בניגוד לדימויו המחוספס-משהו, הרמטכ"ל לא פחות מיומן תקשורתית מקודמיו, ולראיה האופן שבו הוא מנהל את ה"מחלוקת" כביכול עם הדרג המדיני, שמתקרב להחלטה שתהפוך סופית מלחמה מוצדקת לכתם בל-יימחה. רב-אלוף אייל זמיר נתפס כמי שמתנגד לכיבוש מלא של עזה גם במחיר מותם של החטופים, והוא גם לא שותף לרעיונות עוועים אחרים כגון "עיר הומניטרית" ושלל יוזמות שפירושן הרשעה בכל הסעיפים בכתב האישום הבינלאומי שהתגבש נגד ישראל. בפרסום ב"ידיעות אחרונות" שהכה גלים בסוף השבוע, עמיתי נחום ברנע אף טען כי הרמטכ"ל ישקול להתפטר במידה שאלו המשימות שיידרש לבצע.
אלא שגם אם זמיר יעשה את הבלתי ייאמן - והבלתי הגיוני מבחינתו, כפי שיפורט להלן - אין בכך כדי לנקות אותו ואת הצבא מאחריות לפיאסקו שהוביל למצב הנוכחי, שבו החטופים עדיין במנהרות ואילו ישראל משותקת צבאית ומדינית, בגלל משבר הרעב שהיא קלעה עצמה לתוכו. הרמטכ"ל כבר היה בתפקידו ואף תמך בהפרת הפסקת האש ב-18 במארס למרות שישראל לא נכנסה בכלל לדיונים על שלב ב' (אם כל חטאת, שלא מוזכרת אף פעם בזמן שמדברים על "סרבנות חמאס"), ורק כעבור זמן מה נכנס לעימות עם השרים בעניין חידוש אספקת הסיוע ההומניטרי. אלא שגם אז, הוא התייצב מאחורי מודל שמלכתחילה נראה למומחים חסר סיכוי, והביא למותם של הרבה מאוד פלסטינים שעברו ויה דולורוזה בשביל קמח.
אין לזמיר שום סיבה להתפטר: ספק אם הזעזוע יעורר תנועת מחאה רחבה ואנרגטית יותר, מחליפו יימצא עוד לפני שמישהו יספיק להגיד "סוס דוהר" והוא ייקח איתו רק את השבחים על המלחמה באיראן, שהוכנה הרבה לפני שנכנס ללשכתו, שלושה חודשים קודם
ובעיקר, הרמטכ"ל לא היה מתמנה אלמלא שכנע את הדרג המדיני שגם הוא מאמין אדוק ב"דת ההכרעה", ומנגד הוא לא היה זוכה לקרדיט הציבורי אם היה מצהיר מראש שהוא בוחר בה על חשבון השבת החטופים. הסתירה הזאת, שהרמטכ"ל מוכן להכיר בה לכאורה רק עכשיו, הייתה שם מן היום הראשון בתפקידו, דרך היציאה למבצע "מרכבות גדעון" (שהכרעת חמאס הוצגה כאחת ממטרותיו, בניגוד למה שנטען בכמה מקומות) ועד לסיומו (מבלי שהשיג מטרה זו). הניסיון להציג את אכזבת השרים ממנו כגחמה הוא עוול: הציפיות שלהם ממנו לא הגיעו מחלל ריק, והם לא היו הפופוליסטים היחידים בסיפור.
למעשה, הרמטכ"ל נמצא מזה תקופה באופסייד לא רק מול סמוטריץ' ובן גביר, אלא גם מול המפקדים הבכירים בשטח, שעדיין דבקים בנוסחה שהרמטכ"ל כביכול מתנער ממנה בפורומים סגורים. הבולט שבהם הוא אלוף פיקוד הדרום, יניב עשור, שסותר אותו שוב ושוב בהתבטאויות פומביות, הן בנוגע להתנגשות בין מטרות המלחמה והן באשר לצורך לסיים אותה למרות קריסה פיזית ונפשית של המערך הלוחם. גם קצינים בדרגה נמוכה יותר נשמעים ככה, כגון "מפקד בכיר" שאמר לפני חודש בתדרוך: "חבל לעצור עכשיו". וזה עוד לפני הטענות גם מתוך הצבא נגד הקיצוניות של צוות תכנון הלחימה בפיקוד, שהגיעו עד כדי מתיחות חריפה עם חיל האוויר.
עינב שיףלכן אין לזמיר שום סיבה להתפטר: ספק אם הזעזוע יעורר תנועת מחאה רחבה ואנרגטית יותר, מחליפו יימצא עוד לפני שמישהו יספיק להגיד "סוס דוהר" והוא ייקח איתו רק את השבחים על המלחמה באיראן, שהוכנה הרבה לפני שנכנס ללשכתו, שלושה חודשים קודם. כדי להתגבר על כל אלה, צו מצפונו נדרש להיות קולני כמו טלי גוטליב, ובכך להודות שעצם ההסכמה להתמנות תחת השלטון הנוכחי הייתה טעות פטאלית. לפחות בינתיים, הרושם הוא שזה לא המקרה.
