יניב מרחובות נהרג מטיל נ"ט בשג'עייה. היה לו חיוך ביישני, הוא לא אהב שעושים ממנו עניין. יאיר מעזר היה אוהד שרוף של הפועל תל-אביב. הוא נהרג בהתנגשות כלים הנדסיים בבית-חאנון. אסף מדימונה נהרג בחאן-יונס, הוא מאוד אהב מוזיקה ואסף דיסקים.
מאיר מפסגת זאב רצה לשמור מצוות – וגם על המדינה, נעם מירושלים לא רצה לספר לחייליו ששוב נכנסים לעזה, לבנימין מחיפה הייתה שמחה מדבקת, בהלווייתו של משה מבית-שמש עמדו יחד חרדים במגבעות שחורות וחיילים עם כומתות. ארבעתם נהרגו בזירת המטענים בבית-חאנון.
אברהם מיצהר נהרג בדרום הרצועה שלושה חודשים לאחר שהתחתן, קרניות עיניו של רעי משורשים נתרמו לילדים לאחר שנהרג גם הוא בדרום הרצועה. שהם ממושב ירדנה הלך בדרכי אביו, פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים, והתגייס לשריון. הוא נפל בג'באליה. באותה תקרית נפלו גם שלמה מאפרת ויולי מראשון-לציון. שלמה הרבה לעזור בכל דבר, יולי היה נער סקרן.
עמית מחולון כיכב בפרסומת לטיטולים, ילד יפה שמפקדו העיד עליו כי יש לו לב זהב. הוא נהרג בתאונה מבצעית. ולדמיר מאשקלון נהרג ברפיח שבוע לפני יום הולדתו. בצלאל מאבני איתן נפטר מפצעיו והותיר אחריו יתומה קטנה. אמיר מיאנוח ג'ת נהרג בחאן-יונס. בן דודו נהרג בזירה הצפונית בשבוע הראשון ללחימה. ינון מקריית טבעון נהרג גם הוא בחאן-יונס. שליו מאפרת היה צעיר שמח שהקפיד על יחס אישי לחבריו. הוא נהרג בפיגוע בגוש עציון.
לכל איש יש שם, והשמות כה רבים שאי-אפשר לעכל. המעט שנותר הוא להתעכב על תמונה, על חיוך. לאחוז בפיסת חיים לרגע: תחביב או תכונה או משאלת לב. הרשימה הזו, ארוכה ומרה, לא מונה את מי שנטלו את חייהם בידם כי לא יכלו עוד. היא לא מונה את עשרות הפצועים בגוף ובנפש רק מהחודש האחרון. היא מוגבלת. אימת המלחמה לא תוכל להתכנס לעמוד בעיתון. לא לקירות עמוסי סטיקרים.
בנבואת ירמיהו נכתב: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ". הפסוק הציורי הזה ניצב על קירות זיכרון רבים. הוא נושא בתוכו תקווה שכל עוד נדבר ונספר על אותם צעירים, הם לא יישכחו מלב. הגעגוע והחוסר קורעים את הגוף ממש.
