"בליץ" הסיוע ההומניטרי שעליו מנצחת ישראל בימים האחרונים משקף כישלון עמוק בניהול המערכה בעזה. זהו מאמץ שלא נראה כמוהו מתחילת המלחמה, וכולל הצנחת סיוע ע"י צה"ל, היתר למעבר שיירות ממצרים ומירדן, הסכמה לחיבור אזור המואסי לקו מים, פתיחה מחדש של עשרות מטבחים ומאפיות והכרזה על הפוגות הומניטריות ברחבי הרצועה. כל זאת לא במסגרת הסכם כלשהו עם חמאס, הכולל ויתורים מצד הארגון בנושא החטופים, אלא כיוזמה של ישראל, המלוּוה, כרגיל במחוזותינו, בביקורת חריפה מתוך הקואליציה, המתפקדת על תקן של אופוזיציה.
נטייה האוטומטית לפטור את הפארסה הנוכחית כ"בעיית הסברה" הנובעת מהידרדרות בדימוי של ישראל בעיני העולם, מבטיחה שלא נאבחן כראוי את אתגרי השעה. הבעיה אינה חוסר הצלחה לשכנע את העולם שאין רעב בעזה (מה שמעלה את התהייה: אם כך - אז מדוע ישראל מקדמת מאמץ אינטנסיבי לספק מזון לעזתים?), אלא שישראל הפכה למדינה בלתי מובנת בעיני רוב העולם, ושמתגבר החשש שאין לה שום אסטרטגיה סדורה או תוכניות לעתיד, למעט הפעלת עוד כוח וייצור מתמשך של פנטזיות המחליפות מדיניות סדורה.
"מה אנחנו בעצם עושים בעזה" היא שאלה שהממשלה צריכה להסביר (ולא עושה כן), לא רק בפני העולם, אלא גם כלפי הציבור הישראלי. מאז שישראל שבה ללחימה ב–18 במארס, כלל המאמצים שקודמו עמדו תחת ההבטחה כי עוד כוח יגמיש את עמדות חמאס, הן בנוגע לשחרור החטופים והן כדי לממש כניעה, התפרקות מנשק ונכונות להתפנות מעזה. חמאס מצידו מבהיר ללא הרף שלמרות המכות הקשות שספג מתחילת המלחמה, לא יוותר על דרישותיו להסכם, ובראשן נסיגה ישראלית וסיום המערכה, אחרת יהיה מוכן "ללכת עד הסוף", כלומר להמיט חורבן על עזה - אך בה בעת למנוע מישראל שחרור של חטופיה. מדובר בהנחת יסוד קבועה שהמדינאים מתעקשים לא לקבל, ובמקום זאת להמשיך בניסויים כושלים, מה שמעלה שאלה לגבי שיפור הבנת האויב מאז 7 באוקטובר.
לכך מצטרפים כלל המיזמים שישראל השיקה בחודשים האחרונים במטרה לייצר מציאות חדשה בעזה, אך מלכתחילה הכתובת לגבי כולם הייתה על הקיר. הם נועדו לכישלון משום שנשענו על תכנונים חובבניים, ללא ביקורת פנימית מעמיקה, תוך ערבוב מתמיד בין משאלות לב להערכה מפוכחת ובלי לימוד מניסיון העבר - כולל זה הקרוב, של המלחמה הנוכחית. מנגנון הסיוע ההומניטרי החדש GHF הפך לסמל מרכזי של הכישלון: מיזם שנולד מתוך "תכנון הנדסי" שכלתני (מערבי), נשען על צוות אמריקאי שלא מכיר את עזה, התממש באופן רשלני (למשל בלי בדיקה שיטתית של זהות מי שלקח סיוע), והתבסס על מספר מצומצם של תחנות חלוקה, שלא בכדי הפכו למוקדי כאוס וסמל לכישלון המאמץ הישראלי לייצר שינוי בהוויה ובתודעה בעזה.
התמיכה במיליציות ובחמולות כחלופה לחמאס היא עוד צד אפל במדיניות ישראל. טיפוח גורמים מפוקפקים שמעורבים בביזה (ובעבר גם בטרור) התממשה, כאילו איש מבין מקבלי ההחלטות לא פתח ספרי היסטוריה - ישראלית ועולמית - כדי להבין מהו גורלם של ניסויים כאלה. באופן לא מפתיע אותן קבוצות לא הופכות ל"חלופה קוסמת" מבחינת העזתים, הרואים בהן משת"פים ומכנים אותן "צבא לאחְדְ", כלומר "צד"ל עזתי", תוך חשד שהן מהוות כלי שרת בידי ישראל למימוש תוכניותיה, ובראשן העיר ההומניטרית בדרום הרצועה (מוקד הפעילות של מיליציית אבו-שבאב).
מראשית המלחמה, ובפרט בחודשים האחרונים, הציבור הישראלי ניצב בפני מסע יח"צ אינטנסיבי שנועד להציג בפניו לכאורה הצלחות ולנסוך אופטימיות, כשבפועל קיים פער חריף בין ההבטחות למציאות. בניסיון נואש למלא את אותו חלל מועלים רעיונות "יצירתיים" לכאורה. אלה נורמלו בשיח הישראלי, עד כדי כך שהישראלים מתקשים להבין שהם נתפסים כהזיות ומעוררים חשש לנתק מהמציאות: החל ממיזם העיר ההומניטרית, ועד חזון טראמפ. התמיהות גוברות ברקע בעקבות הפצת סרטוני AI תמוהים והשמעת הכרזות מפי בכירים בממשלה בדבר מימוש חזון משיחי המחופש ל"תוכנית אסטרטגית", שיכלול "פינוי מרצון" של העזתים והקמה מחדש של ההתיישבות ברצועה, תוך הכרזות ש"אנו לא פוחדים מכיבוש", אך בלי הסבר איך מציאות שכזאת הולכת להיראות.
ישראל הפכה למדינה בלתי מובנת בעיני רוב העולם. כזו שמתגבר החשש שאין לה שום אסטרטגיה סדורה או תוכניות לעתיד - למעט הפעלת עוד כוח וייצור מתמשך של פנטזיות המחליפות מדיניות סדורה
זוהי בדיוק הנקודה שבה הציבור, ובכלל זאת גם המדיה, מחויבים להפגין לימוד לקחים מ–7 באוקטובר, לנקוט ספקנות ולהציב סימני שאלה, ולא להטמיע את המנטרה מדכאת הדעתנות, ולפיה העלאת ביקורת גורמת לרפיון לאומי. הצורך בגישה ביקורתית מורגש בעיקר בחודשים האחרונים, כששיעור הפנטזיות וההרפתקאות נוסק, ובמוקדן מנגנון הסיוע. הדבר מחייב את הציבור לא רק להאזין להסברי ההנהגה ואת העיתונאים לא רק לדווח ולצטט מסרים, אלא לתהות עד כמה הם ישימים.
מיכאל מילשטייןצילום: יח"צהזיכרון הקולקטיבי הקצר מונע מהישראלים להבין שהפרק הנוכחי במלחמה הוא שכפול קשה ואינטנסיבי יותר של המבצע הרחב שהתנהל בצפון הרצועה ערב הפסקת האש הקודמת, לווה בלחימה קשה ומרובת נפגעים, אך לא באמת שינה את המציאות. גם הפעם ממשלת ישראל יצאה למסע ארוך כדי לחזור לאותה צומת T אסטרטגית שממנה היא מתחמקת שוב ושוב: או כיבוש מלא של הרצועה והישארות בה, תוך ויתור על החטופים, או הסדרה שמלווה בסיום הלחימה ובנסיגה, ותצריך תכנון מערכה עתידית מוצלחת יותר נגד חמאס. בתווך מתקיימות רק פנטזיות מזיקות שגורמות להתארכות המלחמה, לריבוי נפגעים, להחרפת סבל החטופים ומשפחותיהם, ולפגיעה במעמד ישראל בעולם.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א.
