בכל הותר לפרסום נעתקת הנשימה. חיילים צעירים ויפים משלמים מדי שבוע בחייהם את מחיר המלחמה הנוראה, ופניהם המחייכות מביטות אלינו מעל לכל מסך.
אבל אילו פנים לא נראה ולא נכיר? מה לא הותר לפרסום? כשחייל נוטל את חייו בידיו – זה לא הותר לפרסום רשמי. תמונתו לא תהיה בעיתון, הוא לא יהיה עוד אחד מיפי הבלורית והתואר. אנחנו מגלים את הנתונים הקשים רק בגלל הזעקה של מי שאהובם לא הצליח לשאת את הטראומה. רק עכשיו היו שלושה כאלו. הצבא, באופן אקטיבי, מסתיר את הנתונים. לא הותרו לפרסום ניסיונות הפגיעה העצמית של חיילים בסדיר ובמילואים. לא הותרו לפרסום היקף התלות בתרופות פסיכיאטריות בקרב הכוחות. גם לא היקף התקלות המבצעיות, בעיות המשמעת, השחיקה, העייפות. מי שבשטח יודע לספר מה רואות עיניו.
כל החלטה של קבינט המלחמה מחייבת מהם להיחשף למידע רחב ומגוון – לכמות הכוחות, למפות, לאסטרטגיה ולהשלכות הבין-לאומיות. אבל סביב השולחן איש לא מציף את המחירים השקופים והמדממים שמרחפים מעל כל לוחם ולוחמת
בתוך הצוותים מכירים את המציאות. אבל נתונים, כותרות, ניתוחים – נעלמים מהשיח הציבורי. לא הותר לפרסום כמה חיילים מבקשים לא להיכנס שוב ללחימה עצימה. צעירים שכבר שנה ותשעה חודשים נלחמו ברצף בעזה, בלבנון ובסוריה. חיילים שמתחננים למפקדים שלהם שאינם יכולים עוד. מי שנשלחו מהבקו"ם להכשרה מקוצרת ולא מספיקה ומיד משם אל התופת. מי שביום שגזרו להם את החוגר העניקו להם פנקס מילואים ולא זכו ליום באזרחות.
לא הותר לפרסום כמה מהם הועלו למשפט, כמה מהם נענשו. לא הותרו לפרסום הסיוטים, החרטות, הריחות, הקולות. לא הותרה לפרסום האלימות הסמויה והגלויה בבתים. למעשה, הנתונים האחרונים בנושא הם מלפני תשעה חודשים. הם נאספו באופן עצמי על ידי שדולת הנשים במחקר גדול שפורסם לראשונה על ידי ב"ידיעות אחרונות" לציון שנה למלחמה. אלו היו נתונים מבהילים.
אלימות כלכלית או רגשית
על פי הממצאים כ-30 אחוז מקרב המשפחות שבהן שני בני הזוג בכוחות הביטחון ישנה אלימות כלכלית או רגשית. 15 אחוז מהמשפחות שבהן אחד מבני הזוג משרת סובלים מאלימות, ואילו במשפחות שבהן איש לא משרת השיעור צונח ל-5 אחוזים. גם בכל הנוגע לאלימות פיזית או מינית המצב רע: בעוד 3 אחוזים מהמשיבים מבתים שבהם אין משרת סובלים מאלימות כזו, השיעור מוכפל ל–6 אחוז בקרב משפחות שבהן אחד משרת, ומזנק ל–24 אחוז בבתים שבהם שני בני הזוג משרתים. אפשר לנחש לבד מה קרה לנתונים האלו בזמן שחלף. הם לא השתפרו.
חן ארצי סרורצילום: הילה שילוניכל החלטה של קבינט המלחמה מחייבת מהם להיחשף למידע רחב ומגוון – לכמות הכוחות, למפות, לאסטרטגיה, לכמות החימוש ולהשלכות הבין-לאומיות. אבל סביב השולחן איש לא מציף את המחירים השקופים והמדממים שמרחפים מעל כל לוחם ולוחמת. מבחינתם זה לא רלוונטי לדיון. בעוד שהשותפות בקרב היא עול ציבורי, ההתמודדות עם מחיריו הופכת לעניין פרטי של כמה משפחות. ביטוי נלוז שנולד כהקנטה וכהקטנה של מאבק משפחות החטופים ומקפל בתוכו סיפור שלם על התפוררות עמוקה של סולידריות ואחריות בין המדינה לאזרחיה.
מלחמה יכולה להיות צודקת ואפילו הכרחית, אבל היא לא יכולה להימשך כמעט שנתיים כשהיא מתבססת על כוח מצומצם, שחוק ועייף. היא לא יכולה להימשך מבלי לקחת בחשבון את המחירים הנפשיים, החברתיים, החינוכיים והתעסוקתיים. היא לא יכולה להמשך כשהממשלה במו ידיה מפלה בין דם לדם. בינתיים מבטיחים לנו שחרור חטופים, עוד שנה של בניית עיר הומניטרית בעזה, חוק השתמטות מגיוס וניצחון מוחלט. איך כל זה מתכנס יחד? זה לא.
