חדשות טובות מהדרום: כשהגענו ביום רביעי בבוקר למחנה סיירים, המיזוג עבד. כלומר, בחוץ היה חם כמו בגיהינום אבל בפנים, במשרדים ובחדרי המגורים, היה קריר ונעים. זה נשמע טריוויאלי שהמיזוג יעבוד, בטח בחור נידח כמו סיירים שנמצא בלב ליבו של הישימון. מחנה צבאי ענק שמכיל אלפי חיילות וחיילים בשיא הקיץ הישראלי. בין הערבה הצחיחה לחיבור של הנגב שלנו עם המדבר הגדול של סיני, שמתחיל כמה קילומטרים דרומית-מערבית לכאן. ומה שנדמה כמו צורך בסיסי בתנאי האקלים הקיצוניים של המדבר, לא עבד כאן בשבוע שעבר. כן, כן, בשיאו של גל החום המגעיל, כשהטמפרטורה בסיירים הגיעה ל-46 מעלות, מערכת החשמל בבסיס קרסה. איך זה להיות כאן בלי מזגנים במגורים ובלי מים קרים בקולרים, את זה תדמיינו לבד.
זה נשמע כמו סיפור קטן על תקלה שגרתית שיכולה לקרות בכל מקום, גם בצה"ל הגדול והחזק, אבל זה הרבה יותר מכך. לא רק בגלל האדוות שהתקלה הזאת יצרה בדיווחי החדשות אלא בגלל הרושם שנוצר, רגע לפני שצה"ל מאיים לכבוש את עזה. רושם של עסק לא מתפקד. מה שמתחיל בלחץ טבעי בקרב החיילות הצעירות בבסיס, עובר להיסטריה שבה נתקפו הוריהן בבית עד שהוא מתפוצץ ויוצר רושם של קריסה מוחלטת. על איך צה"ל הגדול, שיודע להשחיל טילים חכמים לחדרי השינה של מדעני הגרעין האיראניים בלב טהרן, 2,000 קילומטר מישראל, לא מסוגל לשלוח טכנאי מזגנים שימלא גז במערכת המיזוג של בסיס ההכשרות הכי גדול בזרוע היבשה.
כמעט כל מי ששלח ילד או ילדה לצבא זוכר את הטלפונים מהימים הראשונים של הטירונות. לא לכולנו יש ילדים קשוחים שהתאמנו שנים לגיבוש של הקומנדו. יש כאלה שקשה להם. בטח כששולחים אותם למדבר הרחוק בשיא הקיץ, ובדיוק כשהם שם הולך המזגן. "ברור שהיא הרימה לי טלפון", אומרת ר', אמא לחיילת שנמצאת בקורס במחנה סיירים, "אתה לא היית מתקשר הביתה להגיד שאתה מעולף מחום כי אין מזגן?" בקבוצות הווטסאפ של ההורים החלו לרוץ תמונות של בנות מזיעות יושבות על הרצפה מתות מחום. באתרי החדשות עלו דיווחים על התעלפויות של בנות. אמא אחת צוטטה שהבת שלה מתלוננת ש"אין מים קרים בקולרים. המדים שלה רטובים לגמרי מזיעה, היא בוכה לי בטלפון 'אמא, אני לא מפסיקה להזיע!'"
במקביל, הטמפרטורות לא ירדו. בלילה שבין רביעי לחמישי, שבו קרס החשמל, נרשמו באזור 36 מעלות. בבוקר כבר הגיעו דיווחים מהבסיס על אוכל מקולקל ובנות מעולפות שפונו לסורוקה. כן, אותו בית חולים שחלקים גדולים שלו נהרסו מפגיעת טיל בליסטי איראני. כבר אמרנו, מדינה בהתפרקות. בידיעה של גל גנות, הכתבת לענייני צבא של "ידיעות אחרונות" ו-ynet שחשפה את הסיפור, צוטטה אם לחיילת כמי שזועקת לעזרה: "הבת שלי זרוקה על הרצפה כמו כלבה".
היינו חייבים לראות את המקום הזה בעיניים. החום פה, במדבר שמקיף את סיירים, הוא לא צחוק. אתה יכול להתייבש בקלות אם אתה לא לוגם שלוק מים כל עשר דקות, אם אתה מתעקש לעמוד בחוץ מתחת לשמש. הבסיס הענק הזה משמש כבית הספר להכשרות של חיל הגנת הגבולות. לוחמי האיסוף הקרבי, לוחמות ולוחמי גדודי חי"ר גבולות, התצפיתניות, כל אלה עושים כאן טירונות והכשרות מקצועיות. בנוסף, כל קורסי הפיקוד של החיל, ממ"כים ועד קצינים, מתקיימים כאן. כ-3,900 חיילים בשטח של כמה קילומטרים רבועים. רובם ישנים במבני מגורים ענקיים של שתיים-שלוש קומות והשאר במבני מגורים חד-קומתיים.
לכל הקומפלקס הזה יש מרכז אנרגיה ענקי. אבל בלי חשמל, הוא לא שווה כלום. "מה שקרה", אומר אל"ם ר', מפקד בסיס ההכשרה, "זה שהחום הקיצוני המס את כבלי החשמל שמחוברים לארונות החשמל. הטמפרטורה בארונות האלה הגיעה ל-150 מעלות והכבלים פשוט נמסו, זה מה שהסבירו לי החשמלאים. אתה צריך להבין: זו עיירה קטנה. יש פה שנאים ענקיים ולוחות חשמל ענקיים ובסוף יש כבלים שיוצאים מהם ובהם זורם החשמל. אם הכבלים נמסים מהחום אז לא יעזור כלום, אין פה לא מיזוג ולא מים קרים. התקלה הזו השביתה 70 אחוז מהמבנים בבסיס".
מביאות אוכל מהבית
החיילים שנמצאים בהכשרה של האיסוף הקרבי ואלו שהחלו הכשרה של לוחמים בגדודי ח"יר גבולות, היו בדיוק באימונים בשטח. הפסקת החשמל לא הייתה רלוונטית עבורם. באותו ערב היו בבסיס כ-400 חניכות בקורס תצפיתניות שהתגייסו לפני פחות מחודש.
ג', אבא של חיילת בקורס, אומר שהקריסה המנטלית הייתה מהירה. "זה קרה בסוף יום חם מאוד. כל מה שהן רצו זה להגיע לחדרים הממוזגים, להוריד את המדים ספוגי הזיעה וללכת להתקלח. ופתאום אין מזגן ואין מים קרים בקולרים. בנות התחילו להתעלף ובנות אחרות שראו אותן, התעלפו גם הן. זה מחזור טרי-טרי, לפני פחות מחודש הן עוד היו אזרחיות, ישנו במיטה שלהן ואכלו את האוכל של אמא, אז מה הפלא שהן הגיבו כך. אני כן יכול לומר שהמפקדים בבסיס הגיבו מהר ועשו הכל כדי למזער את אי-הנוחות. אבל אותי מטריד איך זה שבמקום כזה אין גנרטורים. קיבינימט, איך צה"ל הענק לא שם בבסיס כזה מרוחק גנרטור לגיבוי?"
השאלה לגבי הגנרטור מתבקשת. במדינה חרדה, שבה כמעט בכל בית יש גנרטור קטן למקרה של נפילת טיל איראני על תחנת כוח, מצופה שיהיה גנרטור שייתן גיבוי במקום כמו סיירים. בטח בבסיס בלב המדבר שמערכת המיזוג בו היא לא פינוק אלא הכרח בריאותי.
"צריך להגיד שדבר כזה עוד לא קרה, לא פה ולא בבסיסים אחרים באזור", אומר אל"מ ר', "זו אולי הסיבה שאף אחד לא חשב להשקיע בפרויקט גנרציה של כל הבסיס. יש לנו גנרטור גיבוי לחדר האוכל ולחלק מהמשרדים אבל זהו, אין לנו למתחמי המגורים. אם ישנה תקלה, יש לנו כאן צוות חשמלאים שמטפל בה מיידית, רק שמה שקרה בשבוע שעבר היה קריסה כללית. ברגע שהבנו את סדר הגודל, הצבא שלח צוותי תגבור. עבדו כאן 40 איש מסביב לשעון כדי להחזיר את המערכת לפעילות. אני אגיד לך יותר מזה: עשינו פה בליץ רציני. זה בסיס בן 40 שהקימו האמריקאים אחרי הנסיגה מסיני. כל התשתיות ישנות. הייתה אופציה לבצע טיפול זריז שיחזיר את החשמל כמה שיותר מהר אבל אמרנו לא, יש כאן הזדמנות לטיפול שורש יסודי. החלפנו שנאים, את לוחות החשמל, את הכבלים, השקענו מיליוני שקלים. זה לקח כמה ימים אבל הנה, עכשיו החשמל עובד כמו שצריך".
העניין הוא, כמו שר' אומר, שזה לקח כמה ימים. מרבית החיילים בבסיס הוצאו הביתה, אבל פלוגה אחת של קורס תצפיתניות נשארה לשמור. הן הועברו אמנם למתחם מגורים שבו עבד המיזוג, אבל לא הפסיקו לתקשר עם הבית. התחילו לעלות תמונות של מגשי אוכל שנראים, איך לומר, לא אכילים. של ערימות זבל ליד הפחים. חייל סדיר שמשרת במרכז הארץ ונקלע לבסיס סיירים ביום חמישי שעבר מדווח על אווירת נכאים. "האוויר עמד, לשבת בחדר בלי מזגן זה כמו לשבת בתנור. אתה לא עושה כלום ורטוב כולך מזיעה. תחשוב שאתה פותח ברז ויוצאים מים בטמפרטורה של תה. המקום היחיד עם מזגן זה השקם, אבל כמה אנשים יכולים לשבת בשקם? זה בגודל של חנות מכולת קטנה".
ר', אמא לחיילת בהכשרה, אומרת שרמת התברואה בבסיס נוראית וחוץ מזה, אף פעם אין מספיק אוכל. "זוועה מה שקורה שם. הילדים משלשלים חופשי אחרי שהם אוכלים בחדר האוכל. הבת שלי חוזרת לבסיס עם אוכל ל-21 יום. היא פוחדת לאכול בחדר האוכל, אף אחת מהחברות שלה לא אוכלת שם. ואם כבר נכנסים לאכול אז אתה מגלה שהאוכל נגמר מהר ולך לא נשאר".
אלו מקצת העדויות. ברשת אפשר למצוא עוד ועוד. ההפרזה הפכה לחלק בלתי נפרד מהעניין. ר' אומר שאף חיילת לא התעלפה. הדוקטור ראה את כל מי שהתלוננה ואיבחן את כולן כסובלות מתשישות. הוא רשם להן מנוחה בחדרים ממוזגים שאליהם הועברו. שתי חיילות באמת פונו לסורוקה, אבל מדובר בבעיות קודמות שלא קשורות לחום ולעובדה שהמיזוג לא עבד.
החשמל חזר בהדרגה לבסיס. ביום שלישי כבר עבד המיזוג בכל מתחמי המגורים. סא"ל שי, מפקדת ענף התצפיתניות, אומרת שקריסת החשמל הייתה טריגר למשבר טבעי שחווים מתגייסים חדשים. "לכל חייל וחיילת לוקח זמן להסתגל לצבא, למזג האוויר במדבר, לפקודות, להוויה החדשה. לישון עם עוד בנות בחדר. אין פרטיות במקלחות, יש רק שעה אחת ביום עם הטלפון וכשאת מתקשרת הביתה שואלים אותך כמה ישנת ומה אכלת וכמה אכלת ואיך התנאים ואיך המפקדים. ופתאום יש לך תורנות מטבח ואת צריכה לנקות סירים ענקיים ולהגיש אוכל וזה מטבח מאוד גדול עם אלפי חיילים ואת כולה שבועיים בצבא, ופתאום, בשיא החום, אין חשמל ואין מזגן. זה טריגר שהוציא דברים מפרופורציה".
הטבח הגיע מאיו"ש
דיברנו על מערכות האנרגיה והחשמל, ר' נתן סקירה על המיליונים שהצבא משקיע בתשתיות חדשות בבסיס, אבל נדמה שיותר מכל הוא לקח ללב את עניין חדר האוכל. כי אם יש משהו שהוא מתגאה בו זה האוכל. אמרנו לו שאכלנו בדרך, שקנינו מאפה תרד עם גבינה ובייגל עם שומשום ביפו לפני שיצאנו, אבל זה לא עזר לנו. ר' התעקש שנלך אחריו לחדר האוכל.
בחדר האוכל הוא הכיר לנו את מנהל המטבח, אופיר. "הבאתי אותו לכאן מאוגדת איו"ש", טפח לו ר' על השכם, "הוא רכש שאני מאוד-מאוד גאה בו. נמצא כאן כולה חודשיים, אבל כבר מרגישים את השינוי".
הבנות התורניות הוציאו פיילות של חומוס וסלטי כרוב אדום ולבן. עוד קודם לכן הן הוציאו את הפיילות עם סלטי הירקות והמטבוחה. בעמדת הצליאקים והטבעונים מצאנו קערות עם עלי חסה, עדשים, קינואה וקציצות ירק. מגש גדול הכיל קוביות טופו עם ירקות מבושלים. בעמדה הבשרית היו מגשי שניצלים, אסאדו מפורק, אורז עם ירקות ותפוחי אדמה בתנור. "אני מזמין את האמא שדיברה איתך לבוא לאכול פה. יש עלינו סטיגמה שהיא לא נכונה. פונות אליי אמהות שאומרות לי 'הבת שלי רעבה' ואני אומר להן, 'תשלחו את הילדה אליי למטבח'. לא חסר כאן אוכל. יש לנו כמויות לצבא שלם. ועוד דבר, אין פה קלקולי קיבה או הרעלות מזון, המקום הזה נבדק תברואתית שלוש פעמים ביום".
הכינו לנו שולחן מפוצץ באוכל. כל מה שתואר למעלה הוגש לנו. לא עזרו התירוצים, נאלצנו לאכול תוך כדי שהמפקד ר' ומנהל המטבח משגיחים שאנחנו גם בולעים את הכל. טל הצלם טעם מהאסאדו המפורק, אני מהשניצל. עברו מאז יומיים ושום דבר לא קרה. יצאנו מזה בחיים.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
