לפני כשלושה שבועות יצאו רוני ויעל אדר, אחותו ואימו של החטוף תמיר אדר, מביתן הזמני בכרמי גת לאשקלון. בצאתן מהחניון, לבושות בחולצה עם דיוקנו של תמיר ז"ל, התנפל עליהן אדם אנונימי. "הוא עצר את הרכב וקילל אותנו: 'יא בני זונות, זה הכל בגללכם, אתם הבאתם עלינו את 7 באוקטובר'", משחזרת רוני. "הייתי כל כך מזועזעת שאמרתי: 'איך? איך הוא חי איתי באותה מדינה? מה זה הרוע הזה?'"
ומה אמא אמרה?
"היא צעקה עליו בחזרה: 'הבן שלי חטוף בעזה. ומה אם זה היה הבן שלך?'. תקשיבי, יש לי חברים שאנחנו לא באותה דעה לגבי הדרך להחזרת החטופים, וזה לגיטימי. מה שלא לגיטימי זה להסתכל ולהגיד לי שהחטופים לא צריכים לחזור. זה, ואת המשפט 'איך אני שמח מכיבוש עזה'. זה מקפיץ לי את הפיוז".
5 צפייה בגלריה
רוני אדר בכיכר החטופים, השבוע. אני לא בן אדם שבוכה. בשנתיים האלו בכיתי פעמים ספורות"
(צילום: דנה קופל)
ואולי דווקא בגלל העלבון ההוא, אחרי שלא הגיבה לגידופים של אותו אדם, עלתה רוני במוצאי שבת שעברה על הבמה בעצרת המרכזית בכיכר החטופים, ודיברה במילים המפלחות את הלב. "תמיר היה הגיבור שלי כשהייתי קטנה", סיפרה בנאומה, "והוא היה הגיבור של כולנו בבוקר 7 באוקטובר. מאז אותו בוקר אני סופרת כבר 687 ימים, ואני מודה שהתעייפתי כבר לספור. באיזה עולם אחות קטנה צריכה במשך כמעט שנתיים להתחנן לעמוד על הקבר של אחיה הבכור? תמיר חייב לחזור כי הוא קודם כל בן אדם שאהב את החיים ואהב לחיות".
כשאנחנו נפגשות, כמה ימים אחר כך, היא אומרת בכנות: "זה לא מרגש אותי, לנאום. זה לא מעציב אותי, זה לא נותן לי כוח, זה לא נותן לי כלום. אני לא עושה את זה בשביל עצמי. הנאום הזה יכול ללכת לפח. את יודעת מה? כבר אין לי כוח לשחזר טקסטים. כבר לא נשאר לי מה להגיד. אני יושבת מול הנייר וחושבת: מה עוד אני יכולה לומר שלא אמרתי?"
אנשים מאוד התחברו אלייך.
"תמיד דיברתי, אבל הפעם התחברתי לרגש. רגש מחבר אנשים. לכעס חלק התחברו, חלק לא. לרגש הזה כולם התחברו".
רוני, 25, היא הבת הרביעית של יעל ומשה. סבה וסבתה מצד אביה הם ממייסדי ניר עוז ואמה הצטרפה אליו. לפני 17 שנה התגרשו השניים ומאוחר יותר עברה יעל למושב שדה ניצן שבחבל אשכול. אילו היה בחיים, בנם בכורם תמיר אמור היה להיות ביוני בן 40. אחריו הגיע ניר, 38, ואז שני הקטנים, ענבר, בן 28, ורוני. לאחר לימודיה בתיכון נופי הבשור ושירות צבאי בבא"ח הנח"ל עברה רוני לאילת.
עזיבתה את ניר עוז וחזרתה אליו היו קשורות לטרגדיה אישית אחרת. "לפני כמעט ארבע שנים", היא מספרת, "נפטרה בפתאומיות חברה מאוד טובה שלי מהקיבוץ. מאותו רגע לא יכולתי להסתכל על הקיבוץ, לא יכולתי להישאר שם, כי הכל הזכיר לי אותה. יום אחד, כשאני בקנדה, נפלה עליי ההבנה. החלטתי שאני חוזרת לסגור מעגל עם הסיפור הזה. אמרתי לעצמי: 'ניר עוז זה הבית שלך, ואת תחזרי ותשלימי עם המוות שלה'".
חודש לפני אסון 7 באוקטובר היא שבה לקיבוץ. "שכרתי דירה שורה אחת מאחורי ענבר, ושורה ליד תמיר וניר. כולנו גרנו ממש קרוב אחד לשני. כל האחים, אבא שלי, סבתא, סבא ודודה שלי". עם חזרתה החלה לעבוד כסייעת בגני הילדים של ניר עוז – גן תות וגן דובדבן. בגן תות היו אריאל ביבס והתאומות שחר וארבל סימן טוב. "עד היום לא התפניתי רגשית להתמודד עם זה", היא אומרת. "את כל כך בתוך המאבק שאת שוכחת, אין לך זמן להתאבל על דברים. אני זוכרת הכל, ואת כל החיים שלפני 7 באוקטובר, כמו רובוט, ללא רגשות. אני גם לא בן אדם שבוכה, בכל השנתיים האלו בכיתי פעמים ספורות. קשה לי להיזכר במה שהיה, לחשוב על זה".
מתי יגיע תורי?
את ערב שמחת תורה עשתה רוני עם אמה, יעל, בשדה ניצן. "תמיר אמר: 'לא הספקנו לשבת בסוכה', אז הם החליטו להישאר בבית בניר עוז, עם הילדים. ואני, ענבר וניר, עם אשתו והבנות שלו, באנו לאמא. אחרי הארוחה ענבר נסע לקיבוץ, אבל במקום לפנות, הוא המשיך לתל-אביב, שזה מה שהציל אותו. אני מאמינה שמה שצריך לקרות – קורה. אנשים אומרים: 'איפה אלוהים היה ב-7 באוקטובר?' אז אני מאמינה שהוא היה. כי הוא הציל גם אותי. יש אנשים שקשה להם לשמוע, אבל בעיניי זה ככה. ניר אחי ומשפחתו כן חזרו באותו ערב לקיבוץ. הם היו השכנים של משפחת ביבס".
ולא קרה להם כלום.
"גם אצל ניר היו מחבלים, הוא נלחם איתם שעות על הידית של הממ"ד כשבפנים אשתו, הבנות והכלבה. כשירו לו על הדלת, בנס הכדורים לא חדרו. תמיר היה בכיתת הכוננות, הוא יצא ב-6:40 בבוקר, השאיר בממ"ד את אשתו הדס ואת הילדים. גם אליהם נכנסו, אבל כמה חודשים לפני תמיר אמר: 'אני עושה לכם נעילה פנימית, למקרה שתהיה חדירה'. באיזשהו שלב גם להם שרפו את הבית. הדס הייתה צריכה להפשיט את הילדים והם יצאו מהממ"ד ככה, בלי בגדים. אין בית בקיבוץ שלא נכנסו אליו".
ומה קרה לבית שלך?
"זה הגורל שאני מדברת עליו. בדיוק הייתי בהעברות דירה. קניתי מיטה חדשה והיא עדיין לא הגיעה. זו הסיבה שלא ישנתי בקיבוץ. הייתי ישנה אצל אמא וכל בוקר מגיעה לעבודה. אחרי מה שקרה הגעתי וראיתי שהחלון שבור, התריסים, אבל המחבלים ראו שאין מיטה, חשבו שלא גרים שם והמשיכו הלאה".
ב-7 באוקטובר התעוררו רוני, אמה ובן זוגה של האם מהאזעקות. "ואני אומרת לאמא: 'טוב, את מי חיסלו הפעם?' כבר התרגלנו. ברבע לשבע אנחנו פותחות טלוויזיה, ואלמוג בוקר אומר שיש חדירת מחבלים לכמה יישובים בעוטף, סמוכי גדר. ואני יודעת שהמשפחה שלי זה סמוך גדר. אני מתקשרת לאבא והוא אומר לי: 'כן, סבא ראה אותם מהחלון, רצים, זה לא אחד, זה כמה'. ומאותו רגע הקשר נותק. כל מה שאני ואמא שלי רואות במהלך היום זה סרטונים של מחבלים בקיבוץ".
אחד הסרטונים הראשונים ששוחרר היה של סבתה יפה אדר בת ה-86, אמו של משה, שנחטפה לעזה על קלנועית. "כשאנחנו רואות את הסרטון של סבתא, אנחנו לא מבינות שזו היא, כי בטלוויזיה בישראל טישטשו אותה. אנחנו נעולים בבית, גם למושב מנסים לחדור מחבלים, אבל לא באותה כמות. מסביב יריות ואת אומרת לעצמך: 'מתי יגיע תורי?' לא התקשרנו לתמיר כי ידענו שהוא בכיתת כוננות ולא רצינו להפריע לו".
את חושבת מה היה קורה אם היית חוזרת בשישי בערב לקיבוץ?
"זה דברים שעוברים בראש. בטח. אם הייתי ישנה בקיבוץ, הייתי נחטפת? בהתחלה היה בי כעס מאוד גדול, על בורא עולם. אני בחורה נורא מאמינה. דיברתי אליו. אמרתי, 'עשיתי בשבילך כל כך הרבה. צומות, שמירת שבת. למה אתה מגיב ככה? אני יכולה לסחוב הכל, אבל למה לעשות את זה להורים שלי?' וככה אנחנו מתגלגלות לערב, מבינות שהמשפחה מתחילה לצאת מהקיבוץ ולא מוצאים לא את תמיר ולא את סבתא. ואז אני ואמא שלי מרימות חמ"ל מהבית. בגלל המצב לא הייתה אפשרות לנסוע לבתי חולים לחפש. דודה שלי בודקת ברשימות של בתי החולים ואומרים לה: 'אין לא תמיר ולא יפה, יש אדר אחר'. זה היה סבא שלי, יורם, שנפגע משאיפת עשן ומכוויות והיה מאושפז כמעט שבועיים במצב של סכנת חיים חיים. בערך באחת בלילה, כשאני מבינה שיש סרטונים בטלגרם, אני מתחילה לגלול, רואה את הסרטון, מבינה שזו סבתא, מתקשרת לאבא שלי ואומרת לו: 'תקשיב, ראיתי סרטון של סבתא שחמאס העלו, שבעצם היא בעזה'".
מה הייתה התגובה שלו?
"לא זוכרת. הייתי בניתוק רגשי. אם היית רואה אותי מהצד היית אומרת: אחת האדישות. אבא סיפר לאחים שלו והתחילו להתגלגל. בשלב הזה אין לנו מושג על תמיר. מחפשים בקיבוץ גופות, ואחרי שבוע את מבינה שאם לא מצאו אותו בחיים, ולא מצאו משהו בקיבוץ, אז אין לו איפה להיות, רק בעזה. אחרי חודש מישהו מהצבא בא להודיע לנו שהוא חטוף חי. בדיעבד התברר שזו הייתה טעות. תמיר נרצח ב-7 באוקטובר. עד היום ה-90 קיבלנו עדכונים שתמיר בחיים, ברמה שבאו אלינו בעסקה הראשונה ואמרו לנו: 'מישהו ראה את תמיר, תמיר בסדר, הוא פצוע, אבל מטפלים בו'. ואז, ביום ה-90, הם הודיעו לנו שעשו פדיחה מודיעינית; שכל מה שהם סיפרו לנו עד היום התגלה כלא נכון ובעצם הוא לא בחיים".
הם התבלבלו עם בן אדם אחר?
"אני לא יודעת בדיוק מה הלך שם, אבל הצבא איכזב אותי פעמיים, ב-7 באוקטובר וגם אחריו. אם היו אומרים לי מההתחלה שהוא לא בחיים, זה היה עדיף. סבתא שלי חזרה ביום ה-49, ורק כשראיתי אותה בבית חולים, הצלחתי לדמיין גם את תמיר חוזר. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לראות אותו בדמיוני, שאנחנו מקבלים אותו פצוע, וכל הילדים רצים אליו ואנחנו מתרגשים נורא. כשאמרו לנו שהוא מת זו הייתה כאפה. פשוט כאפה".
בינה לבין תמיר מפרידות 15 שנים. הוא היה קורא לה רונצ'י. למעשה, כמעט שלא גרו יחד באותו בית, כי בקיבוץ יוצאים בגיל 16 מבית ההורים לדירות נעורים. למרות זאת, יש לה ממנו זיכרונות מתוקים. "הוא היה אח טוב. עושה מלא בייביסיטרים עליי ועל ענבר, לוקח אותנו לטיולים. כשההורים היו נוסעים, הוא היה לוקח אותנו אליו, עושה לנו על האש או פותח לנו אוהלים בחצר, שנישן בהם".
שיחה קשה עם נתניהו
היחסים ביניהם היו מיוחדים. "אני בת אחרי שלושה בנים, אז צריך לשמור עליי, וכשאתה אח גדול, אתה עוד יותר מרגיש צורך לשמור על אחותך. תמיר היה עושה לי קוקו לגן ולבית הספר. היה שומר עליי כמו בצמר גפן. הייתי ילדה קצת שונה בנוף הקיבוצי. אני יותר מחוברת לשורשים המרוקאיים שלי, מהצד של אמא", היא צוחקת. "אם מישהו היה צוחק על סגנון הדיבור שלי, על זה שאני אומרת 'חיים שלי', או 'בורא עולם', תמיר היה אומר לי לא להתייחס למה שאחרים אומרים: 'תצחקי עליו בלב, כי הוא חסר ביטחון עצמי'".
אחרי 7 באוקטובר עברה לגור במגדל בכרמי גת שבקריית-גת, ואת האנרגיות הפנתה לטובת המאבק. עד שקרסה. "הייתה תקופה שעשיתי כל יום ראיונות וטלוויזיה ורדיו. אנשים זיהו אותי ברחוב, ויום אחד אמרתי: 'לא רוצה'. זה לא עשה לי טוב. אנשים רואים אותי וחושבים 'וואי, מסכנה'. וזה קשה לי. אני בן אדם שקשה לו עם רחמים. הגעתי למצב נפשי מאוד לא טוב. הייתי שנייה מלקחת לעצמי את החיים. הטריגר ששבר אותי היה הרצח של ששת החטופים, בדיוק לפני שנה. אני ועמית סרוסי, אחות של אלמוג זיכרונו לברכה, מאוד התקרבנו, הרגשתי שיש לי תקווה לתת לה, מה שאני לא קיבלתי. ואז את אוכלת כאפה ואומרת: מה זה העולם הזה? איך אני אמורה לגדל כאן ילדים? איך אני אמורה לבנות כאן עתיד?"
מה הציל אותך?
"עד אז, הייתי בן אדם שמסתובב בכל הארץ, עושה הסברות, והגעתי למצב שהיה לי מאוד קשה לצאת מהבית. הרגשתי שאני הולכת לאשפוז. עד שבאיזשהו שלב אמרתי: 'זהו. די, אני לא יכולה להמשיך ככה'. ושם בעצם התחיל השינוי. התחלתי לטפל בעצמי, שמתי גבולות בתוך המאבק, מה אני עושה ומה אני לא עושה. היום אני שומרת על עצמי, ממעטת בחשיפה".
נפגשת עם פוליטיקאים?
"כן, עם נתניהו ועם רון דרמר, שהכי איכזב אותי. היינו בפגישה אני ועוד מישהי, שהחטוף שלה חזר חי, אבל אז הוא עוד היה חטוף. דרמר התייחס אליה והתעלם ממני, אולי כי אח שלי לא בחיים. באיזשהו שלב כבר לא יכולתי והערתי לו על זה, והוא אמר: 'חס וחלילה. מה פתאום'. כשנפגשתי עם ביבי הוא אמר לי: 'יש לנו שבע חזיתות'. מה אכפת לי? מה זה מעניין אותי, רוני, האחות של תמיר אדר, שיש לך מלא חזיתות? זו בעיה שלך כראש הממשלה, לא שלי. לא זוכרת אפילו בהקשר למה הוא אמר את זה. לא מעניין אותי הפוליטיקאים, אני לא מאמינה להם".
חולמת ללמוד איפור
אנחנו נפגשות בכיכר החטופים ביום שלישי השבוע, יום העצירה השני. על בגדיה מדבקה עם המספר 690. כשאנחנו בכיכר, אני שואלת אותה, נדמה שכולם פה מאוד בעד, אבל כשזה מגיע לחברי הקואליציה, לרשתות, לערוץ 14, יש הרבה מאוד שלא רוצים להחזיר את החטופים. מה את חושבת עליהם?
"סטרוק ובן גביר וכל האחרים שחושבים ככה הם אנשים רעים. אנשים שצריכים לעשות חשבון נפש. שאין להם ערכים", היא אומרת. "אתה לא חייב להסכים איתי, אתה לא חייב להגיד לי אמן על מה שאני מבקשת, אבל להסתכל לי בעיניים ולהגיד שהחטופים לא צריכים לחזור הביתה? זה לא מקובל. חייבים להחזיר אותם, את כולם, גם את החללים. גם אח שלי חייב לשוב הביתה, שלא יהיה פה ספק. יש אנשים שחושבים שזה לא כזה חשוב, אם כבר מישהו מת, אז הוא מת. אבל חטוף הוא חטוף, והוא חייב לשוב. אין לי בעיה שיחזירו קודם כל את החיים, אם מבטיחים לי שגם החללים חוזרים. תמיר הוא לא רק אח שלי. הוא אח של כולם. והוא צריך לחזור".
כרגע נראה שהולכים לכיבוש העיר עזה במקום לעסקת שחרור חטופים.
"כתושבת העוטף, שכל החיים שלה הייתה תחת קסאמים, אני אומרת להם: 'יכולתם למוטט את חמאס במשך 20 שנה. עכשיו נזכרתם לעשות את זה? על חשבון החטופים?'"
את חושבת שימי העצירה משנים משהו?
"ברור. שמעת את החטופים ששבו: הם אמרו כמה כוחות זה נתן להם, שהם הסתכלו מהצד ואמרו: 'וואו, הציבור הישראלי לא מוותר עלינו'. הפוליטיקאים רואים שהעם לא שותק, שהעם בוחר בחטופים. הם ניסו להשתיק את המשפחה של רון ארד, את המשפחה של הדר גולדין. אבל אנחנו לא שותקים".
אילו תגובות קיבלת אחרי הנאום?
"כשירדתי מהבמה אמרו לי: 'איזה חזקה את'. אבל די, חאלס. שיחזור הביתה ואני אחזור לחיים שלי, למקום של אני מתקדמת הלאה. כי אני מרגישה תקועה, ואני רוצה להיות כבר להיות אחרי. לחשוב על העתיד שלי, על דברים טובים, לנסות לשקם את עצמי. מ-7 באוקטובר אני לא עובדת. וגם לא יכולה להתאבל. מישהו מבטיח לי שאחי באמת חלל? ראיתי אותו בעיניים שלי? אולי כמו שהם טעו 90 יום, עכשיו הם טועים הפוך? מגיעות לי תשובות, מגיעה לי ודאות".
היא הייתה בת 23 כשאחיה נחטף. בתחילת דרכה בחיים. "רציתי לחסוך כסף, לטוס לטייל, בסוף לא טסתי ולא טיילתי. השנים הכי יפות התבזבזו, הלכו על הדבר הזה. במקום לצאת, ליהנות, לראות עולם, לחוות. לי לא היה את הדבר הזה. גם לא יהיה, כי הגיל הזה עבר. אני בת 25 והזמן עובר. יש ימים שאני הולכת לישון בשש בבוקר ובא לי לישון עד ארבע בצהריים. החלום שלי היה ללמוד איפור ועיצוב שיער, ואני מאמינה שהייתי מסיימת כבר את הלימודים ועוסקת בזה. זה עצוב שהחלום שלי זה שיהיה לאחי קבר. אני לא מדברת על להמשיך הלאה, זה ילווה אותי כל החיים, אבל כן להתקדם למקום אחר. יש לי המון רגשות אשם. כשאני מנסה לחזור לעבוד ולקום בבוקר זה מרגיש לי כאילו אני חוזרת לשגרה, וזה כאילו להגיד, בהרגשה שלי, שאני שוכחת אותם. מצד שני, לא בא לי לקום עוד 20 שנה ולהתחרט על כל הדברים שלא עשיתי".
מה עם זוגיות?
"להכניס היום בן אדם לחיים שלי זה להבין שהוא מקבל תיק. קשה להכיר בן אדם, לספר לו מה את עוברת, להגיע למצב שאת נפתחת רגשית למישהו. אני באה עם וואחד חבילה, למרות שאני הכי מצחיקה שיש. מי שמכיר אותי יגיד שאני תמיד באופטימיות, תמיד בשמחה. זאת אני. זו הדרך שלי, רוני, להתמודד בעולם".
את מדברת עם סבתא על מה שהיה?
"דיברנו קצת בהתחלה. ואחר כך לא כל כך כי אני לא רוצה להכביד עליה. היא יודעת שאם היא רוצה לדבר אני פה".
אם תמיר היה רואה אותך עכשיו, מנהלת מאבק, מדברת על הבמה, מה הוא היה חושב עלייך?
"הוא היה גאה בי. ובטוח היה זורק איזו בדיחה".
את רואה את עצמך חוזרת לניר עוז?
"אם אני חוזרת לקיבוץ, זה יהיה ממקום של אידיאולוגיה. בסוף, מישהו צריך לגור על הגדר, ואני לא יכולה לדמיין שככה יסתיים הפרק שלנו בניר עוז, שנתנו לחמאס את מה שהם רוצים. אם אני אחזור זה יהיה למען אחי, וזה גם יהיה הניצחון שלי עליהם. אני חושבת על כל הילדים מהגן שלי שנרצחו. אם הם סבלו ברגעים האחרונים, מה עבר להם בראש, הם הבינו, לא הבינו. בסוף, הם היו ילדים קטנים. ילדים שהכרתי אישית. וזה קשה. כי אני אוהבת ילדים. די, 7 באוקטובר צריך כבר להסתיים".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.08.25
