אחרי עוד יממה קשה בעזה, הגיעה השעה לתאר כמה אמיתות. כולל הכרה בעניינים שבהם ראש הממשלה נתניהו צודק, ובמקביל, מדוע הוא קלע את ישראל למשבר ללא פתרון.
הרעיון שחמאס לא ישלוט בעזה הוא הכרחי. חמאס החל את האסון הזה ברצח המוני, חמאס מחויב להמשך האסון והוא ארגון ג'נוסיידי. כל אלו לא השתנו ולא ישתנו. עקרונית, חמאס כבר הודיע שהוא מוכן לוותר על השלטון. אבל הוא לא עושה את זה ברצינות, ואת הדברים האלו אומרות גם המדינות הערביות המתונות, כדוגמת מצרים, שדורשת כי חמאס יוותר על כל כלי הנשק שלו, עד הקלצ'ניקוב האחרון, כלשונם. העניין כזה: המשך המלחמה כרגע לא לוחץ על חמאס לוותר על השלטון. ההפך. הוא מצייר אותו כגיבור ההתנגדות. מעצים אותו. גירוש של תושבי עזה למחנה אוהלים בניהול ישראלי לא צפוי לשפר זאת. ולכן, יש פה בעיה מורכבת, אסטרטגית, שדורשת טיפול ארוך טווח עם תחבולה וחשיבה מראש. הממשלה לא עושה את זה כמובן. אין לה מושג איך להגיע למטרה, בפרט אם מתחשבים במצב הצבא אחרי כמעט שנתיים.
אומרים לפיד ובנט, בואו תחתכו הפסדים והישגים, תגיעו להסכם כולל, תחזירו את החטופים, ואז נטפל בחמאס לאורך זמן. המענה מהקואליציה הוא: אתם לא תטפלו. רק נקנה שוב שקט והזמני יהפוך לקבוע. זה טיעון בעל תוקף, ועל כל זה צריך להוסיף רובד: הפער שאנו נמצאים בו הוא בין הסכם שבו חמאס מוותר, אבל לא באמת מוותר, לבין מצב שבו "חמאס באמת ויתר" ואפילו התפרק מנשקו. על זה, לטענת נתניהו, נלחמים. אבל האם מישהו מאמין שחמאס, התנועה הכי חזקה בציבור הפלסטיני (לאסוננו, לאסונם), יוותר באמת? מי יפקח על הוצאת הנשק? אם זה לא צה"ל, זה לא יקרה. אז על מה נתניהו מדבר? הוא יקנה אוטו משומש מחמאס? כדי שזה יהיה צה"ל שיפקח שחמאס לא שולט בעזה, צריך ממשל צבאי. המשמעות היא להסתער על כל הרצועה ולשים את חיי החטופים שיישארו בסכנה חמורה. אבל גם אז חמאס לא יתאדה. ממשל צבאי כזה ידרוש שליטה אמיתית בחבל ארץ שכרגע הוחרב לגמרי, ודאגה לשלומם, בריאותם וחינוכם של שני מיליון פלסטינים, כשחמאס ימשיך בטרור שלו במקביל.
שלושה פתרונות אפשריים
נסכם. הפער הוא בין הסכם לא מושלם בעליל שבו חמאס מוותר על שלטון אבל ממשיך להפעיל כוח מאחורי הקלעים; הסכם אחר, טוב יותר, שיהיה גם סוג של בלוף ובו תהיה התפרקות כלשהי מנשק אבל מוגבלת, וחמאס יהיה לכאורה מנוטרל יותר; וממשל צבאי. בכל המקרים האלה, חמאס יתקיים כמסגרת טרור בעזה: בשני המקרים הראשונים ככוח פוליטי בנוסף, ובמקרה השלישי גם כגרילה נגד הממשל הצבאי. בעיה קשה מאוד. זו בדיוק הסיבה שמהרגע הראשון רבים בעולם שאלו (וגם אני הקטן), מהי תוכנית היום שאחרי. כי זו השאלה. אין ניצחון בלי זה. והאמת היא שהממשלה לא תיכננה דבר ועכשיו המחיר. אחרת לא היינו מגיעים לדיבורי "מחנה" ברפיח.
"ניצחון" אינו מושג ערטילאי, אלא שהיריב יפנה לכיוון אחר לגמרי. גרמניה הוכנעה. גם יפן. הן איבדו את הרצון להילחם. זה ניצחון
במקביל, ישנם שיקולים רחבים יותר. בעיקר, עבור רוב הישראלים, מצב החברה הישראלית. מחיר החיילים ההרוגים שלנו. המשפחות. הטראומה ארוכת הטווח. יותר ויותר ישראלים מכירים בטרגדיה של הקורבנות האזרחיים בעזה. כי בעזה – כמו שכתבתי פה אינספור פעמים – יש חפים מפשע, יש אזרחים, יש ילדים. כל ילד הוא חף מפשע. אם הטרגדיה האנושית עוברת מעליכם, תחשבו אסטרטגית: מספר המתים בעזה ישפיע לא רק על עתיד החברה הפלסטינית אלא גם עלינו. יהיו שיגידו הרתעה: בעזה יידעו לא לחולל עוד 7 באוקטובר. אני חושב על כאב. צער. כעס. חשבון של דורות. אם עזה נשארת שם, והיא נשארת, למי יוגש החשבון? לנו, לילדינו. צודק, לא צודק, זה לא משנה. זו המציאות. להכיר בכך זה רציונלי: כמו ההספד של משה דיין לרועי רוטברג, רק פי אלף. לא שכחתי את שעשה לנו חמאס ב-7 באוקטובר. אבל לא ייתכן שהמחשבה הישראלית הפכה לכל כך מסומאת מכוח, כה ילדותית, שאנחנו מכשילים את עצמנו. הרי "ניצחון" אינו מושג ערטילאי, אלא שהיריב יפנה לכיוון אחר לגמרי. שלא ינסה, כי לא ירצה. גרמניה הוכנעה. גם יפן. הן איבדו את הרצון להילחם וביקשו להיות חלק מהמעצמות שניצחו. זה ניצחון.
נדב אילצילום: אביגיל עוזיישנם שיגידו שזה בגלל ההרס העצום שהיה בגרמניה ויפן. אולי. אבל עזה כבר נהרסה, הופצצה, הושטחה. היא לא הוכנעה. משתי סיבות: כי ישראל נלחמת בג'יהאדיסטים, והרציונל שלהם שונה. הם מוכנים להקריב את כולם, כולל את עצמם; וכי עבור הכנעה של יריב נדרש לא רק קנה של רובה אלא גם אסטרטגיה ונכונות להושיט יד.
ישראל ניסתה לנצח את חמאס בעזה בלי ממשק עם החברה הפלסטינית. לקח לה שנה וחצי להבין משהו שכל כובש בהיסטוריה, כולל ישראל ב-67', הבין מיד. שאת האוכלוסייה צריך להניע לצד שלך. אלא מה? הייתה אידיאולוגיה של הקואליציה שכל העזתים אשמים. לא מזון, לא רש"פ, לא הפרד ולא משול. פלא שהגענו לאן שהלכנו.
אז מה כעת? כעת ישראל נטולת הרבה אופציות טובות, לבד מעסקה זמנית. אפשר להעריך שנתניהו מבין זאת. אבל שוב, ללא אסטרטגיה ארוכת טווח, מוסדרת, וכן, גם הומנית, ישראל תיתקע שוב בקיר של המציאות. עם עסקה, או בלעדיה.
