באחרונה גובר השיח התקשורתי על נזקי המלחמה בעזה – לא על חללים ישראלים או על עלויות המלחמה אלא על הנזק שישראל מסבה לעזה. הדיווחים היוצאים מעזה מספרים על ילדים שמתים מרעב, משפחות שבתיהן נהרסו וחייהן נשברו. הקול הזה מקבל במה בעולם, וכעת מחלחל גם הנה. למה?
קשה להישאר אדישים למראה ילד רעב, במיוחד לעם שחווה שואה, סבל וגירוש. המראות קשים מנשוא, גם אם אנחנו יודעים שמי שהוביל למציאות הזו ורצה בה הוא חמאס. ולא מדובר רק באמפתיה, יש גם ממד מוסרי. מטרות המלחמה הן להשיב את החטופים, למוטט את חמאס ולהחזיר את תושבי העוטף לבתיהם. בינתיים, אף אחת מהמטרות לא הושגו במלואן: חיי החטופים ורווחתם עדיין תלויים בחמאס, ועתידם של תושבי העוטף תלוי בהשמדתו. התנפצות הקונספציה של 7 באוקטובר מוטטה גם את אפשרות השלום: הרי נסוגנו מרצועת עזה והיא שבה לרדוף אותנו. גם מי שחושב שדרוש מהלך מדיני להשלים את המלחמה, רואה שאין פלסטיני לדבר איתו.
בהיעדר מוצא, נכנס הממד השלישי. ייאוש. הלחץ הצבאי לא משחרר חטופים אלא הורג אותם. חמאס לא נשבר, המילואימניקים שחוקים והאשראי הבינלאומי שלנו בקריסה. באופוזיציה קוראים לסיים את המלחמה ו"להיכנס בחמאס אחרי שחרור החטופים בהזדמנות הראשונה", וחמאס, שניצל בעבר את הסחורות שנכנסו כדי לתקוף את ישראל וניצל את חולשתנו למראה חטופים, מנצל כיום את מצוקת העזתים כדי להטות את דעת הקהל העולמית נגד ישראל. ואט-אט, מתברר, הוא מוצא גם תומכים בישראל.
אלא שהרעיון הזה נשמע הגיוני רק כי אנחנו מותשים. במבחן המציאות הוא פשוט לא מחזיק. גם בזמן ההתנתקות מגוש קטיף נשמעו אותן הבטחות סרק בדבר כניסה בחמאס בתקיפה הראשונה. שנית, חמאס אינו טיפש והוא ינעל את ישראל לערבויות בינלאומיות עמוקות שיקשרו את ידיה מלשוב ולהילחם. אבל הכי חשוב, מדובר בוויתור כפול. הוויתור הראשון הוא על פירוק חמאס. מפרוץ המלחמה, חמאס עומד על כך שישראל תיסוג לחלוטין מהרצועה. כל עוד האפשרות קיימת והלחץ הצבאי מדשדש, חמאס מריח חולשה וגורל החטופים נותר בידיו. הוויתור השני הוא על ביטחונם של תושבי העוטף: אם ישראל בונה על הפרה עתידית מצד חמאס שתצדיק חזרה ללחימה, תושבי הדרום מוחזקים כבני ערובה. לא חמאס יחזיק אותם, אלא אנחנו. על מי בעצם אנחנו עובדים פה?
האם מה שאנחנו עושים מוצדק? כשאין אופק, קל לחשוב שההווה הוא רשע, אך אסור לשכוח את העבר
ומה באשר לצד השני? שרי הממשלה הקולניים מבטיחים שהלחץ הצבאי יעשה את שלו – אבל האם הוא עושה את שלו? מי שנסוגה בדרישותיה ובעמדתה, פעם אחר פעם, זו ישראל. גם אם רצועת עזה הרוסה, הסיוע ההומניטרי נכנס – והוא לא מגיע לא לחטופים ולא לעזתים הרעבים. חרף המאמצים, חמאס עדיין שולט בקווי האספקה. הוואקום הזה מייצר ספק. האם מה שאנחנו עושים מוצדק? כשאין אופק, קל לחשוב שההווה הוא רשע, אך אסור לשכוח את העבר. מי ששוכח את החיים שנהרסו ב-7 באוקטובר ולפניו ומתמקד דווקא בהרס בעזה כדי לקרוא לשינוי מדיניות, חוזר לדפוס החשיבה שהוביל לטבח.
עקיבא לםצילום: דניס ויסלפובשנתיים האחרונות ישראל לחמה בכל גזרה שממנה נסוגה באופן חד-צדדי: עזה, לבנון, צפון השומרון. המשותף לכולן הוא שהתשישות שלנו לא הובילה לכניעת הטרור, אלא להתגברותו. ייתכן שיש פגם מוסרי בהרעבת הרצועה, אך יהיה זה פגם מוסרי גדול עוד יותר לאפשר לשלטון הטרור לנהל את עזה ולאיים על ישראל. אמפתיה בלי אסטרטגיה תוביל אותנו חזרה לאותו אסון שממנו יצאנו.
