בחייה של כל אומה יש רגעים קשים. רגעים של חוסר ודאות ודאגות. מאות אלפים, אולי מיליונים, יודעים מדי פעם שמשהו רע התרחש. השמועות מופצות. הרשתות החברתיות משדרות רמזים. ואכן אתמול קיבלנו את הבשורות הנוראות מכל: “הותר לפרסום”. שלושה ממיטב בנינו מתו. לצערנו, יש יותר מדי רגעים כאלה. ברגע שישנו חשד, כל מי שיש לו קצת קשרים מנסה לדלות מידע. היכן זה קרה. איזה גדוד. איזו פלוגה. וגם כאשר משפחה אחת יודעת שזה לא קרה אצלה, הלב לא נרגע. הרי משפחה אחרת מקבלת באותם רגעים ממש הודעה על בנה שנפגע. זה יהיה הרגע הקשה ביותר בחיים שלהם. ולא רק להם. גם לעוד מיליוני ישראלים. משום שיש בינינו הרבה מחלוקות. אבל בעניין הכאב כולנו בסירה אחת.
אלה רגעים של הרכנת ראש. רגעים שבהם אנחנו לא זקוקים למחלוקות. רגעים שבהם אנחנו רוצים לקוות, להאמין, שבראש המדינה עומדים אנשים שאכפת להם מהמדינה. אנשים שמבינים שהרגעים הקשים והכואבים הללו מחייבים גם אותם. פחות תגרות. פחות מהלכים שרק פוגעים. לא חוק הרסני לעידוד השתמטות, לא חוק מטומטם לסגירת התאגיד ולא הדחת היועצת. נניח שאלה דברים שיש צורך לדון בהם. עכשיו הם רק מעוררים מחלוקת. הרי 50 אחוז, וכנראה הרבה יותר, מאלה שלוחמים עכשיו, מאלה שנותנים את הדם והנשמה ולפעמים גם את עצמם, מתנגדים לצעדים האלה.
אבל עכשיו, דווקא עכשיו, יושבת לה חבורה של אנשים ציניים ומצפצפת על הרוב. הכאב הלאומי? זה לא עסק שלהם. בערוץ 14 שידרו מעין תמונת רנטגן של גלי בהרב-מיארה, שהציגה דמות של מפלצת. יכול להיות שהם רצו שידברו עליהם. והנה אנחנו מזכירים אותם. העניין הוא שמיצגי ההסתה והשנאה הללו משפיעים על אחוזים בודדים בקרב הצופים. ונניח שלא מדובר באחוזים אלא רק בבודדים. הרי עם רמה כזאת של הסתה מישהו מהם עלול לעשות מעשה. וכדי שבערוץ 14 יבינו מה הם עושים, כדאי להבהיר: הם עושים לישראל מבפנים בדיוק את מה שאנטישמים מתועבים עושים לישראל מבחוץ. הם מסכסכים ומפלגים ופוגעים בחוסן הלאומי. הם, אלה שמבחוץ, לא מבקרים את ישראל.
סהדי במרומים שיש לי ביקורת על היועצת. מותר וצריך להשמיע אותה. אבל דיון ראווה בהדחה בשעה כל כך קשה?
הם רוצים לפגוע בישראל. זה בדיוק מה שעושה לפעמים, רק לפעמים, ערוץ 14 מבפנים. לימין מגיע ערוץ שבו הוא ישמיע את השקפת עולמו. זה לגיטימי. אבל אין להם קווים אדומים? פעם ועוד פעם הוזמנתי להתארח בתוכנית של פתחי ושי, שבה שודרה התועבה נגד היועצת. היססתי. אני נגד חרמות. ההיסוס הסתיים. העניין הוא שהבעיה הרבה יותר חמורה. משום שלא מדובר רק באנשי תקשורת. מדובר בפוליטיקאים שאין להם גבולות.
הם כבר ידעו
אתמול, כשהם התכנסו להצגת הראווה של "ועדת השרים להדחת היועצת המשפטית" הם כבר ידעו שהתנהלו קרבות קשים ברצועה וחיילינו נפלו. הם ידעו שזה לא הזמן להחמיר את הקיטוב. הם ידעו שאנחנו זקוקים לרוח אחרת. מנחמת, מלכדת. אבל לא. הם מצפצפים עלינו. הם דוהרים. סהדי במרומים שיש לי ביקורת על היועצת. מותר וצריך להשמיע אותה. אבל דיון ראווה בהדחה בשעה כל כך קשה?
מה שקורה ברצועה, עם הלחימה הקשה, שפעמים רבות מדי גורמת לנפגעים, לא מעניין את החרדים. תמותו, הם אומרים לעם ישראל, ובעיקר ללוחמים, ולא נתגייס. ישראל זקוקה להם. צה"ל זקוק להם. קצת שכחנו, אבל עד לפני שנים לא רבות הם התגייסו בהמוניהם. אצל הדתיים שאינם אשכנזים לא הייתה השתמטות. ואם הייתה, אז השתתפו בה בודדים. ופתאום ש"ס, המפלגה שהיא יותר ליטאית מליטאית, הפכה לראש החץ של ההשתמטות. כך שכל הקשקשת ההלכתית שהם בנו מסביב להשתמטות היא פנאטיות שאין לה שום קשר ליהדות. כלום. אפס. את החרדים אפשר להבין. לא את הימין ולא את הדתיים הלאומיים. הרי המצביעים שלהם נושאים בנטל. הם מסכנים את עצמם מדי יום. הם דורשים שוויון בנטל. אבל הפוליטיקאים שלהם רומסים אותם.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיבחדשות דיווחו אתמול אחר הצהריים שנתניהו יצא ישירות מהחקירה הנגדית לכנסת, כדי למצוא פתרון למשבר. לא נכון. נתניהו אץ רץ לכנסת כדי להחמיר את אחד המשברים החמורים ביותר בחברה הישראלית על ידי הנצחת ההשתמטות. ובמקום ציניות, היה יכול ראש הממשלה לגלות מנהיגות, ולומר לחרדים בקול צלול וברור: ישראל נמצאת בעידן חדש. אנחנו במלחמה קשה. אנחנו זקוקים לכל צעיר בגיל גיוס. אבל לא. הוא עושה מאמצים עילאיים ונכלוליים כדי לספק את רצונם של המשתמטים. והוא עושה את זה כשהסוד הכי גלוי וידוע במדינה הוא שקשה ללוחמים. הם סחוטים. הנטל כבד מנשוא. והוא כבד יותר כאשר רומסים את הלוחמים ומודיעים להם שהנטל עליהם יוכבד. אנחנו זקוקים להנהגה אחרת, שמבינה את גודל השעה ואת כאב השעה.
