"את ענייני מדינת ישראל מנהלת כיום ממשלה לא שפויה", כתב בטור שפורסם ביום רביעי שעבר ב"ידיעות אחרונות" רון בן ישי. הוא כתב בדם ליבו: "זאת מסקנה שלא הגעתי אליה בכל חיי", גילה בפתח הטור שלו.
בעיניי בן ישי הוא פרשן צבאי מעולה, בעל אומץ לב חריג, מקצוענות שלא יודעת פשרות וידע וניסיון שלא יסולאו בפז. בספקטרום הדעות הישראלי הוא מבטא מרכז פוליטי שהולך ונעלם, מה שפעם קראנו ממלכתי. אם הוא קורא להפיל ממשלה שנבחרה כחוק, זה אירוע. אין פלא שהזעקה שלו הסעירה את הרשת.
"כל הכבוד", כתבתי לו. גילוי נאות: אנחנו חברים.
אבל אז עלתה בי מחשבה מטרידה: מה אם רון טועה? מה אם ההחלטות האיומות שהוא מצביע עליהן אינן פרי רוחו של שלטון שהשתגע, אלא תוצר של תהליך מתוכנן, שיטתי, סדור, שמוביל אותנו בסך, כמו חיילים במצעד, למקום שאת טיבו אנחנו מסרבים להפנים? מה אם כללי המשחק השתנו: מה שנחשב בעבר למטורף הפך לנורמלי, ומה שנחשב לנורמלי הפך למטורף? נתניהו, הסתגלן האולטימטיבי, ידע להתמודד עם הכללים החדשים ולרתום אותם לשירותו. האחרים: גלי בהרב-מיארה, יצחק עמית, גדי איזנקוט, החטופים ומשפחותיהם ורבים אחרים - הם דינוזאורים. הם לא ישרדו.
אתמול החליטה ועדת השרים פה אחד להדיח את היועצת המשפטית לממשלה. לכאורה, החלטה לא שפויה. מה טעם בהחלטה, אם ידוע מראש שבג"ץ יפסול אותה ולפחות חצי מהציבור לא רוצה בה בעיצומה של מלחמה? אבל להחלטה יש היגיון משלה: היא מכשירה את תהליך הסירוס של מוסד היועץ המשפטי לממשלה. ההתעלמות של שרי הממשלה מחוות הדעת של היועצת הופכת לנורמה. יהיו עתירות לבג"ץ, אבל גם שופטי העליון חייבים לבחור את הקרבות שלהם. היועצת תישאר – מוסד היועמ"ש ייגמר.
ייגמר - ואז ייוולד מחדש, תחת אחד משלהם, נורמות משלהם, כללים משלהם. קודם מעקרים את הארגון, את כוחו, את גאוותו. כשהוא שוכב על הגב מסלקים את הראש. זה מה שקרה במשטרה, במשרד החינוך, במשרד התקשורת, במשרד התחבורה ועוד; זה מה שיקרה בשב"כ, בהמשך בבית המשפט העליון ואם יוכלו, גם בצה"ל. הטירוף הזה לגמרי שפוי.
נתניהו מתעקש על המשך המלחמה ובמקביל לוחץ לקבלת חוק שיכשיר את השתמטות הקהילה החרדית. זה לא הגיוני, זה לא שפוי, אומרים לוחמים שעשו 400 ו-500 ימי מילואים מאז אוקטובר 2023. הם טועים: המשך המלחמה מיועד לפטור את נתניהו מהלחץ של סמוטריץ' ובן גביר; המשך ההשתמטות מיועד לפטור אותו מלחץ הרבנים. המטרה אחת: להבטיח את המשך כהונתו כראש ממשלה. לא כיהן בישראל ראש ממשלה שדבק בכיסאו כמו ראש הממשלה הנוכחי; לא כיהן ראש ממשלה שהיה עסוק כל כך בעצמו, באינטרסים שלו, בטובתו האישית.
טראמפ לא מרשה לנתניהו לומר שאיראן לא מחוסלת. הוא לא מרשה לו לומר שייתכן שנצטרך לפעול באיראן שוב. הנרטיב חשוב מהעובדות, חשוב מישראל. נתניהו יקבל כפיצוי באגס באני
עד שזה מגיע לעוד פוליטיקאי שמואשם בטעות באי-שפיות: דונלד טראמפ. מטראמפ ביבי שלנו מפחד. העיר ההומניטרית בין מורג לפילדלפי נזרקה לאוויר כדי להרגיע את הסמוטריצ'ים. קודם יקום המחנה; אחר כך יהגרו כולם לאתיופיה ודניאלה וייס תבוא במקומם. MBS ו-MBZ, שליטי סעודיה והאמירויות, אמרו לטראמפ לא, והעיר נעלמה; אחר כך הייתה הפגיעה בכנסייה בעזה. נתניהו טילפן לטראמפ להתנצל, טילפן גם לאפיפיור. ישראל לא פוגעת באתרים דתיים, הבטיח מי שהצבא שלו הורס כל מסגד בעזה.
עד טייבה בלי לדעת
השגריר האמריקאי האקבי, זה ממשפט נתניהו, נסע עד טייבה, כפר נוצרי בירידה מעופרה ליריחו, כדי להבהיר כמה קרובה הכנסייה בעזה לליבו של הנשיא שלו. השגריר המלומד לא ידע לאן הוא נוסע: המפורסם בבני טייבה, גאוות הכפר, הוא סירחאן סירחאן, הפלסטיני שרצח ב-1968 את רוברט קנדי. נוצרי טוב. ראיינתי את אבא שלו בכפר, למחרת הרצח.
לאחר המבצע המוצלח באיראן נתניהו היה משוכנע שקיבל הסמכה למעמד של בריון אזורי. הוא יכה בסוריה, יכה בלבנון, יכה באיראן. המבחן הראשון היה בסוריה. "דרום סוריה יפורז", הכריז. "לא נרשה לשום כוח לרדת דרומה". חיל האוויר שוגר להפצצה סמלית.
אבל טראמפ לא היה מרוצה. א-שרע, הנשיא הזמני של סוריה, הוא בן חסותו; גם ארדואן, הפטרון של א-שרע, בן חסותו. נתניהו נאלץ להשלים עם ירידה של כוחותיו של א-שרע דרומה, למגינת ליבם של הדרוזים.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיבאיראן ידיה של ישראל כבולות. טראמפ מתעקש שהפעולה שלו (למעשה, של צה"ל בסיוע אמריקאי) חיסלה כליל את פרויקט האטום האיראני. "לא הייתה פעולה כזאת בחמישים השנים האחרונות", הוא אומר. הוא לא מרשה לנתניהו לומר שאיראן לא מחוסלת; הוא לא מרשה לו לומר שייתכן שנצטרך לפעול באיראן שוב. הנרטיב חשוב מהעובדות, חשוב מישראל. נתניהו יקבל כפיצוי באגס באני.
עם נשיאים קודמים נתניהו ידע לריב, לגרור רגליים, לסרב. לטראמפ הוא מתחנף ומציית. הנה עוד הוכחה שבתוך ים הטירוף יש אי גדול של שפיות.
