איש גדול ומזוקן פותח את השער. לצידו כלב שחור. זה בית קרקע נאה באחת השכונות החדשות של באר-שבע, בואכה בסיס חצרים. רעם מטוסי הקרב מפר מדי פעם את השלווה המדברית. נכנסים. על הקיר החיצוני שלט: "בית מאזן 'יהב', אגף השיקום במשרד הביטחון". בחצר קרוואן ממוזג, בתוכו שולחן קטן ושני כיסאות. "אני מרגיש כמו לפני טיפול פסיכולוגי", אומר האיש, יואב בונה שמו. זה אכן ייעודו של הקרוואן – חדר טיפולים. "ארצה!", הוא פוקד, והכלב רובץ בעצלתיים על הרצפה הצוננת.
סאם קוראים לו, לכלב. הכלאה של לברדור ופודל. יש לזה אפילו שם: לברדודל. רצועתו צהובה, ולא במקרה. "זה צבע המאבק למען החטופים", מסביר בעליו. על הרתמה שלגופו פאץ' שמזהיר: "כלב סיוע, נא לא ללטף". סאם, שכנראה אינו מודע להנחיה, ניגש שוב ושוב כדי לקבל ליטוף.
7 צפייה בגלריה
בונה והכלב סאם. "אחרי האירוע באילת הלכתי למיון פסיכיאטרי ושם אמרו לי: 'או אשפוז, או בית מאזן'"
(צילום: הרצל יוסף)
הווילה שבה אנחנו נפגשים מאכלסת נפגעי פוסט-טראומה. "אני פה כמעט חמישה חודשים", מספר בונה. "יש לנו רופא פסיכיאטר, ד"ר מייק מטר, שמגיע שלוש פעמים בשבוע וזמין כל הזמן. יש מדריכים עם רקע של לימודי עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה, וגם עובדים סוציאליים טיפוליים שמקיימים מפגשים דו-שבועיים. זה אמור לסייע לנו לחזור למעגלי החיים".
שבעה דיירים מתגוררים כרגע בבית המאזן, פצועי נפש מהמלחמה האחרונה וממלחמות עבר. יואב בונה, רב-סרן במילואים, רפ"ק בדימוס במשטרת ישראל, הוא גם וגם. לפני 19 שנה שימש כמפקד פלוגה בגדוד 71 של חטיבה 188, שתפס אז קו בגבול עזה. בונה היה אחראי על גזרת כיסופים ועין השלושה. יום אחד קיבל הנחיה: להקצות מחלקת טנקים לגדוד הסיור המדברי שישב באזור כרם שלום. בונה הטיל את המשימה על מ"מ צעיר, סגן חנן ברק, שסיים זה מכבר את קורס הקצינים.
כמה שבועות אחר כך, ב-25 ביוני 2006, בשעת בוקר מוקדמת, חדרו שבעה מחבלים לישראל דרך מנהרה. הם ירו טיל נ"ט על טנק שהיה במארב סמוך לגדר. סגן ברק נפצע קשה וזרועו נקטעה. הצריח התמלא עשן. מערכת כיבוי האש פלטה חומר רעיל. למרות מצבו, הוא התעשת מיד והורה לצוות לצאת החוצה, לפי התרגולת שהייתה נהוגה אז. הוא קפץ מהטנק ואיתו סמ"ר פבל סלוצקר. הם לא ידעו שהחוליה אורבת להם בחוץ. "המחבלים הורידו את חנן ופבל על הברכיים וירו לכל אחד מהם כדור בעורף", מספר בונה.
רועי אמיתי, שישב בתא הנהג, נפצע קשה. מעוצמת הפיצוץ נתקע מדף תא הנהג, וכך ניצלו חייו. האחרון לרדת מהטנק היה התותחן. המחבלים תפסו אותו חי ולקחו אותו איתם לעזה. חמש שנים היה שם, עד ששוחרר תמורת יותר מ-1,000 מחבלים. לא היה בישראל ילד אחד שלא ידע את שמו: גלעד שליט.
והוא, יואב בונה, נושא מאז על כתפיו את התואר "המ"פ של גלעד שליט". והוא נשא איתו כמעט שני עשורים את תחושת האשמה על החטיפה ועל נפילתם של ברק וסלוצקר ז"ל, אף שאינו אשם. הטנק אמנם היה שייך באופן אורגני לפלוגה שלו, אך לא היה תחת פיקודו. אפילו לתחקיר האירוע לא זימנו אותו.
וב-7 באוקטובר 2023, כשקיבוץ בארי שבו גדל והתגורר עד גיל 30 הפך לזירת טבח, והוא איבד חברים לכיתת "אלה" שבה למד ומכרים לרוב, וגם את אחד מחבריו הקרובים ביותר משירותו במשטרה - תפח משא האשמה עד שלא יכול היה לשאת אותו עוד. "אמרתי לעצמי: אם אני אשם בחטיפה של גלעד, אז אני אשם גם בזה שסינוואר שוחרר בעסקה", הוא אומר. "ואם כך, אני אשם גם ב-7 באוקטובר. אני יודע שזו מחשבה לא רציונלית, אבל זה מה שהרגשתי. קוראים לזה 'פציעה מוסרית'".
שורש האשמה, מסביר בונה, הוא בהחלטתו לשלוח לגזרת כרם שלום, שאינה תחת פיקודו, דווקא את המחלקה של סגן ברק: "הוא סיים קורס קצינים שלושה חודשים קודם לכם ועדיין לא היה מספיק מנוסה. היחסים שלנו לא היו טובים. ויכוחים, הרבה הערות, גערות. בעיקר על רקע מקצועי. אמרתי לעצמי, שיהיה רחוק ממני, שיתגלח על מ"פ אחר (הפלוגה של בונה ישבה בגזרת החטיבה הצפונית בעוד המחלקה של חנן הוקצתה לחטיבה דרומית, י"ק). אחרי האירוע חשבתי שאולי אם הייתי שולח קצין בשל ומנוסה יותר, זה לא היה קורה. הרגשתי ששלחתי אותו מהסיבות הלא נכונות. היום אני מבין שחנן פעל בדיוק כמו שהיה צריך לפעול, ושגם אם היה שם מ"מ אחר, זה היה נגמר באותה תוצאה. מרגע שפגע בהם הטיל מאחורה, גורלם נחרץ.
"היה לי בראש אימג' של חנן על הברכיים, רגע לפני שהמחבלים יורים בו, מסתכל לי בעיניים במבט מאשים של 'למה אני?'. זה קורה בפוסט-טראומה. הזיכרון משלים דברים גם אם לא ראית אותם במציאות. אחרי שחרור שליט התקיים מפגש של הפלוגה. מישהו שהיה במחזור של גלעד ניגש אליי ואמר לי: 'אתה אשם במה שקרה'. זה חיזק בי עוד יותר את תחושת האשמה".
ובעוד בונה שוקע לתוך תהומות הפוסט-טראומה, המפקדים הבכירים המשיכו הלאה. מח"ט דרומית דאז, אבי פלד, מונה למפקד חטיבת גולני וסיים את שירותו בדרגת תא"ל. מפקד אוגדת עזה, אביב כוכבי, היה לרמטכ"ל. אלוף הפיקוד, יואב גלנט, הגיע עד לתפקיד שר הביטחון. איש מהם לא לקח אחריות למחדל. בונה התנדב לעשות זאת, לפחות מול עצמו.
חנן ברק ז"ל"אירוע גלעד שליט היה הפרומו ל-7 באוקטובר", הוא אומר. "אחרי ההתנתקות הייתה קונספציה שהרשות הפלסטינית בעזה תמנע ממחבלים להגיע לגבול. צה"ל ויתר על מוצבי גדר וצימצם את כמות הכוחות בקו. הטנק של חנן עמד לילה אחרי לילה אחרי לילה באותו מקום. היו לנו המון השגות על תפיסת ההגנה, אבל אף אחד לא הקשיב".
שלא כמו לפני 7 באוקטובר, שבוע לפני חטיפת גלעד שליט הזהיר המודיעין על אירוע גדול שעומד לקרות בגזרה. בהתרעה שהופצה ב-19 ביוני נכתב כי בכוונת גורמי טרור "להוציא לפועל פיגוע איכות, החל מטז"מ (טווח הזמן המיידי, י"ק). ככל הנראה במרחב דרום הרצועה או פילדלפי, במתווה לא ברור, אך אפשר ומדובר בחדירה דרך הוברס לשטח הארץ (...) הסתערות לעבר יעד סמוך לגדר או מעבר בדרום הרצועה, מנהרת תופת או פיגוע חדירה".
פבל סלוצקר ז"לב-24 ביוני חודדה ההתרעה: "בדגש על מרחב סופה כרם שלום". פחות מיממה אחר כך, באותו אזור בדיוק, היא התממשה. "בעקבות ההתרעה התקשרתי לחנן, שאלתי אותו מה קורה אצלם והוא אמר לי: 'שיחררו אנשים הביתה'", מספר בונה. "שאלתי, 'מישהו בא לתדרך אותך לפני המשימה?'. ענה לי: 'לא'. אמרתי לו, 'תקפיד לסרוק עם הטנק גם לכיוון ישראל, שלא יפתיעו אתכם מאחור'. אבל אתה לא יכול כל הזמן להיות עם הפנים אחורה. אנחנו רגילים להסתכל לחזית, לכיוון האויב. צריך לומר שהייתי בקשר יומיומי איתו ועם שאר המפקדים מהפלוגה שלי שהוקצו לגזרות אחרות. כשיכולנו גם נפגשנו פיזית כדי לעשות ישיבות מסודרות, להעביר דגשים מקצועיים ולקחים מאירועים מבצעיים".
למרות ההתרעה, הוא אומר, הטנק היה לבד: "בתחקיר האירוע נכתב שבאותו בוקר היו סביבו מארבי חי"ר וכוחות אחרים. לא היה ולא נברא. הכוח הכי קרוב היה בפילבוקס חצי קילומטר משם, מרחק עצום לחיפוי".
לא שמעת? יש חדירה
בונה, 45, נשוי ואב לשניים, נולד במושב גילת שליד אופקים. אביו דני היה לוחם בצנחנים. אמו איטלקייה שהתגיירה. הם הכירו כשאביו למד שם רפואה. כשהיה בן שנתיים החל דני לעבוד כרופא של בארי, והמשפחה עברה לקיבוץ. זמן קצר אחר כך החליטה אמו לעזוב את ישראל ולשוב למולדתה. רק כעבור שנים התחדש הקשר ביניהם.
"כשהייתי בן שלוש, אבא שלי הכיר את אשתו השנייה, נעמי", מספר בונה. "היא גידלה אותי ויש בינינו קשר של בן ואמא. עד היום היא הכתובת שלי לעדכונים והתייעצויות". אחיו החורג הוא ניצב נחשון נגלר, שהיה מפקד הימ"מ ומכהן כיום כמפקד המשמר הלאומי.
כשהיה חייל עברה המשפחה למושב עין הבשור, לא רחוק מניר עוז, אך הוא החליט להישאר בבארי. "אמא שלי", כך הוא קורא לנעמי, "הייתה ב-7 באוקטובר חלק מצוות החוסן של עין הבשור. היא לא התפנתה".
שכבת הגיל שלו בבארי ספגה מכה קשה: אוהד כהן נרצח עם בתו מילה, בת תשעה חודשים, וגם אמו יונה נרצחה. איתן חדד, חבר כיתת הכוננות, נהרג בקרב במרפאת השיניים. מירב ברקאי, בת כיתה שלו, איבדה את אמא שלה, גאולה בכר, ושני אחיינים — סהר ברוך, שנחטף לעזה ונהרג במהלך ניסיון חילוץ, ואחיו עידן. "כל שם של הרוג או חטוף מבארי קשור לתקופה כלשהי בחיים שלי", אומר בונה.
הוא התגייס לחטיבה 188, ואחרי קורס קצינים נחת ישר בג'נין של האינתיפאדה השנייה כמפקד מחלקה צעיר. בחומת מגן שימש כקצין ההדרכה החטיבתי. לאחר מכן יצא לקורס מפקדי פלוגות, היה מ"פ בהכשרה בשיזפון, וזמן קצר לפני ההתנתקות מונה למפקד פלוגת "מחץ" בגדוד 71. "כמעט ולא התאמנו", הוא מסביר. "רוב הזמן עשינו תעסוקת חי"ר. הגענו לקו עזה אחרי תשעה חודשים שלא נגענו בטנקים".
בבוקר יום ראשון, 25 ביוני 2006, סיים בונה פתיחת ציר שגרתית באזור עין השלושה: "הפלוגה שלי תפסה את הגזרה הכי דרומית של החטיבה הצפונית, ובסוף פתיחת הציר הייתי נפגש עם המ"פ של הגזרה השכנה, לוודא חפיפה בינינו. באותו סוף שבוע המ"פ שלהם יצא הביתה - זה מוזר, כי בגלל ההתרעה היה עוצר יציאות למפקדים - ואני רואה שהסגן שלו לא מגיע. התקשרתי אליו והוא אמר: 'לא שמעת? יש חדירת מחבלים בכרם שלום'.
"ניסיתי לעלות מול חנן והוא לא ענה. נסעתי לשם במהירות בג'יפ עם החפ"ק שלי. בדרך מדווחים בתדר של גדוד הסיור המדברי שיש בטנק שני הרוגים ופצוע, ושלא חסר אף אחד. לימים אחד הלוחמים סיפר לי שצעקתי בקשר: 'אבל בטנק יש ארבעה אנשים, לא שלושה!'. אני לא זוכר שאמרתי כזה דבר. ייתכן שזה בכלל היה הרבש"ץ של כרם שלום. בכל מקרה, עד שהגענו לשם, אף אחד לא הבין שמדובר בחטיפה.
"ירדנו מהג'יפ והלכנו ברגל לטנק. הגופות של חנן ופבל היו בשטח. רועי, הפצוע, כבר חולץ מהטנק על ידי הרופא של הגדס"ר ופונה לבית חולים. "אמרתי לעצמי, אולי גלעד עדיין בפנים, מפורק לחתיכות", משחזר בונה. "נכנסתי לטנק וראיתי את שאריות הפיח וסימני דם, אבל גלעד לא היה שם. הבנתי שהוא נחטף. ניסיתי להכריז חניבעל, אבל עד כמה שאני זוכר, לא הצלחתי להשחיל מילה בקשר. חזרתי בריצה לג'יפ, נסעתי לכיוון מפקד הגדס"ר, שעמד חשוף על הציר, וצעקתי לו: 'זה חניבעל'. רק אז הוא הכריז".
7 צפייה בגלריה
קיבוץ בארי לאחר הטבח. "כל שם של הרוג או חטוף מהקיבוץ קשור לתקופה כלשהי בחיים שלי"
(צילום: גדי קבלו)
לפי התחקיר הצה"לי, ב-5:21 חצו המחבלים את הגדר בחזרה לעזה כשגלעד שליט בידיהם. בשעה 6:41, שעה ו-20 דקות אחר כך, הוכרז נוהל חניבעל. שליט היה כבר עמוק בתוך עזה.
אחרי שחרורו מהשבי נפוצו טענות שמסר את עצמו לידי שוביו ולא התנגד. בונה שולל זאת מכל וכל: "הטנק חטף פגיעת נ"ט והכל אפוף עשן וחומרים רעילים. תחשבו על גלעד שיוצא החוצה בלי המשקפיים שלו, מסוחרר כולו, בקושי נושם, לוקח לו זמן להתרגל לאור, להבין איפה הוא נמצא".
והוא גם היה בלי נשק.
"נכון. באותה תקופה החליפו לנו את הרובים מגלילון לאם-16 קצר. הכנה בעמדת התותחן לא התאימה לאם-16, וההנחיה הייתה לקשור אותו מתחת לכיסא. אין מצב שבסיטואציה כזו הוא יצליח לשחרר את הנשק, לדרוך אותו, לצאת החוצה ולהילחם לבד כמו איזה איש ימ"מ. גם הטענה שחנן היה יכול להילחם אחרי שידו נקטעה היא מגוחכת".
שלושה ימים אחרי החטיפה בא לבקר את משפחתו של גלעד במצפה הילה שבצפון ושטח בפניהם את השתלשלות האירועים. "הגעתי מעזה, מהגזרה שלי", סיפר אחרי המפגש. "הפלוגה נמצאת עדיין בלחימה. באתי לחזק את משפחת שליט, אנחנו מתגעגעים לגלעד ועושים הכל כדי להחזיר אותו הביתה".
גם אז נחשבנו שמאלנים
כמה שבועות אחר כך פרצה מלחמת לבנון השנייה. הגדוד של בונה נשאר בעזה. "בסוף 2007 סיימתי תפקיד מ"פ. הייתי למשך תקופה קצרה קצין האג"ם של הגדוד, אבל המג"ד הדיח אותי. אני יכול להבין אותו: מאז האירוע הייתי חסר מוטיבציה".
ברק וסלוצקר היו החיילים הראשונים שאיבד. "אני בקשר עם המשפחות עד היום", הוא אומר. "לא מפסיד אף יום זיכרון ואף אזכרה. השנה הייתה הפעם הראשונה שלא הגעתי לבתי העלמין, כי בדיוק נכנסתי לבית המאזן".
בונה שובץ במילואים כמ"פ בחטיבה 263, ברמת הגולן, והיה פעיל במאבק לשחרורו של שליט. "בעופרת יצוקה לא גייסו אותנו. החברים שלי למאבק ואני כתבנו אז מכתב לראש הממשלה אולמרט שאנחנו רוצים להיכנס לעזה ושלא יפסיק את המבצע עד שגלעד חוזר", הוא מספר.
7 צפייה בגלריה
בחתונה של גלעד שליט. מימין: אמיר ליפמן (לוחם מהפלוגה), יואב בונה ושליט. הבנות: אורית ז'ינו ביטון (מימין), שהיתה חברה של חנן ברק ז"ל, וגל, אשתו של בונה
(צילום מתוך האלבום הפרטי)
הקבינט אישר עכשיו את כיבוש העיר עזה. אתה חושב שגם היום אסור להפסיק את המלחמה עד שישוחררו כל החטופים?
"אנחנו בסיטואציה שונה. באותה תקופה לא הופעלו מספיק מנופי לחץ כדי לשחרר את גלעד, וזו גם לא הייתה התכלית של עופרת יצוקה. היום אנחנו אחרי כמעט שנתיים מלחמה, והלחץ הצבאי רק מסכן את החטופים. אגב, גם במאבק למען גלעד ציירו אותנו כשמאלנים".
לטקס חזרתו של שליט מהשבי לא הוזמן ("באותו בוקר נסעתי לערד, להורים של חנן. הם הרגישו שהבן שלהם שמר על גלעד מלמעלה"). אחר כך נפגשו ביחידה לתגובות קרב. "ביקשתי מגלעד סליחה", הוא משחזר. "סליחה שזה קרה, סליחה שלקח כל כך הרבה זמן להחזיר אותו. בהמשך נפגשנו שוב, בנסיעה משותפת לניו-יורק. חלק מהשיקום של גלעד היה סגירת מעגל עם הפלוגה. אי-אפשר היה לקחת את כולם, אז אני כמ"פ, יחד עם גלעד ועם מפקד היחידה לתגובות קרב בצה"ל, אמרנו: ניקח את מי שהיה במעגלים היותר קרובים, סגל וחברים. טסנו לניו-יורק משהו כמו 25 איש. נפגשנו עם קהילות יהודיות, עם סנאטורים, וגם עשינו שיחות קבוצתיות על אירוע החטיפה, סוג של טיפול. קשה לי לשחזר מה גלעד אמר באותן שיחות, הוא בחור מאוד מופנם".
לכאורה, שובו של שליט היה אמור להיות עבור בונה סגירת מעגל. זה לא קרה. "ב-2011 היו לנו שתי שמחות: התחתנתי עם גל, אחות נוירולוגית בסורוקה, וגלעד חזר מהשבי", הוא אומר. "אבל זמן קצר אחר כך אבא שלי נפטר באופן פתאומי, והמצב התחיל להידרדר: חרדות, דיכאון, התקפי זעם".
גם בתוך הבית?
"גם בבית. הייתי צועק, שובר דברים. לא פגעתי בהם פיזית, אבל אני מניח שמהצד זה נראה מאוד אגרסיבי ומאיים. אני, במקום גל, כבר הייתי מרים ידיים, לוקח את הילדים והולך".
מה החזיק אותה?
"מה שמחזיק כל בת זוג או בן זוג של פוסט-טראומטיים: הם יודעים במי הם התאהבו, הם יודעים מי היית קודם. היא הכירה אותי עוד לפני התסמינים. לכן היא נתנה לי אשראי".
תיזהר. כבר איבדתי קצין
הטריגר אולי היה מות אביו, אבל הזרעים, לדבריו, נזרעו בבוקר ההוא ליד כרם שלום. למרות זאת, בונה המשיך לשרת במילואים וב-2013, אחרי שלמד משפטים, החליט להתגייס למשטרה. "אתה רוצה להיות בשפיץ, בטח בגיל הזה, והתעלמתי מכל נורות האזהרה", הוא מסביר. "ביקשתי להגיע למז"פ, אבל באותו שלב כבר הייתי מטופל ביחידה לתגובות קרב, לכן שלחו אותי לפסיכיאטר של המשטרה. הוא אמר לי: 'השלד הנפשי שלך רעוע, אתה במז"פ לא יכול להיות. אתה יכול לעשות כל תפקיד אחר במשטרה'. למה? כי במז"פ רואים גופות. רק שכחו לספר לי שכמעט כל חוקר משטרה רואה גופות, במצבים הכי גרועים, כי הוא הראשון שמגיע לזירה. ובאמת, כחוקר לא נחסך ממני שום מראה מבעית".
בצוק איתן גויס למילואים בחפ"ק של מפקד אוגדה 36. "האירוע הכי קשה מבחינתי היה חדירת המחבלים לפילבוקס ליד נחל עוז, שבו נהרגו חמישה חניכי קורס מ"כים", אומר בונה. "הגעתי לשם עם מפקד האוגדה וראיתי את שורת האלונקות, כשהרגליים מבצבצות מתחת לשמיכות. זה החזיר אותי לתמונה של חנן ופבל שוכבים מתים ליד הטנק".
כמה חודשים לפני 7 באוקטובר פקד אותו התקף קשה: "היינו בים ופתאום, משום מקום, הופיעה לי מול העיניים התמונה של חנן. אמרתי לגל, בואי ניסע הביתה. כשהגענו, הבת שלי עשתה בלון עם המסטיק, ותפסתי לה בכוח את היד. אשתי ממש הורידה את היד שלי ממנה. ובדיוק אז התקשר אליי סגן מפקד תחנת קריית-מלאכי. הוא הודיע לי שיש חשד לרצח בגן יבנה וביקש ממני להגיע לשם. אמרתי לו: 'אני לא מגיע יותר לשום זירה'.
"לאחר ההתפרצות הוציאו אותי לחופשת מחלה. התחלתי טיפול אצל קצינת מע"ן (מענה נפשי) של המשטרה. רציתי לחזור לשגרה, אבל היה לי ברור שלא ישאירו אותי בתפקיד. ב-7 באוקטובר הייתי עדיין קצין חקירות מודיעין בתחנת קריית-מלאכי, אבל כמעט ולא הגעתי לעבודה.
"באותו בוקר הייתי בבית בבאר-שבע. בתקופה ההיא בקושי הצלחתי לישון בלילות. בערב שמחת תורה נרדמתי רק ב-5:00 בבוקר, בסלון. מעיין ברקאי, חבר ילדות שלי מבארי, התקשר אליי ואמר בציניות: 'שמעתי שיש לכם אזעקות בבאר-שבע, אולי תבואו אלינו לבארי להתרעננות?'. זה היה עוד לפני שהמחבלים הגיעו לשם.
"אחרי כמה זמן אני מקבל מסרון מהמשטרה שהוכרז 'פרש פלשת'. אמרתי לאשתי: 'אני נוסע לתחנה'. אמרה לי, 'אתה לא משאיר אותנו לבד. ואתה לא כשיר'. נסעתי בכל זאת. כשהגעתי כבר יצאו הסרטונים משדרות. קצין הבילוש שלי הוקפץ לשם. התקשרתי אליו: 'תיזהר. כבר איבדתי קצין בצבא, אני לא רוצה לאבד עוד אחד'. הגיע דיווח על מחבלים במרכז שפירא. קפצנו לשם בידיעה שאנחנו הולכים להיתקל, אבל זה היה דיווח מוטעה. ואז קיבלתי צו 8 ואמרו לי להגיע לימ"ח של אוגדה 36, ליד עפולה. בדרך צפונה מעיין מתקשר אליי שוב ואומר שיש מחבלים בבארי. אמרתי לו, יהיה בסדר. בטח הצבא תכף יגיע".
בונה, שהיה אז קמב"ץ במילואים, הגיע בצהריים למחנה נעורה. "אני מתחייל, מקבלים תדריך על ההתארגנות של האוגדה ומעיין מתקשר אליי שוב ומעדכן שיש בבארי הרוגים וחטופים", הוא משחזר. "אחרי כמה זמן אני מתקשר אליו והוא אומר לי בלחש: 'יש לי מחבלים בתוך הבית, אני לא יכול לדבר'. המשכנו להתכתב. בשלב מסוים אני כותב לו: 'מעיין, אני אוהב אותך'. בקטע של פרידה. אני מדבר גם עם אמא שלי, שהייתה נצורה בממ"ד בעין הבשור. בשלוש בלילה מעיין שולח לי הודעה: 'חילצו אותנו'. המחבלים שרפו להם את הבית, אבל הם הספיקו לברוח".
סרט לציון עשור לשחרור:
(צילום: סטס קופולו | הפקה: שחר לוי)
באותו ערב שלחו אותו מפקדיו בחזרה דרומה, להכין את המפקדה הקדמית של האוגדה סמוך לגבול עזה. אמרו לי, 'בינתיים תישאר בבית, מחויל'. הגעתי הביתה, ישנתי שעתיים, וכשהתעוררתי אני רואה בקבוצה של חוקרי מרחב לכיש הודעה שג'יאר נהרג. סנ"צ ג'יאר דוידוב היה מפקד הימ"ר כשהייתי קצין תשאול, והיה לנו קשר מאוד טוב. אהבתי אותו מאוד. היינו רבים, מתפוצצים אחד על השני, ואחר כך מתחבקים. יש לנו סרטון שאנחנו יורדים באחד הנופשים לאילת, חמישה ברכב, אני נוהג, הוא לידי, ואנחנו שרים את 'שבט אחים ואחיות'. ג'יאר הוא היחיד שיכל לגרום לי לשיר. כשנהרג, בכיתי כמו אחרי המוות של אבא שלי. הפעם הבאה שבכיתי ככה הייתה למחרת, כשהודיעו לי שאוהד כהן נרצח".
בונה נרתם לסייע ככל האפשר לקהילת בארי, בעיקר בקשר עם המשטרה במחנה שורה. "באתי לסורוקה ופגשתי את אלעד קידר, הבן של סמי ועפרה קידר שנרצחו (גופתה של עפרה, שנחטפה לעזה, הוחזרה לאחרונה, י"ק)", הוא מספר. "אחותו יעל השאירה את המשקפיים שלה בממ"ד בבארי. אמרתי לו, 'קדי, אני במילואים, אקפוץ לשם להביא לה את המשקפיים'. דיברתי עם תא"ל יפתח נורקין, שאני מכיר עוד מהצבא, והוא אמר לי: 'אני בבארי, תגיע'. זה היה יומיים או שלושה אחרי הטבח. הגופות כבר פונו, אבל כחוקר משטרה ידעתי בדיוק איפה הם היו. אתה רואה את הסימנים. אני לא אשכח את הריח. ריח של שריפה ומוות. זה הציף הכל מחדש".
כשהוא מספר על ביקורו הראשון בגיא ההריגה של בארי, השעון שלו מצפצף: "הוא מתריע כשעולה לי הדופק".
לפחות שהילדים ייהנו
בונה חזר לקיבוץ עוד כמה פעמים, בעיקר כדי להביא למפונים חפצי ערך שהותירו מאחור. הוא גם ניסה לעזור ככל האפשר בבירור גורלם של הנעדרים. "בוא נגיד שלא הצלתי אף אחד", הוא מפטיר. במלחמה עשה מאות ימי מילואים, תחילה במפקדה הקדמית של אוגדה 36 ואחר כקצין אג"ם במילואים של חטיבה 7, שמפקדה דאז, אל"מ אלעד צורי, הוא חבר קרוב שלו עוד מתקופתם כמפקדי פלוגות צעירים. הפעם בונה כבר לא נכנס לעזה, אלא עשה משמרות בחמ"ל.
"באחת ההפוגות, ב-20 באפריל 2024, נסענו אשתי ואני לאילת, ואז הייתה הנפילה הגדולה", משחזר בונה. "היו דיבורים על עסקה ופתאום נזכרו שוב בגלעד שליט - ולא בהקשר החיובי. אולי זה היה הטריגר, אני לא יודע. בכל אופן, לקחתי את האקדח, נסעתי לריף הדולפינים, שלחתי מכתב פרידה לאשתי וכבר הייתי עם כדור בקנה כשהיא הגיעה ועצרה אותי מלפגוע בעצמי. היא דיווחה לצורי ולמפקדים שלי במשטרה, ולקחו לי את הנשק. הלכתי למיון פסיכיאטרי ושם אמרו לי: 'או אשפוז, או בית מאזן'".
שלושה חודשים היה בבית מאזן ברחובות. משרד הביטחון הכיר בו כנפגע פוסט-טראומה וקבע לו 60 אחוזי נכות לצמיתות, עם מגבלת עבודה. את המשטרה נאלץ לעזוב.
אחרי כל מה שעברו, תיכננו יואב וגל לנסוע לחופשה בארה"ב עם הילדים, אבל "ברגע האחרון ביטלתי את הכרטיס שלי. אמרתי לה, 'אם אני אבוא איתכם, זו תהיה חוויה קשה. לפחות שהילדים ייהנו'". ב-23 באפריל, כשאשתו וילדיו עלו על המטוס, הוא נכנס לבית המאזן של אגף השיקום בבאר-שבע, ומאז הוא שם. "אני יוצא הביתה בסופי שבוע ופעם או פעמיים באמצע השבוע, והמשפחה שלי באה לבקר", הוא מסכם.
במהלך הטיפול החל להעלות על הכתב את זיכרונותיו, חוויותיו ותחושות, והתוצאה היא הספר "מסע אשמה", שאותו הוא מתכנן להוציא לאור בעזרת מימון המונים. במסגרת הכתיבה החל לחקור לעומק את אירוע החטיפה, גם בהיבט המבצעי וגם האישי.
"התקשרתי לחיילים מהפלוגה ולמשפחה של חנן, והשגתי את התחקיר", הוא מספר. "דיברתי עם אורית, שהייתה החברה שלו, והיא אמרה לי: 'לפני שזה קרה חנן אמר לי שהוא אוהב אותך'. אחד המט"קים אמר לי: 'בזכות זה ששלחת את חנן לכרם שלום ונתת לו להיות עצמאי, הוא התפתח והבשיל כמפקד'. הבנתי שאני יכול להתחיל לשחרר את זה. אני הייתי המפקד, האחריות היא שלי, עד יומי האחרון. אבל הצלחתי להשתחרר מהאשמה".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.25
