20 שנה אחרי שנסגר מאחוריהם השער הצהוב והם יצאו שבורי לב מהיישובים שהיו ביתם, רבים מהילדים שגדלו בגוש קטיף שוב פוקדים את שטח רצועת עזה, הפעם כלוחמים במילואים שמזהים כביש מוכר, שטח בית כנסת או את חוף הים של ילדותם.
מילואימניקים שגרו בגוש קטיף ולחמו בעזה, בריאיון לאולפן ynet לפני שנה
(צילום: ליאור שרון)
"לכל אחד יש את מקום הילדות שלו, עיר או יישוב שהוא יכול לספר 'פה גדלתי'", מספר גל כהן (28), שגדל ביישוב ניסנית. "מאז שעזבנו את הגוש לא היה לי את הנוסטלגיה הזאת. פתאום כשהגענו לחוף בעזה יכולתי לומר לחברים במילואים 'פה גדלתי, זה החוף של הילדות שלנו'. אז הייתי ילד קטן שמשחק בחול, עכשיו חזרנו על מדים למשימה ביטחונית".
"חיינו בקהילה מאוד משפחתית וכיפית", מספר כהן. "כולם הכירו את כולם, הרבה מהיישוב היו מפונים מחבל ימית וגרנו אני ואחיי ואמא, וסבא וסבתא שגרו בסמיכות אלינו. גרנו ליד חוף דוגית, שאליו חזרתי במילואים. זה היה מקום הבילוי הקבוע שלנו. הפעם נכנסנו אליו דרך זיקים. פעם זה היה חוף יפה עם עצי דקל, עם מדשאות. היום הכל שם מי ביוב, הזנחה והרס, אבל זיהיתי את המקום המדויק. כשנכנסנו על מדים עצרתי שם ועשיתי תמונה לאמא שלי. היא התרגשה ושאלה מתי אני לוקח אותה לשם. זה היה מיוחד ומרגש".
לצד זיכרונות הילדות של הקהילה, המרחבים והנופים, גל זוכר גם דברים אחרים. "את הפצמ"רים על האוטובוס שנסע לפנינו לבית הספר, חדירת מחבלים כשרצנו לסבא וסבתא שהוציאו את האקדח, או חשש לחדירת מחבלים כי חתול נגע בגדר. כשהייתי בן 7 הודיעו לנו שהגננת שלנו נרצחה בפיגוע".
בלילה שבין 14 ל-15 באוגוסט 2005 נפרד גל מיישוב ילדותו. "בשבועות שלפני היישוב היה סגור, רק למי שגר בו היה אישור להיכנס ולצאת", סיפר. "היינו המשפחה האחרונה שנשארה ויצאנו ברגע האחרון. ידענו שחיילים זה חיילים, בני אדם כמונו שעושים את מה שהמדינה מבקשת מהם לעשות, אבל נשארנו עד הדקה האחרונה. בסבב האחרון של המילואים ביקשתי לרדת מהרכב בחוף, ישבתי 10 דקות, עישנתי סיגריה, הסתכלתי על הנוף וחשבתי על מה שהיה שם לעומת היום. היו שם משפחות דתיות שבאו מאידיאולוגיה, החילונים באו ממקום של קהילה במקום פסטורלי ונחמד, ובאמת שהיום מחוץ לגוש אני מתקשה למצוא מקומות כאלה".
יוחאי וז'ונסקי (37), אבא לשישה המתגורר בכרמי קטיף, תמיד ידע שיחזור לגוש. "רק לא ידענו איך זה יקרה, ולא חשבנו שככה זה ייראה", הוא אומר. "גדלתי במושב קטיף, משק קטן. כשנולדתי גרו בו 20 משפחות וב-2005 היינו 70. אבא שלי היה רב הקהילה וזה היה מקום מושלם לגדול בו. בין משתלה לרפת, מפעלים, שדות, בתים גדולים וחצרות יפות, קהילה וחברי ילדות".
כשתוכנית ההתנתקות החלה לקרום עור וגידים, יוחאי וחבריו לא חשבו שהיא תתממש. "זו לא הייתה הפעם הראשונה שדיברו על גירוש בגוש קטיף, וכילד אתה לא ממש מבין מה קורה בכנסת. לא האמנו שהכל הולך להיגמר. עיכלנו את זה רק בסוף. גם כשהתחילו לשים מחסומים ולסגור את היישוב התחושה הייתה שזה לא הולך לקרות.
"בהתחלה אמרנו שנתנגד, שלא ניתן להם, אבל כשהיישוב היה מלא חיילים הבנו שזה קורה ולא יעזור לנו לצעוק. יצאנו בהרבה כאב, חווינו תחושה של בגידה מצד המדינה. כמה שניסו לעשות את זה יפה, ברגישות ובנחישות, זה היה ממש לא רגיש".
4 צפייה בגלריה
יוחאי וז'ונסקי חולם לחזור: "עמדתי על האדמה, והרגשתי כמו הנער שרץ בחולות"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
השנים עברו ויוחאי לא ויתר על החלום לשוב לרצועה. "אמרנו לפני כן שהגירוש יפגע בביטחון, אבל לא דמיינו שעד כדי כך. תמיד ידעתי שנחזור, כמתיישבים או לוחמים. גם החברים שלי, נוער גוש קטיף שמחכה מ-2005 ליום שבו זה יקרה. והנה זה קרה. אמנם לא הגעתי לקטיף, אבל הגענו לנצרים, יישוב שאני זוכר טוב מאוד. עמדתי שם על האדמה, אמנם כלוחם עם מדים, אבל הרגשתי כמו הנער בן 17 שרץ בגוש על החולות. אני מאמין שנחזור לא רק להילחם שם, אלא גם להתיישב שם".
שילה ביטון היה בן 7 כשהשאיר מאחור את הבית בכפר דרום, ואיתו את הזיכרונות מאביו גבי ביטון, שנרצח בפיגוע חמש שנים קודם לכן. "גרנו בגן עדן של ילדות", הוא מתאר. "אמנם תמיד היה פחד מפיגועים, והייתה את הטרגדיה שלנו כמשפחה, אבל היה גם הרבה הווי קהילתי. יישוב קטן בן 40 משפחות, כולם חברים טובים, נהנים מחיי חברה וממרחבים ירוקים".
לדבריו, "כשהגיע יום הגירוש, כמו בתמונות המוכרות, החיילים הגיעו הביתה, והגענו איתם להסכמה שאנחנו יחד עם עוד כמה משפחות שכולות והרב של היישוב - נשארים עד הערב להוציא את ספר התורה לזכר אבא שלי מבית הכנסת. בכינו הרבה ובשיירה רגלית התקדמנו לעבר האנדרטה לזכר אבא, עוד עצירה לפני שנפרדים. הגירוש היה פרידה נוספת מאבא. לצאת מהשבילים שבהם הוא הלך, מהחברים שלו, מהקהילה שהוא היה חלק ממנה".
גם שילה תמיד חלם לחזור לגוש. "כשגדלתי הכרתי את הסיפורים על אנשי גוש עציון שחזרו אחרי 19 שנה, אז היה לנו ברור שנחזור. לצערנו אחרי הטבח הנורא היינו צריכים לחזור על מדים. אם מקבלי ההחלטות יגיעו למסקנה שצריך לחזור לשם גם לא ללחימה, מה טוב. אלה מקומות עם היסטוריה מימי אבותינו, חייבים לחזור לשם".
הוא מספר כי "ב-7 באוקטובר הוקפצתי, בהתחלה לצפון ואחר כך ירדנו לעזה. נכנסנו לרצועה בכ"ב בחשוון, יום האזכרה של אבא. זו הייתה סגירת מעגל משמעותית עם רגשות מעורבים. התרגשות לחזור לאדמה ולבית ותסכול גדול על המחיר שהיינו צריכים לשלם, אבל מעל הכל אמונה בצדקת הדרך. מאמינים שעוד נחזור לשם, לא רק למלחמה".
יהודה ברטוב, היום תושב יד בנימין, גדל בנווה דקלים. "הגירוש תמיד היה נוכח מאוד בבית", הוא מספר. "המשפחה תמיד דיברה על הרצון לחזור לשם. ההורים אומרים שאם תהיה התיישבות בעזה הם רוצים לעבור מיד. יש לנו חול מגוש קטיף בבית, פאזלים עם תמונות מהגוש. סבא וסבתא אומרים שכשהמדינה הביאה אותנו לשם לא היה כלום, רק חול. סבא שלי בנה שם לאט-לאט מבנה, חצר, עוד משהו ליד הבית – ונולד יישוב.
"יש המון סיפורים שגדלנו עליהם. סבתא שלי הייתה הולכת בחאן יונס, קונה שם נעליים, מסתובבת בלי פחד, עד שהסכמי אוסלו הפכו את התמונה. בילדות נורה פצמ"ר שנכנס אלינו הביתה, אבל הזיכרונות המרכזיים משם הם יפים וקהילתיים".
4 צפייה בגלריה
"כשראיתי שקוראים למקומות ציר נצרים, מורג, על שם המקומות - שמחתי ששומרים על קשר". יהודה ברטוב
(צילום: טל שחר)
אחרי הפינוי התיישבה המשפחה ביד בנימין. "החלום לחזור לגוש תמיד היה, אבל לא ציפיתי שזה יהיה בגלל טבח נוראי, אלא שיבינו שההתנתקות הייתה טעות ושהתיישבות מביאה ביטחון. אמרו לנו בעבר שאם תהיה קטיושה אחת לישראל נחזור לשם ונתנו לזה לגדול. כשראיתי שקוראים למקומות ציר נצרים, ציר מורג, על שם המקומות שהיו בגוש קטיף, זה היה משמח לראות ששומרים על הקשר.
"ראיתי את בית הכנסת בגדיד שנשאר שלם, שלחתי את התמונות משם לחברים ולמשפחה, וסבא וסבתא זיהו בתמונה את איפה שהם גרו פחות או יותר. זה היה מרגש, וישר התחלנו לדבר איך מתארגנים לחזור לשם. אנחנו מאמינים שזה עוד יקרה".
