1.
מעניין להפנות מבט למה שמתרחש לאחרונה במפלגה הרפובליקנית ביחס לדונלד טראמפ, שכן הדברים מעידים עד כמה מסוכן לבסס את הקשרים עם ארה"ב כמעט אך ורק על היחסים הטובים שלו עם נתניהו ואנשיו. למעשה, מאז החלטת הנשיא לתקוף את מתקני הגרעין באיראן מתעצמים הקולות מתוך המפלגה המתנגדים לדרכו. זה התחיל כשסטיב באנון, מהאידיאולוגים שמאחורי התנועה הטראמפיסטית, כמו גם מגיש הפודקאסט הפופולרי טאקר קרלסון, התנגדו להתערבות הצבאית של ארה"ב בשם תפיסתם הבדלנית, ואף האשימו את ישראל בגרירתם למלחמה. במקרה הזה תומכי ישראל בבית הלבן הצליחו לדחוף את טראמפ לפעולה, אבל כבר עתה ברור כי ייתכן שבשל לחץ המתנגדים הוא הסתפק בהפצצה אחת ולא בסדרת תקיפות שהיו עושות נזק משמעותי יותר.
זה ממשיך עתה בהתנגדות של הרפובליקנים להתחמקויות של טראמפ מלחשוף את תיקי אפשטיין, לאחר שבמהלך הקמפיין הבטיח כי כך יעשה. כרגע לא ברור אם הנשיא ייכנע לדרישה, אבל ההתפתחויות האלה מעידות כי על ישראל להיזהר לא רק מזיקה עמוקה מדי למפלגה הרפובליקנית על חשבון הדמוקרטית, שכן השלטון עשוי להתחלף; על ישראל להיזהר גם מפני הישענות יתר על המנהיג הנוכחי של הרפובליקנים, שכן תחתיו מתחזקים זרמים שלא יסכימו לקבל כל גחמה שלו. ישראל עלולה למצוא עצמה בעתיד בבעיה גם מול הזרם האנטי-ישראלי במפלגה הדמוקרטית וגם מול הזרם הבדלני הרפובליקני.
רק השבוע שודר הראיון שהעניק נתניהו לפודקאסט השמרני Full Send, שבו כמעט ולא התייחס לחטופים והתעלם לחלוטין מההרג הבלתי נסבל בעזה. השידור הסתיים בביקורות רבות דווקא מצד רפובליקנים. נתניהו, שחשב שהחנופה לטראמפ תספיק לו שכן הפודקאסט מזוהה עם תומכי הנשיא, מושקע כמעט באופן בלעדי בטראמפ, ומאבד אחיזה בזרמים מבעבעים בפוליטיקה האמריקאית. את המחיר ישראל עלולה לשלם ביחסיה עם ארה"ב בתום עידן ביבי וטראמפ.
העובדה שההתנתקות בוצעה באופן חד-צדדי - ללא הסכם וללא מעורבות בינלאומית שהיו מחייבים את שני הצדדים והופכים את ההתנתקות לאירוע של פיוס – היא נקודת הכשל שלה
2.
לרגל ציון 20 השנים להתנתקות מרצועת עזה צפות בדיון הציבורי שתי עמדות עיקריות: האחת טוענת שההתנתקות הייתה הכרחית שכן לא נותר לנו מה לחפש בעזה. השנייה גורסת שההתנתקות הביאה את שלטון חמאס ואת 7 באוקטובר. האמת שונה: מרצועת עזה היינו צריכים לצאת כפי שאין שום סיבה לשוב אליה, בוודאי אחרי החורבן שהותרנו. העובדה שההתנתקות בוצעה באופן חד-צדדי - ללא הסכם וללא מעורבות בינלאומית שהיו מחייבים את שני הצדדים והופכים את ההתנתקות לאירוע של פיוס – היא נקודת הכשל שלה. שכן להתנתק מעזה או להתנחל בעזה הם שני צדדים של אותו מטבע, שמסרב להביט לסכסוך בעיניים. כדי לחיות כאן בשלום ובביטחון אין דרך אלא להגיע להסכם עם הפלסטינים, דווקא משום שהם כעת האויבים שלנו.
3.
ובאותו הקשר של ביטחון לישראל, שהוא על פניו המטרה הרשמית המרכזית של המלחמה הנוכחית, עצוב לקרוא את הדיווחים על כך שאחת מסוגיות הליבה שבמחלוקת במשא ומתן היא שישראל דורשת פרוזדור חיץ בציר מורג שאורכו 1,200 מטרים, ואילו חמאס דורש 800 מטרים בלבד.
אבי שילוןכאילו שאותם 400 מטרים יבטיחו לנו ביטחון עתידי. כאילו שאותם 400 מטרים שווים את חיי החטופים. האמת היא שאת חמאס כבר מוטטנו. ביטחון לעתיד יושג רק אם נסיים את המלחמה בהסדר פוליטי שבמסגרתו עזה תשוקם ותונהג על ידי מדינות ערב וכוחות של הרשות, ולא על ידי חמאס. כל הבטחה אחרת ותירוץ נוסף להמשך הלחימה הם תעתוע.
