החלטה משותפת מתי בדיוק הכוחות ייכנסו. הם החליטו לתת לנערות שהיינו את הזמן הזה להתפלל ולשיר, ואז להיכנס ולהוציא אותנו. הוליכו אותנו שולל. ידעתם שזה הולך לקרות, אז למה כל הדרמה שהעברתם אותנו? אין לי תשובה עד היום".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.07.25
