כשהחתול של הבן של א' מת זה לא הזיז לו. לא הזיז לו החתול המת ולא הזיז לו הילד הבוכה ולא הזיז לו האישה המאוכזבת. בראש הוא הבין שזה לא סביר, שהוא צריך לגייס מתוך עצמו את שיא ההכלה האפשרית. אבל האינטואיציה האנושית הטבעית לא תיפקדה.
זה קרה בתחילת סבב המילואים השני במלחמת חרבות ברזל בעזה. "הבנתי שנדרש ממני להתנהג כמו בן אדם למרות שכל כולי זועק 'מה אכפת לי'", מספר הקצין. "מד הרגישות שלנו נדפק. מאז קראו לנו לעוד סבב. ועוד אחד. אני מספר לך משהו קטן, יומיומי. כולם סביבי ככה. כל ערימת זבל נראית כמו מטען. זה לא נחשב חריג, אלו לא מקרים קליניים. זו פשוט המציאות".
(צילום: מיקי שמידט)
כשג', לוחם יחידה מובחרת, הגיע לעיבוד עם הצוות שלו, הוא תיאר איך הם נכנסו לבית חשוך שהם היו בטוחים שהוא ריק. ג' דרך על תינוק בן כמה שבועות בלי כוונה. הוא סיפר את זה באגביות, כחלק מתיאור המשימה. ג' מאמין בצדקת הדרך, הוא רהוט ומנומק וחושב שאסור לוותר עד להכרעה המוחלטת של חמאס. כמה חודשים לאחר העיבוד נולדה לו תינוקת. מיום שנולדה הוא לא מצליח להחזיק אותה על הידיים. תינוק הוא תינוק. תינוקת היא תינוקת. שם וכאן. לקח לו זמן להתקשר ולבקש עזרה.
כשע' נעלם לכמה ימים הוא לא היה במילואים. זו הייתה התקופה המוזרה הזו שנקראת "בין הסבבים". כמו "אחרי החגים", גם ב"בין הסבבים" תולים את כל התקוות. אז חוזרים לעבודה, למשפחה, אז יש "שגרה". אבל ע' נעלם והמשפחה שלו קראה קודם כל לצוות שלו במילואים. ולמרות שהם בין הסבבים הם הרגישו אחראים. הם יצאו לחפש אותו, מחלקה שלמה. מצאו אותו ברחוב, זרוק. לך תסביר שזו המלחמה.
מ' היא פרמדיקית במילואים וסטודנטית לרפואה. היא בשלב הסטאז'. בין הסבב השלישי לרביעי היא הייתה בחדר מיון. פעם ראשונה שהגיעו פצועים מתאונת דרכים היא הקיאה. כשהגיעה ילדה דוברת ערבית היא פרצה בבכי. כשהגיע הצו הרביעי היא נשמה לרווחה. שם, בעזה, יותר קל לה. מ' מעולם לא טופלה. "אין לי איך להתמודד עם טיפול. אין מה לפתוח את הפצעים כשהכל עוד קורה. אולי בפנסיה".
אשתו של השריונר ב' התקשרה למפקד שלו. היא מספרת שהוא אדיש. קם מאוחר והולך לישון לפנות בוקר כי בלילות הוא מעשן. מדבר אל הילדים בצעקות, כי השמיעה נדפקה בטנק. המפקד ניסה להבין אם הבעיה זה העישון או השמיעה, והיא בכתה שהבעיה היא שהיא חיה עם אדם אחר שלא מוכן להכיר בזה. כמה ימים אחרי השיחה ההיא ב' הודיע לה שהוא התנדב לעשות סבב בחגים. היא ביקשה שילכו לטיפול. הוא סירב.
מאז 7 באוקטובר ברור היה שאתגר בריאות הנפש הוא חסר תקדים, עוד הרבה לפני שהמלחמה הפכה לבלתי נגמרת. הצבא, מצידו, יצא מגדרו על מנת לתת מענים מתאימים. מעולם לא היו כל כך הרבה קב"נים שליוו כוחות לוחמים, ימי העיבוד בתום כל סבב הפכו לחובה, וגם למפקדים בשטח ניתנו הכשרות על מנת לזהות מצוקה. אבל כל הכוונות הטובות, המערכים וההכנות לא מספיקים אל מול המציאות. ובמציאות ספקטרום הפגיעה בנפש רחב מאוד.
הדיווחים על חיילים ומילואימניקים שהתאבדו לאחרונה העלו שוב את המודעות לצורך האקוטי לבקש עזרה ולזהות סימנים אובדניים, אבל זוהי נקודת קצה. גם מי שקיבלו הכרה רשמית כפוסט-טראומטיים לא מספרים את הסיפור כולו. רוב הלוחמים נמצאים במקום אחר, הרבה יותר דק וחמקמק. הם נמצאים בתשישות נפשית גדולה שעוד אין לה שם והכרה, כי הם עצמם בכלל לא נוגעים בשדים שהיא טומנת בחובה. כל אחד מהסיפורים שהובאו פה נחשב ל"קטן". ללא כותרת או הכרה. כמוהם יש עוד רבים-רבים.
בליל של זיכרונות
"אני חושב שמשך הלחימה הוא עניין מהותי כרגע", אומר הפסיכולוג הקליני רונן סידי, מנהל המחקר הפסיכדלי לטראומה צבאית במרכז הרפואי העמק. "מה שאנחנו מאבחנים כפוסט-טראומה מסבבי לחימה קצרים או אירוע נקודתי נראה אחרת באירוע לחימה ארוך כל כך. האפקט של טראומה ארוכת טווח הוא שונה וקשה יותר וההשפעות הנפשיות עמוקות יותר".
סידי הוא לוחם דובדבן בעברו. שנים רבות איבחן חיילים עבור אגף השיקום, טיפל בתגובות קרב, והנחה סדנאות לעיבוד חוויות לחימה של יחידות מיוחדות. כשהפסיכולוגיה לבדה לא הצליחה לתת את מלוא המענה, הוא נכנס לתחום של טיפול באמצעות חומרים משני תודעה. הטיפול, מפוקח ומלווה בצוותים מקצועיים, נועד למקרים הקשים ביותר, שלא זכו להקלה בזכות בטיפול הקונבנציונלי.
לסידי נקודת מבט רחבה על מגוון סוגים ועוצמות של טראומה וקשיים נפשיים. "כשיש אירוע ספציפי הוא פחות צובע את האישיות שלך. אבל אצל מי שנלחם כבר חצי שנה, שנה או שנה וחצי השינויים הזהותיים והאישיותיים הם עמוקים יותר והטראומה מחלחלת עמוק יותר. אלינו למחקר הפסיכדלי מגיעים אנשים עם פוסט-טראומה כרונית שהטיפולים המקובלים לא הצליחו לעזור להם. לצד המקרים הקשים הללו יש חיילים שחווים תסמינים בעצימות או תדירות מתונה ולא מאובחנים עם פוסט-טראומה מלאה.
"כשאני מלווה חיילים, לא פעם יש אירוע מכונן שאליו הם חוזרים. אבל במלחמה הזו, שהיא ממושכת, רבים מהחיילים מגיעים עם בליל של זיכרונות, פלשבקים ואירועים שמגיעים בשרשרת, ולא אירוע נקודתי יחיד. בטראומה כזו, ארוכה ומורכבת מכמה וכמה אירועים, ההשפעה הנפשית לרוב קשה יותר והפגיעה התפקודית עמוקה, עמידה וקשה. הבעיה היא שכל עוד חייל יודע שהוא ממשיך להילחם או שיש צו שמחכה באופק, לא ניתן להתחיל טיפול באירועי העבר.
"לצערנו, משך הלחימה לא מאפשר טיפול מוקדם בטראומה, למרות שזה מנבא סיכויי החלמה גבוהים בהרבה. כשאדם נמצא בזירת לחימה כל כך הרבה זמן הכוחות שלו הולכים ונשחקים בהתמדה. אנחנו רואים חיילים שכבר לא יכולים לעכל את המציאות ומגיעים למצב 'זומבי' – קהות חושים חריפה. במצב הזה היכולת של החייל להרגיש, לעכל את החוויות או להיות אמפתי היא נמוכה מאוד".
ערעור יסודי של המשפחה
"הדבר הכי קשה הוא הדבר שלא קרה", אומר ל', מג"ד במילואים. "אם קרה משהו, אפשר לדבר עליו. אבל איך אפשר לדבר על מה שלא התרחש? על ערפל הקרב התמידי שבו אין לדעת מי יצוץ מאיפה, על הירי שאין לך מושג את מי הוא הרג, על המחשבה שאם הייתי עושה אחרת אולי הייתי יכול למנוע פציעה או מוות של חייל שלי?
"כשחבר נהרג זה מרסק את חומות ההדחקה. שם ראיתי תופעות יותר מורכבות מבחינת הקשיים הנפשיים. יש מי שהגיעו לאבחנה כפוסט-טראומטיים, אבל אצל הרוב ההשלכות הן אחרות, יותר אפורות. בלי הטייטל. למשל חוסר אמון במפקדים. אחרי כל כך הרבה זמן של מלחמה הטעויות והשגיאות הן אנושיות, אבל פתאום הן מקבלות נופך מאוד גדול.
"יש ממש תחושת משבר אמון קשה ככל שהסבבים מתקדמים. כמובן שיש לזה השלכות ישירות עלינו. יש תחושה כבדה של אשמה גם באירועים מינוריים. איך תיפקדתי? האם הייתי צריך לעשות את מה שעשיתי? שאלת 'מה היה קורה אילו' היא השאלה הכי שורטת. 'אולי הייתי צריך לעמוד שם ולהגיד שאי-אפשר לצאת ככה למבצע?' לרוב כולנו יודעים שזה לא היה משנה כלום, אבל אתה צריך להיאחז במשהו שאולי היה נותן לך שליטה והאירוע לא היה קורה.
"למפקדים יש עוד אתגר – וזה האחריות גם על מי שבבית. מקפיצים אותנו לשמור על גבול שומם כשבבית נשים וילדים נמצאים בלי מקלט בזמן תקיפה איראנית. זה מערער משהו ביסודות הכי עמוקים במשפחה – מי שומר על מי? היו לי שלושה חיילים שלאורך השנה האחרונה בנות הזוג שלהם איימו להתאבד אם הם יחזרו למילואים. אני זה שהוריתי להם לא לבוא למרות שהמילואימניקים רצו וחשבו שרק צריך לשכנע אותן. איך אני אמור להתמודד עם זה?".
המקום הנפשי הזה, שעוד אין לו שם או כותרת, הוא מר וקשה. "באזרחות אני עורך דין, ומנהל אופרציה גדולה ומורכבת", אומר מפקד אחר. "אני יודע לנהל משא ומתן, להתמודד עם בירוקרטיה או לדרוש את הזכויות שלי. ובכל זאת, ברגע האמת, כשפניתי לקרן הסיוע והם ביקשו ממני עוד טופס, פשוט התייאשתי והנחתי לזה.
"רוב המשרתים במילואים מגיעים מאוכלוסיות חזקות ותורמות. אלו אנשים ברף הגבוה. ואחרי שנתיים יש משהו מהותי בתפקוד שנפגע. בסוף, בעל כורחנו, אנחנו יותר חיילים מאזרחים. ואני תוהה מה אמור לקרות ביום שנהיה שוב אנשים רגילים. איך ייראו החיים שלנו? הרי הכל נרשם בנפש. אני כבר מבוגר, אבל אני חושב הרבה על הסדירים. למדנו מלבנון השנייה וצוק איתן שחייל שעבר מלחמה בסדיר לרוב לא ממשיך למילואים. זה גדול עליו. על מי הם בונים במערכה הבאה?".
חלק מהלוחמים שחשים שחיקה נפשית מתקשים לשתף או לתמלל את מה שהם חווים מול מי שלא מכיר את התחום. "היו לי חיילים שסירבו ללכת לשיחה עם קב"נית או קב"ן שאין להם רקע קרבי. בהתחלה הם טענו שאין להם מה לספר ואחר כך הודו שמבחינתם שיחה כזו היא לא רלוונטית", מספר מ"פ בחטיבה מתמרנת. "זה נשמע הזוי, אבל הם ראו בזה בזבוז זמן. ישבו ושתקו בסבבי עיבוד. אני יודע שהם היו נזרקים בחוף לפעמים שבועות. אף אחד לא חיכה להם באזרחות. הם רווקים צעירים. אז אמרתי להם שאני אמצא את האדם המתאים ובמקום לרדת לאילת, שייכנסו לחדר אחד וידברו כמו בני אדם".
"לוחמים צעירים שחוזרים מהמלחמה הם לרוב בעלי ניסיון חיים מועט, והקרב הוא החשיפה הראשונה בחייהם למוות ואובדן", מסביר סידי. "הם זקוקים לקשר עם לוחמים ותיקים בגילים מתקדמים יותר, כמעין 'זקני השבט', כדי לסייע ללוחמים צעירים לעכל אובדן חברים קרובים, אשמת ניצולים, בושה ודילמות אנושיות ומוסריות - כולם חוויות שקשה לחייל צעיר להכיל ולעכל לבדו".
הגברים בדור הנוכחי השתנו
בכל פעם שצף העיסוק במחירים הכבדים שמשלמים הלוחמים ובני משפחותיהם, יש מי שטוענים שמדובר בהחלשה של הכוחות. שאלה נושאים שצריכים לחכות לשש אחרי המלחמה, והם לא רלוונטיים כל עוד התותחים רועמים. "כשחיילים נמצאים בתוך הלחימה, זה באמת לא הזמן לדבר איתם על טראומה ומצוקה", מסביר סידי, "אבל אנחנו כבר כמעט שנתיים במלחמה ולכן חובתנו להציף את הבעיות הללו ולהעלות אותן לדיון ציבורי משמעותי.
"הציפייה שהמלחמה תיגמר מחזיקה רבים מהלוחמים. הם יודעים שעבודה ומשפחה זה הבסיס של הזהות שלהם, והזהות שלהם כחיילים היא זמנית וחולפת; שהלחימה היא מצב חריג שיהיה לו סוף. אבל אחרי שנתיים, הפנטזיה על סיום הלחימה הולכת ונשחקת ומופיע אצל חלקם ייאוש וחוסר תקווה: 'אם המלחמה לא הולכת להסתיים ואין אופק לשינוי, למה להתאמץ?"
סידי מדגיש כי יש גם נקודות אור. "הגברים בדור הנוכחי השתכללו והשתנו מבחינה רגשית ביחס לדור הקודם. הלוחמים פתוחים הרבה יותר לעיבוד חוויות לחימה ושיתוף חבריהם לנשק בכאב, בושה או אשמה. המאצ'ו הישראלי מתרכך ויחד איתו גם ענף בריאות הנפש בצה"ל השתפר משמעותית. כל זה קורה בעיקר בזכות מודעות גוברת לנחיצות העיבוד הרגשי של חוויות קרב.
"ברמה החברתית-לאומית, חשוב שהמחירים של המלחמה לא יישארו בצל. פוסט-טראומה מתפתחת ומשגשגת אצל חיילים שחווים ניכור, בדידות, זרוּת וחוסר שייכות עם חזרתם לאזרחות. באופן הפוך, הנוגדנים החזקים ביותר שאנו מכירים לפוסט-טראומה הם תחושות של חיבור, שותפות, שייכות למשפחה המורחבת לקהילה ולמדינה, שיתוף רגשי וסולידריות.
"גברים רבים מתקשים לבטא במפורש את ההזדקקות שלהם לחיבור רגשי ולתחושת שייכות, וההזדקקות הזו הופכת פעמים רבות לתסכול, מרמור וזעם כלפי הקרובים להם. לכן, לטובת הרווחה הנפשית של חיילינו, חשוב שהשיח הישראלי יְפַתֵח בתוכו באופן ספונטני שיתוף על תגובות קרב - כאב, אשמה, עוררות יתר, בלבול, חרדה - כתגובות נורמליות ומקובלות שמתבקש לדבר עליהן בפתיחות ובגלוי.
רונן סידי"כדי לקבל בחזרה את לוחמינו לחיק המשפחה והחברה, יש צורך ששיח על אודות המצוקה הנלווית ללחימה יהפוך לחלק טבעי מהשיח של משפחות מורחבות, חברים וקהילה. שיח כזה אינו החלשה ולא ערעור של צדקת הדרך שלנו, להפך. הוא נוטע בלוחמים תחושת שייכות וחיבור, והצמיחה וההתפתחות הנפשית שלהם ושל כולנו כחברה יבואו רק מתוך מגע אמיץ עם הכאבים הללו, ולא בהסתרה והכחשה שלהם".
אין שום צבא בעולם שנסמך בהיקפים כאלה על אזרחים, לא הייתה שום מלחמה באורך כזה בעברה של ישראל. זה לא עניין של מה בכך. ההשלכות הנפשיות אינן נזק אגבי, וחוסן נפשי ולאומי אינם משאבים ללא גבול. והם קשורים זה בזה. יכולת העמידה של הפרט, בוודאי כשהוא נדרש להתגייס ולתרום למאמץ המלחמתי, משליכה ישירות על הביטחון הלאומי שלנו. לכן אנחנו חייבים להתאמץ. להתאמץ ולהכיר בעומק השבר. לא רק השבר הגלוי והמאובחן, אלא הסדקים הרבים, האילמים, שהולכים ומצטברים. לתת להם שם, להוציא אותם מתוך השיחות הפנימיות בגדודים ובבתים אל אור השמש. המעט שניתן הוא לתת קול לנזקים הללו ולדרוש שהם יהיו חלק מהשיקולים של מקבלי ההחלטות.
היכנסו למתחם "קצת אוויר" לחיבור לסיוע נפשי בצל המלחמה, כלים וסיפורים אישיים.
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר, או headspace.org.il.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.07.25
