לאחרונה הופץ סרטון ישן שבו נראה בנימין נתניהו, אז צעיר בן 28 בשם בן ניתאי, מתראיין באנגלית רהוטה ומבהיר בנחישות: אין מקום למדינה פלסטינית ממערב לירדן. סיסמת בחירות? אולי. אך סביר יותר שמדובר בעמדה אידיאולוגית עמוקה, של אדם שראה עצמו מנהיג עוד לפני שהיה פוליטיקאי.
הצפייה בנתניהו הצעיר אינה רק מסע נוסטלגי. היא מספקת מפתח להבנת עמידתו הבלתי מתפשרת גם היום. הוא השתנה – זהיר יותר, פרגמטי – אך הרוח נותרה כשהייתה. לא במקרה הסרטון שב וצף: הבחירות הקרובות שוב יעסקו בעתיד השטח, בגבולות, ובשאלת מדינה פלסטינית. והליכוד מבקש להזכיר – זו לא תגובה ל-7 באוקטובר, אלא השקפה עקבית, אולי אף נבואית.
נתניהו אינו אידיאליסט טהור, רחוק מזה. הוא פוליטיקאי מתוחכם. הסכמי וואיי, נאום בר-אילן – לא ביטאו שינוי מהותי, אלא הכרה במגבלות. יש הרואים בו אופורטוניסט, שורד פוליטי, אך ייתכן שהוא פשוט הבין מה שאחרים לא מעיזים לומר: אין עם מי לדבר – דמוקרטיה זו לא מילה בלקסיקון המדיני של מדינות ערב ולא של הרשות הפלסטינית. לכן צריך לדבר אחרת – בדילים, באינטרסים, בגישת עלות-תועלת.
כן, יש מינויים פוליטיים ורפורמות שנויות במחלוקת. אך השאלה המרכזית נותרת: מי קובע את מדיניות המדינה – הדרג הנבחר או הפקידות? נתניהו מאמין שזו חובתו של הרוב למשול
פרשן ותיק אמר פעם: לחמאס יש סבלנות. הם יחכו דורות. יהודים פחות. מעדיפים שקט – עכשיו, פתרון – מיד. ואחרינו המבול. נתניהו, לעומתם, מוכן להתמיד, להמתין, לא לזוז גם כשהרוח משתנה.
בעיצומה של מלחמה, כשחטופים ממתינים, חיילים נהרגים, חוק הגיוס תקוע והשותפים החרדים אינם אמינים – רבים רואים בנתניהו סוכן של כאוס והישרדות אישית. אך יש גם פרשנות אחרת: הוא פועל מתוך השקפת עולם סדורה – ממשל ריכוזי, ריבונות וזהות יהודית ברורה – גם אם פירוש הדבר עימות עם האליטות והמערכת המשפטית.
כן, יש מינויים פוליטיים ורפורמות שנויות במחלוקת. אך השאלה המרכזית נותרת: מי קובע את מדיניות המדינה – הדרג הנבחר או הפקידות? נתניהו מאמין שזו חובתו של הרוב למשול.
פרופ' אסף מידניצילום: עמית שטראוסהוא מתמיד, לא רק מתמרן. מול עולם משתנה – הוא מתעקש. ויש לכך קונים בציבור. לא רק "ביביסטים", אלא גם אזרחים אידיאולוגים הרואים בו מייצג של זהות ועמידות.
אך הבחירות הקרובות מציבות את הציבור בפני בחירה דיכוטומית ומסוכנת: בין לאומיות כוחנית לבין ליברליזם חסר שורשים. ראוי לקדם אפשרות שלישית – לאומית-ליברלית: שילוב של זהות יהודית עם מחויבות לדמוקרטיה רב-תרבותית; של ריבונות עם אחריות ממלכתית. לא כפשרה – אלא כדרך.
פרופסור מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט, האקדמית ת"א יפו
פורסם לראשונה: 00:00, 22.07.25
