היוזמה להדחת יולי אדלשטיין מראשות ועדת החוץ והביטחון יוצרת את האשליה שהצעת החוק שרשומה על שמו תוביל לגיוס חרדים. זה לא המצב. משום שההצעה, במתכונת שגרמה לפרישת החרדים מהממשלה, רחוקה מהצורך הדחוף לשינוי אמיתי. שוויון בנטל אין שם. מסלולים להמשך ההשתמטות דווקא יש שם. הרי "מכסת הגיוס" שמופיעה בהצעת אדלשטיין עוסקת בבני 18-26. כדי למלא את המכסות, 4,800 בשנה הראשונה ו-5,700 בשנייה – אפשר לגייס את בני ה-24 ומעלה. רובם ככולם נשואים. השירות שלהם בצבא, אם הם בכל זאת יתגייסו, יעלה למדינה הרבה יותר מהתועלת שלהם למדינה. לא נמצא אותם ביחידות קרביות. במילים אחרות – בהצעת החוק יש חורים שיאפשרו לחרדים להמשיך בהונאה. אבל החרדים רוצים יותר.
כל חוק גיוס הוא חוק השתמטות. משום שיש כבר חוק שירות ביטחון. אין צורך בחוק נוסף. ובוודאי לא כל חוק שיוצג על ידי הליכוד, בתיאום עם החרדים. נתניהו, סליחה על הביטוי הלא-אקדמי לנוכח עוד שיא של ציניות, משתין על כולנו מהמקפצה. העומס על המילואימניקים הולך וגדל, וממשלת ה"ימין על מלא" רומסת את הלוחמים. לא את הקפלניסטים. לא את השמאלנים. את הלוחמים כולם, שרבים מהם הצביעו למפלגות הקואליציה. אבל הם לא מעניינים את נתניהו ולא את חברי הכנסת של הליכוד, שמתחרים ביניהם מי יקלל יותר את אדלשטיין ומי ייקח על עצמו את המשימה העלובה, שכולה חרפה, של קידום חוק שיעמיק את ההשתמטות.
כל זה קורה כאשר ישראל על פרשת דרכים. מצד אחד, שר הביטחון האמיתי, סמוטריץ', והשליטים בפועל של הקואליציה יחד איתו, בן גביר וסטרוק, מקצינים את הדרישות בקבינט. הם רוצים מלחמה. הם לא רוצים עסקת חטופים. אין לנו מושג ירוק כמה חיילים ייהרגו בדרך להשלמת המשימה. יש חשש שהרבה. אפילו הרבה מאוד. כדי לתחזק את הכיבוש החדש, יהיה צורך בגיוס עשרות אלפי מילואימניקים. האחריות על שני מיליון פלסטינים, שאי-אפשר לגרש אותם לשום מקום, תהיה על כתפי ישראל. כלומר – צה"ל.
יש שלב שבו העומס מגיע לקו האדום. די. אי-אפשר יותר. עסקים נהרסים. משפחות מתפרקות. למעסיקים נמאס להעסיק מילואימניקים שנמצאים בשירות צה"ל יותר מאשר בעבודה. אבל לעזאזל המדינה. זה מה שדורש הקבינט של הימין הקיצוני, שמוביל באף את הקבינט הביטחוני.
רה"מ נתניהו שובר את שיאי הציניות של עצמו. בין הברית עם המשרתים לברית עם המשתמטים – הוא בוחר בחרדים
ולמרות זאת נניח, רק נניח, שצריך להמשיך בלחימה בואכה כיבוש כל הרצועה והקמת ממשל צבאי. הרי לצורך כך אנחנו זקוקים לעוד עשרות אלפי משרתים. הרי סמוטריץ' וחבריו לימין הקיצוני מכירים את ההתעללות של פרעה ושוטריו בבני ישראל, שהתלוננו: "תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ". עכשיו יש לנו נוגשים חדשים. הם גם מעלים דרישות בלתי סבירות בעליל מאלה שמשרתים, וגם פוטרים המוני צעירים משירות.
אפשר וצריך לבוא בטענות לאלה שגם דוחפים לעוד נטל על צה"ל וגם בועטים בשוויון בנטל. התרגלנו. אבל הבעיה הייתה ונותרה נתניהו. הוא הסיפור. הוא הראש. הוא הנושא באחריות. לרגע קט היה נדמה שיש לו קווים אדומים, ושלקראת הבחירות, ולוּ רק מטעמים אינטרסנטיים, הוא יימנע מרמיסת הנושאים בנטל. אבל לא. הוא שובר את שיאי הציניות של עצמו. בין הברית עם המשרתים לברית עם המשתמטים – הוא בוחר בחרדים. "את ישראל מנהלת ממשלה לא שפויה" – כתב כאן לפני שבוע עמיתי, רון בן ישי, הכתב והפרשן הצבאי הבכיר ביותר בישראל. דברים מהסוג הזה לא נכתבים בחדווה. אבל נדמה שכל אדם שהמדינה הזו יקרה לליבו, כל פטריוט, כל ציוני – מורט את השערות לנוכח המהלך החדש של נתניהו, להדחת אדלשטיין לצורך גרסה חדשה של חוק השתמטות, שכולו חרפה.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיאדלשטיין דורש שההצבעה על תפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון תהיה חשאית. הוא רוצה להאמין שלמרות כל ההשמצות נגדו מצד כל חברי הכנסת של הליכוד – הם דווקא בצד שלו. אם הוא צודק – המשמעות היא שבליכוד יש משטר של פחד. ואם הוא טועה – המשמעות היא שהליכוד שהכרנו כבר לא קיים. הוא נטמע כולו במרחב שבין סמוטריץ', גולדקנופף ובן גביר. אין שום צורך לגנות את הממשלות האנטי-ישראליות בעולם. יש לנו אחת משלנו. והיא שולטת בישראל. הרי אין, פשוט אין, פירוש אחר לחקיקת חוק אנטי-לאומי, אנטי-ציוני, אנטי-פטריוטי, על ידי מפלגת השלטון.
לא תם ולא נשלם. מחר תתקיים ההצבעה על הדחת אדלשטיין. למרות שהציניות שוברת שיאים חדשים כל שבוע, צריך לקוות שהליכוד יפתיע לטובה. ואם זה לא יקרה המחאה צריכה להגיע לשיאים חדשים. עד להפלת הממשלה האנטי-ישראלית.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.07.25
